אפונה מלנכולית
New member
שברים מחיים קודמים
אני כבר לא כאן. אני בארץ אחרת, חיה מציאות אחרת. בעבר בזתי לעצמי, לאיך שהייתי פעם, ילדה מתוקה ותמימה, מנומסת להחריד, מתנצלת על האוויר שגמעתי מהעולם. כאילו שאין מספיק. כאילו שאני תופסת מקום של מישהו. ועכשיו, אני קוראת מסרים והודעות שכתבתי, לפני תקופת חיים שלמה, 7 שנים, ואפילו יותר, ומבינה שהייתי מאושרת. מבינה שנוסטלגיה עושה את שלה, ומרככת את האומללות של פעם לעומת האומללות של עכשיו. וחשבתי, שמתיישהו זה יגמר. האומללות הזאת? אין לה סוף כנראה. מחשבה פסימית שנכתבת על ידי אישה אוהבת אדם ואוהבת חיים. משעשע, אבל אני מניחה שדברים הם בדיוק כפי שהם נראים. פעם הייתי מוכשרת, מחוספסת, כנה ומעניינת. היום כודררתי לתוך כדור זפת משמים, עושה את דרכו במורד מדרון, מסביבי כל השקרים שהבטחתי, לפני אותן 7 שנים, לא לספר לעולם. ורק המילים, היפות האלו, בשפה שלי, עברית, שמחזירות אותי לעבר המתוק והאינטיליגנטי שלו בזתי במשך השנה וחצי האחרונות, רק הן מצילות אותי מהבור הריק הזה שלתוכו התגמדה המציאות שלי. ומסתבר, שכמו לונדון, גם אמסטרדם לא מחכה לי. גם פה אהיה לבד. תמונות מחיים קודמים, כמו שמישהו כתב בכותרת אלבום בפייסבוק, וככה אני מרגישה - רק שאז לא הערכתי את עצמי, את החיים הקודמים האלו, ועכשיו בגדתי בהם, בזילות בה הערכתי אותם,במהירות בה שכחתי את החלומות והתקוות. ועכשיו שאני מפוכחת, אני מתחרטת כל כך, ומתגעגעת לנערה המתוקה, המוכשרת והרגישה שהייתי. זאת שכתבה טקסטים על תמימות וכנות, כאלו שיושבים לי בגרון כל פעם שאני משחקת בעולם של המבוגרים, שבו דורכים חזק מאד על ילדות שכותבות טקסטים אינטיליגנטיים על אור פנימי ואושר. מתגעגעת ועדיין מאוהבת באותם ריגושים של אהבה לאדם הראשון שאהב אותי חזרה באמת ושינה בי חלק. אני מעריצה כל כך הרבה דברים עכשיו, אבל אין לי איך להחזיר את הגלגל אחורה. אז אני קוראת כאן בפורום, כשבעבר ניהלתי אותו, ואהבתי כל כך הרבה אנשים, שאהבו אותי גם, כל כך הרבה מילים מרגשות נכתבו כאן, שירים שתורגמו, חברויות מסרים נהדרות.. ומבינה, שהיה פה משהו אמיתי, ואני כל כך מתביישת ששכחתי הכל בשביל נוצץ שהתברר להיות ממש לא זהב. ועכשיו, בין הפטיש לסדן, אוהבת את הנוחות והפשטות בחיים כאן כרגע, מתגעגעת לאמת ולקסם של החיים של פעם. אני רק מקווה שאני לא אהפוך לפרח מיובש ומשעמם, בלי חלומות, רק צבעים דהויים של אמת פנימית שכבתה. נו באמת, ועוד אומרים שניסיון חיים נותן משהו.. לילה טוב, אם אפשר להגזים :]
אני כבר לא כאן. אני בארץ אחרת, חיה מציאות אחרת. בעבר בזתי לעצמי, לאיך שהייתי פעם, ילדה מתוקה ותמימה, מנומסת להחריד, מתנצלת על האוויר שגמעתי מהעולם. כאילו שאין מספיק. כאילו שאני תופסת מקום של מישהו. ועכשיו, אני קוראת מסרים והודעות שכתבתי, לפני תקופת חיים שלמה, 7 שנים, ואפילו יותר, ומבינה שהייתי מאושרת. מבינה שנוסטלגיה עושה את שלה, ומרככת את האומללות של פעם לעומת האומללות של עכשיו. וחשבתי, שמתיישהו זה יגמר. האומללות הזאת? אין לה סוף כנראה. מחשבה פסימית שנכתבת על ידי אישה אוהבת אדם ואוהבת חיים. משעשע, אבל אני מניחה שדברים הם בדיוק כפי שהם נראים. פעם הייתי מוכשרת, מחוספסת, כנה ומעניינת. היום כודררתי לתוך כדור זפת משמים, עושה את דרכו במורד מדרון, מסביבי כל השקרים שהבטחתי, לפני אותן 7 שנים, לא לספר לעולם. ורק המילים, היפות האלו, בשפה שלי, עברית, שמחזירות אותי לעבר המתוק והאינטיליגנטי שלו בזתי במשך השנה וחצי האחרונות, רק הן מצילות אותי מהבור הריק הזה שלתוכו התגמדה המציאות שלי. ומסתבר, שכמו לונדון, גם אמסטרדם לא מחכה לי. גם פה אהיה לבד. תמונות מחיים קודמים, כמו שמישהו כתב בכותרת אלבום בפייסבוק, וככה אני מרגישה - רק שאז לא הערכתי את עצמי, את החיים הקודמים האלו, ועכשיו בגדתי בהם, בזילות בה הערכתי אותם,במהירות בה שכחתי את החלומות והתקוות. ועכשיו שאני מפוכחת, אני מתחרטת כל כך, ומתגעגעת לנערה המתוקה, המוכשרת והרגישה שהייתי. זאת שכתבה טקסטים על תמימות וכנות, כאלו שיושבים לי בגרון כל פעם שאני משחקת בעולם של המבוגרים, שבו דורכים חזק מאד על ילדות שכותבות טקסטים אינטיליגנטיים על אור פנימי ואושר. מתגעגעת ועדיין מאוהבת באותם ריגושים של אהבה לאדם הראשון שאהב אותי חזרה באמת ושינה בי חלק. אני מעריצה כל כך הרבה דברים עכשיו, אבל אין לי איך להחזיר את הגלגל אחורה. אז אני קוראת כאן בפורום, כשבעבר ניהלתי אותו, ואהבתי כל כך הרבה אנשים, שאהבו אותי גם, כל כך הרבה מילים מרגשות נכתבו כאן, שירים שתורגמו, חברויות מסרים נהדרות.. ומבינה, שהיה פה משהו אמיתי, ואני כל כך מתביישת ששכחתי הכל בשביל נוצץ שהתברר להיות ממש לא זהב. ועכשיו, בין הפטיש לסדן, אוהבת את הנוחות והפשטות בחיים כאן כרגע, מתגעגעת לאמת ולקסם של החיים של פעם. אני רק מקווה שאני לא אהפוך לפרח מיובש ומשעמם, בלי חלומות, רק צבעים דהויים של אמת פנימית שכבתה. נו באמת, ועוד אומרים שניסיון חיים נותן משהו.. לילה טוב, אם אפשר להגזים :]
