לא יודעת לאן לשרשר. צריכה לפרוק.
הקטנטונת בת חודשיים. חודשיים של אושר, ועייפות, ומאבקים אינסופיים על ההנקה. עד שאבחנו לשון קשורה ועד שהתרנו, יועצת הנקה ראשונה ושניה ושלישית, המון שקילות ומדידות וחישובים ופחדים ומה לא. חודשיים שבהם המצב שלי הוא בעיקר ישיבה (לא מאוד נוחה) בכל מני פוזיציות הזויות, מנסה להניק. כמעט בלי לצאת מהבית חוץ מטיולי אחר הצהריים עם המנשא או העגלה כי צריך להתאוורר קצת. הבקרים מתחילים ב- 6-7 עם הנקה שלא נגמרת במשך שעות, ואז הצהריים, ואז אחהצ וערב, וכמובן הלילה. ואני בנאדם פעיל, בחורה של עשיה ושל תנועה, שונאת סתם לשבת בבית. היום החלטתי שזהו, יוצאים לקניון להפעלה מגניבה. השעה שפויה לגמרי (12:30, פעילויות שמתחילות ב- 9-10 בבוקר הן ממש מחוץ לתחום
), מה כבר יכול להיות.
נסענו לטיפת חלב ב- 10, בעלי המשיך לעבודה. שקילה (דווקא משמחת), הסתובבות, קצת סידורים וקניות. פצ'קול רוצה לינוק, אני מתיישבת בספסל נטוש וצדדי, שמה סינור הנקה ומקווה לטוב. היא יונקת אבל לא מסתדרת כל כך (בגלל שההנקה לא הולכת טוב, זה עוד יותר קשה כשזה לא במגרש הביתי שלי ושלה ועוד מתחתת ל"אוהל"..). מבעוד מועד שמרתי בתיק בקבוק עם חלב שאוב. נתתי לה אותו, שתתה קצת ומיצתה ונרדמה כמו מלאכית. ממשיכות לקניון, אני מחליטה להחליף לה ולתת לה לאכול ולינוק עוד קצת לפני ההפעלה. היא מתחילה בסשן צרחות. אנשים מסתכלים. אלוהים למה מסתכלים עלי עכשיו. עזבי מה אכפת לך בכי זה דבר שגורם באופו טבעי לסובב את הראש, זה לא נגדך. אבל למה היא צורחת ככה. בבקשה שתפסיק. מסיימת את הבקבוק וממשיכה לצרוח. חדר ההנקה תפוס. הולכת לאיזה שולחן צדדי, היא באמוק, משתוללת, הגוף מוקשת לאחור, מחורפנת. בסוף מתברר שיש לה גרפס. מנסה שוב את חדר ההנקה, היא נרגעה קצת בינתיים. בחדר ההנקה מישהי יושבת ומניקה בסבבה שלה ואני נטרפת מקנאה. הלוואי שזה היה הולך לי פשוט. ממשיכה לנסות להניק, הפצ'קולית שוב צורחת. וככה שעה שלמה. בסוף, אני נשענת לאחור, עייפה, רעבה, מותשת. 12 וחצי כבר לא יהיה היום. ובא לי פשוט לישון במשך יומיים רצוף.
אוף
הקטנטונת בת חודשיים. חודשיים של אושר, ועייפות, ומאבקים אינסופיים על ההנקה. עד שאבחנו לשון קשורה ועד שהתרנו, יועצת הנקה ראשונה ושניה ושלישית, המון שקילות ומדידות וחישובים ופחדים ומה לא. חודשיים שבהם המצב שלי הוא בעיקר ישיבה (לא מאוד נוחה) בכל מני פוזיציות הזויות, מנסה להניק. כמעט בלי לצאת מהבית חוץ מטיולי אחר הצהריים עם המנשא או העגלה כי צריך להתאוורר קצת. הבקרים מתחילים ב- 6-7 עם הנקה שלא נגמרת במשך שעות, ואז הצהריים, ואז אחהצ וערב, וכמובן הלילה. ואני בנאדם פעיל, בחורה של עשיה ושל תנועה, שונאת סתם לשבת בבית. היום החלטתי שזהו, יוצאים לקניון להפעלה מגניבה. השעה שפויה לגמרי (12:30, פעילויות שמתחילות ב- 9-10 בבוקר הן ממש מחוץ לתחום
נסענו לטיפת חלב ב- 10, בעלי המשיך לעבודה. שקילה (דווקא משמחת), הסתובבות, קצת סידורים וקניות. פצ'קול רוצה לינוק, אני מתיישבת בספסל נטוש וצדדי, שמה סינור הנקה ומקווה לטוב. היא יונקת אבל לא מסתדרת כל כך (בגלל שההנקה לא הולכת טוב, זה עוד יותר קשה כשזה לא במגרש הביתי שלי ושלה ועוד מתחתת ל"אוהל"..). מבעוד מועד שמרתי בתיק בקבוק עם חלב שאוב. נתתי לה אותו, שתתה קצת ומיצתה ונרדמה כמו מלאכית. ממשיכות לקניון, אני מחליטה להחליף לה ולתת לה לאכול ולינוק עוד קצת לפני ההפעלה. היא מתחילה בסשן צרחות. אנשים מסתכלים. אלוהים למה מסתכלים עלי עכשיו. עזבי מה אכפת לך בכי זה דבר שגורם באופו טבעי לסובב את הראש, זה לא נגדך. אבל למה היא צורחת ככה. בבקשה שתפסיק. מסיימת את הבקבוק וממשיכה לצרוח. חדר ההנקה תפוס. הולכת לאיזה שולחן צדדי, היא באמוק, משתוללת, הגוף מוקשת לאחור, מחורפנת. בסוף מתברר שיש לה גרפס. מנסה שוב את חדר ההנקה, היא נרגעה קצת בינתיים. בחדר ההנקה מישהי יושבת ומניקה בסבבה שלה ואני נטרפת מקנאה. הלוואי שזה היה הולך לי פשוט. ממשיכה לנסות להניק, הפצ'קולית שוב צורחת. וככה שעה שלמה. בסוף, אני נשענת לאחור, עייפה, רעבה, מותשת. 12 וחצי כבר לא יהיה היום. ובא לי פשוט לישון במשך יומיים רצוף.
אוף
