איפה אנחנו בכל הסיפור

Shampile

New member
איפה אנחנו בכל הסיפור../images/Emo35.gif

אני מרגישה שעכשיו, כשהכל יותר רגוע, עול השבועות האחרונים מתחיל לצוץ. מעבר לכאבים שיש לי בגוף (כולל גב תפוס וכואב
) אני מרגישה שאיפה שהו שכחתי לטפל בעצמי. מרגישה שהכלתי כל כך הרבה...את הילדים עטפנו בצמר גפן בשביל למזעיר את הפגיעה ואותי ואת בעלי שכחנו בדרך. לא מרגישה צורך "בטיפול" אבל מבינה שצריכה קצת כלים בשביל לשחרר... מה איתכם? האם נתתם את הדעת על הנפש שלכם (מבוגרים)
איך אתם משחררים
 

מאיו

New member
לא מצליחה "לשחרר"

הגוף שלי מרגיש שאפשר להרפות ועל כן חליתי בוירוס, ונתפס לי הגב. אמנם רמת העירנות שלי ירדה, אבל עדיין חווה את זנבות המלחמה- הבת שלי פוחדת להיות לבד (משהו חדש), ביה"ס שלנו לא מוכן כראוי לפעם הבאה. אין לי ספק שהפעם הבאה תגיע. אמנם עכשיו כולם ישנים בחזרה בחדרים אבל איפה שהוא אני כבר מוכנה נפשית לאזעקה הבאה ולצעדים הבאים אחריה. אם הפעם האזעקה הראשונה תפסה אותי בהפתעה, אז הבאה בתור כבר לא.
 

שי ז.

New member
למי יש זמן לשחרר?

מעבר לכל המתח והדאגה למשפחה היו ועדיין יש לי עוד כ 30 עובדים לדאוג להם. אצל 2 מהם הבתים נפגעו במלחמה ולכל השאר אני צריך לדאוג לפרנסה (וזה לא פשוט אחרי חודש שלמרות שעל הנייר עבדנו התפוקה ירדה ביותר מ 50% כי כל אזעקה עולה בקרוב לשעה של תפוקה 0 כי לאנשים יש משפחות וצריך קודם כל לוודא שהם בסדר). עם הזמן או שנתרגל או שנשתחרר הדרגתית.
 

lital_helmer

New member
אני בכלל לא מרגישה שזה נגמר

ולדעתי מיהרו לסכם את המלחמה הזו. (לצערי גם) אנחנו כאילו חזרנו לשיגרה...אבל הכל כאילו.
 

ברוריהה

New member
עדיין עסוקה עם הילדים

אין זמן לעצמי. לוטן הגדולה שנראתה כל כך חזקה ומפוקסת לכל אורך הדרך פתאום מראה שינויים התנהגותיים שאני נוטה לקשר לצורך לשחרר לחץ. נראה שהיא מחפשת סיבות לבכות ולכעוס ומכיוון שהיא ילדה מאוד מסוגרת, אולי זו הדרך שלה לשחרר קיטור. לעומתה, רודד, בן שנתיים, כל הזמן מפחד. מכל דבר. אתמול גם אמר בפירוש שהוא מפחד מבום למרות שלא היה כלום. הוא הפך מאוד תלותי. רוצה על הידיים כל הזמן. ולא נרדם לבד. לא מצליחה עדיין להחזיר אותם לרגיעה מלאה, אז לשחרר אצלי ? למי יש זמן לזה ?
 

mazy

New member
שאלה טובה...

צודקת..אצלי הרגשתי בצורה מאד קיצונית את הקושי לאורך כל התקופה, למרות שהיו לי כמה "הקלות" אם אפשר לקרוא לזה כך..(הבעל שלא עשה מכל הבלאגן עניין בכלל, בצורה קיצונית, הגדולים שלי בני ה-16 ו-14 שעברו את זה יחסית בסדר והוריי שעזבו את העיר מהיום הראשון ועברו למרכז עד יעבור זעם..) הרגשתי שלי עצמי באופן אישי מאד קשה להתמודד, אולי בשל העובדה שהקטמצ'יק (6 וחצי) היה צמוד אליי ודי מפוחד, ואולי בשל העובדה שמתוקף תפקידי כמחנכת כיתה הרגשתי שהרבה מוטל על כתפיי והייתי עסוקה בדאגה לתלמידיי , תוך שמירת קשר הדוק עימם (טלפונית ווירטואלית). לא פעם מצאתי את עצמי אומרת בהומור, שכשהכל ייגמר לבטח אצטרך טיפול פסיכיאטרי כדי להתגבר על כמה חוויות מזוויעות שעברתי. באופן די מוזר ואולי מפתיע, דווקא כשהתחילו אצלנו בביה"ס להיערך לחזרה על מנת לקבל את הילדים הרגשתי מן הרגשה מוזרה של איך חוזרים לשיגרה אחרי כל החוויות הנוראיות שעברנו....? לדעתי זה ייקח קצת זמן לשחרר....הנפש עוד צריכה זמן..
 
למעלה