מה עוזר להתמודד עם המצב...

mali891

New member
מה עוזר להתמודד עם המצב...

היי בנות יקרות,
רציתי לשאול מה עזר לכן להתרומם מהאובדן ולהמשיך הלאה להריון הבא?
באובדן הראשון פניתי לטיפול פסיכולוגי אך לא הרגשתי שזה בשבילי...
הפעם אני מחפשת משהו אחר ושונה,אני רוצה להגיע להריון הבא בתחושה של פריחה ושלמות ולא בלחץ...
מרגישה שצריכה שינוי פיזי ורוחני...
תודה
 

שירהד1

Member
מנהל
מנסה להתייחס-

לכל אחת דרכים שונות להתמודד. לכל אחת עוזר משהו אחר.
טיפולים ותמיכה רגשית- יש מנעד שלם שלהם. מבלי להכיר אותך, קשה לי להמליץ על משהו כזה או אחר. אם את פונה למטפלת כלשהי, את צריכה בראש ובראשונה לבחון אם את מתחברת אליה ואל הגישה שלה.

לגבי הרצון להגיע להריון הבא בתחושה של פריחה ושלמות ולא בלחץ.
אני לא קונה את זה שזה אפשרי.
אני מתנצלת, אבל אני מציאותית.
אולי אם הציפיות שלך מטיפול תהינה מציאותיות, אז תוכלי להפיק ממנו את המירב ולא להתאכזב ממנו.
אגב, אם מטפלת כלשהי תשמע את הסיפור שלך, ותגיד לך שזה אפשרי להגיע להריון הבא במצב של פריחה ושלמות- תדעי שהיא לא אומרת לך את האמת.

אני חושבת שאפשר להגיע להריון הבא מחוזקת יותר, לאחר עיבוד המחשבות והרגשות, לאחר תהליך אישי כלשהו, אבל "פריחה ושלמות"? קשה לי לקנות את זה.

שינוי פיזי ורוחני? למה את מתכוונת?
שוב- לא מדבר אליי המילה "רוחני". לא יודעת מה זה.
יודעת מה זה תהליך קוגניטיבי- רגשי- התנהגותי. אלו מילים שמדברות אליי באופן אישי וגם כמטפלת.

שינוי פיזי- כושר? ירידה במשקל? אוכל בריא?- ברור שכל אלו חשובים, בלי קשר לגיל או לרצון בילד.

אנשים במצוקה מחפשים פתרונות ודרכים לעזור לעצמן, וזה מעולה. דאגי לפנות לאנשי טיפול ומקצוע רציניים, ולא לשרלטנים (ולא חסרים כאלו...).


שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028
 
מה שעזר לי להמשיך זה הפחד לעצור

הייתי בהריון 9 פעמים, ומעולם לא הגעתי להריון בתחושה של פריחה ושלמות.
הכי טוב שהצלחתי זה חרדות נסבלות, וגם זה בדרך כלל בכוחות עצמי.

אני חושבת שהזמן היחיד שבו הייתי ממש מלאת אופטימיות, היה לפני שאיבת הביציות הראשונה שלי (הייתי אז אחרי ההפלה השלישית שלי), האופטימיות התנפצה לי בפנים כשנשאבו ממש מעט ביציות והיה רק עובר אחד להחזרה - שלא השתרש.

בהריון השביעי התחלתי דיקור סיני, והפסקתי אותו כמה חודשים אחרי ההפלה של אותו ההריון. אני כבר לא זוכרת אם חזרתי לדיקור בתחילת ההריון השמיני.
בהריון התשיעי התחלתי טיפול פסיכולוגי שמאוד עזר לי. סיימתי את הטיפול כ-3 חודשים אחרי ההפלה של אותו ההריון.

שינויים פיזיים שעשיתי לאורך השנים, לא שרדו זמן רב, אבל היו לי תקופות שבהן אכלתי בריא ומאוזן יותר, ותקופות שבהן הצלחתי לעשות פעילות גופנית.
הפעילות הגופנית הובילה להרגשה פיזית טובה יותר וכתוצאה ממנה הרגשתי שיפור גם במצב הרוח.

אחרי ההריון התשיעי (הפלה שמינית) המאזן השתנה: הרגשתי שהפחד להמשיך גדול יותר מהפחד לעצור, ולכן עצרתי.
עדיין הייתי צריכה להתרומם מהאובדן, אבל לא כדי להתכונן להריון נוסף, אלא כדי לחיות.
 
כוח האינרציה

הזמן היחידי בו עצרתי ולחשוב ולנסות להחליט לוגית ורגשית מתי נכון לי ולנו לחזור ולהמשיך לנסות להרות שוב, היה רק אחרי לידת בני.
זו היתה נקודת הזמן היחידה ב6+ השנים האחרונות בה (לפרק זמן מסוים) הרגשתי שקיבלתי את מבוקשי ויכולתי לנוח. גם אז תוך כ9 חודשים, התחלתי לרצות להרות שוב ויחד עם הרצון חזרו כל הפחדים והלחצים והחששות ששוב לא יהיה קל (מי ידע שיהיה קשה וארוך עוד יותר).
לא יכולה להגיד שיש אצלי תהליך מחשבתי מורכב ממש סביב הנושא (רק בשנה האחרונה) - יש רצון חזק, בוער, רגש שממש ממש מפעיל אותי ושאני עושה הכל כדי להשיג את המטרה.
בשנה האחרונה - הטיפולים קשים מנשוא, עברנו גם לפרטי חלקית, כך שהעלויות כבדות גם הן וההשלכות הכלכליות מורגשות וזה מונע ממני לפצות את עצמי בדברים אחרים, כמו שנהגתי בעבר, כדי לשפר את הרגשתי.
כמעט בכל שלב שהוא נעזרתי ב"טיפול כלשהו - חלק מהזמן היינו בטיפול זוגי, בחלקו הלכנו פרטני בנפרד ובחלקו רק אני. אחרי הלידה השקטה והפלה נוספת, נעזרתי גם בקבוצת תמיכה, הייתי ממש זקוקה לחברת נשים שעברו דברים דומים והייתי זקוקה להתעסקות כמעט אובססיסית בכאב ובאובדן, עד שהרגיש כאילו ניקזתי את זה מהגוף.
חלק מהזמן פניתי לעיסוקים לנפש ותחביבים חדשים ישנים - חזרתי לצייר, חזרתי לתקופות לספורט, הקפדתי להיפגש עם חברים ולחדש קשרים שהתגעגעתי אליהם, השקעתי שוב בעבודה ובניתי עצמי מחדש... חיזקתי את מה שיש.
החזרתי לעצמי מעט ממה שהייתי לפני ואיפשרתי לעצמי להתעניין ולהנות שוב מדברים נוספים.
 

dubonit7

New member
מספרת ממש בקטנה

היי
אני אחרי 6 הריונות ו-2 ילדים.
מסכימה מאוד עם מה ששירה כתבה. אין דבר כזה פריחה ושלמות אחרי שחווים אובדן, כי התמימות אובדת. אפשר לעשות עבודה עצמית כדי לדעת להתמודד בצורה יותר מוצלחת עם הפחדים.
אצלי זה היה סביב העניין של לשחרר את הרצון להיות כל הזמן בשליטה. כי בהריון זה בדיוק ההיפך. רוב הזמן, הדברים אינם בשליטתך. ברגע שהפנמתי את זה היה לי יותר קל.
את מוסמנת לפנות אליי בפרטי, אם תרצי להתייעץ עוד, שלא נתיש פה את כולן
 

שירהד1

Member
מנהל
אף אחת לא מתישה פה...מטרת הפורום הוא שיתוף ותמיכה


 
מסכימה עם שירה.

השיחה כאן, גם כאשר ההודעות ארוכות, גם כשהתיאורים לא פשוטים, גם כשהמחשבות כבדות - היא לא מתישה, אלא מטרת הפורום ומהותו.
 
לעניין הפריחה...

ראשית - משתתפת בצערך על האבדנים, ועל כריתת החצוצרה.
המציאות מורכבת, וכוללת כל כך הרבה תחושות ורגשות (שתיארת בשפה כל כך ברורה בהודעתך), שלדעתי לא יכולים לאפשר פריחה, לבלוב ושלמות באופן מלא (לצד שמחות קטנות מהזוגיות ומהסביבה התומכת, בעבודה וכולי).
בנסיוני הפרטי (עברתי שתי הפלות מוקדמות כשכבר היו לי שני ילדים) - תחושות לחץ, פחד, חשש, חרדה היו חלק בלתי נפרד לקראת הכניסה להריון שאחרי ההפלה וביתר שאת בהריון שאחרי שתי ההפלות, למעשה כמעט עד ללידה של ילדי השלישי (למרות שלכאורה כבר עברתי את 'משוכת' השבועות הראשונים).
 

אננס 22

New member
לי עזר לשתף כאלו שעברו חוויה דומה

אנשים שלא עברו את זה רק הכעיסו אותי יותר עם העצות המטופשות.
בעלי תמך והיה מקסים.
ואני חושבת שההחלטה להניח את זה בצד ולהמשיך הלאה, לחזור לעבוד ולהתעסק בדברים אחרים.
אני מודה שהמחשבות ליוו אותי לאורך כל ההריון לאחר הפסקת ההריון ועד רגע הלידה חששתי שמשהו יקרה ולשמחתי למרות היוולדה עם קשר בחבל הטבור, תודה לאל, היום הנסיכה שלי שוכבת לידי בעגלה ומחייכת.
ואני חושבת על כך שהיה אמור להיות לי תינוק בן שנה היום, אבל תודה לאל, גילינו את המום בזמן ולא ילדנו ילד חולה, אלא תינוקת בריאה ויפהפיה.
אל תאיצי בעצמך, תשקעי כשבא לך, תתעודדי ותשמחי כשבא לך ושתפי את מי שבא לך כשמתאים לך. האובדן ממש מזכיר אובדן של אדם קרוב ומלווה כל הזמן....
אני חושבת שניהול יומן אישי וכתיבת התחושות והמחשבות יכול מאוד לעזור לעיבוד הרגשות.
בהצלחה!
 
למעלה