תוהה על החיים...

rozit2

New member
תוהה על החיים...


שלום לכולם,

רציתי לשתף אותכם במשהו שאני חשה ותוהה לגביו בזמן האחרון.
בגילאי ה-20 המוקדמים אני רואה ואני זוכרת את עצמי -היה יותר כוח לעשות משהו,
האנרגיות יותר בשיאן ולעיתים אף ישנה תחושה שהכול לפני ואני יכולה לאכול את העולם.
מאחר והגעתי לגיל ה30 לחיי, אני חשה שזה כבר לא כך, אתה עובר בחיים הרבה דברים,
הרבה עליות ומורדות ומשתנה ההסתכלות וההתנהלות שלך בחיים וההרגשה משתנה כלפי
המציאות.
מרגיש לי שכאילו אין כוח במיוחד, העייפות גבוהה מאוד, הבריאות נפגמת יותר מאשר בעשור
קודם , כבר אין הרבה חברים- יש יותר בדידות, אין כבר חשק לדיסקונטקים ,פאבים וכ"ו מאחר
וזה כבר לא עושה את זה כמו פעם וזה מיצה את עצמו בהחלט.
קשה יותר להתחיל דברים חדשים כגון עבודה חדשה (הביטחון יורד עם הגיל), זוגיות חדשה קשה יותר למציאה (אתה הופך בררן יותר ופשרן פחות), בעיקר החיים נורא מעייפים.
השבועות חוזרים על עצמם -שגרת היום יום גומרת עליך ,אתה הולך לישון מוקדם כדי להצליח
לקום בבוקר לעוד יום (בעת שיש עוד אנשים שמסוגלים להינות מהמשך הערב שלהם), ומרגיש שכולם סביבך המשיכו בחייהם ומצליחים לבנות בית ,משפחה, חברים והם מאושרים ואילו אתה דורך עוד ועוד במקום.
אז מה?! גם עם יגידו שאמצא תחביב חדש, חוג חדש- והרי גם זה נגמר מתישהו...וצריכים
להתקדם.
אני תוהה האם אנשים נוספים מרגישים כך - הרגשה של זיקנה נוראית אף שהגיל בכלל
לא תואם להרגשה ואתה נחשב צעיר עדיין, אך הנפש והגוף כבר אינם באותם כוחות.
ואני מביטה אחורה נניח ,חמש שנים אחורה ורואה כמה מרץ היה וכמה הוא איננו ואת מקומו
תפסה העייפות, השבריריות, הפחדים.
אשמח לשמוע דעות נוספות והזדהות באם מישהו מרגיש\ה כמוני.
 
שנות העשרים המוקדמות שלי היו...

מלאות בסבל, טיפשות ובדידות. תלות בבני זוג שלא העריכו אותי (ואני אותם). הרבה עבודות מזדמנות שגרמו לי ללא מעט סבל.
בשנים אחרונות למדתי דברים מתחום של רפואה אלתרנטיבית ומצאתי עבודה(לא מתחום הלימוד) שלא מציקה לי יותר מדי.
נהייתי יותר בשלה בכל הנוגעה לזוגיות ויחסים עם חברים.
פניתי לנטורופת וטופלתי בתרופות צימחיות ומרגישה יותר חזקה.
זאת חוויה שלי לגבי שנות השלושים.
גם אצלי פאבים איבדו את קיסמם, במקומם יש מפגשים עם חברים בבתי קפה וזוגיות יותר טובה. טיולים. נראה לי כמו תהליך טבעי.

לא רוצה להשמע מתנשאת לגמרי.(שאני מתמודדת עם העשור השלישי הרבה יותר טוב ממך וכו'). רק סיפרתי על מה שקורה איתי.
לגביך אני חושבת שכדאי לך לעשות בדק בית יסודי.
לבדוק מבחינה בריאותית אם את סובלת מאלרגיות למזון או ממחסור בויטמינים חיוניים. לעשות בדיקות בקופ"ח
מה החלום שלך בחיים ומתי זנחת אותו....

אם את רוצה אישור לזה שהחיים נגמרים בגיל שלושים, אז אני לא אתן לך כזה. יש משברים בחיים וניתן להתגבר לשנות דברים, למצוא עניין מחודש.
שבוע טוב.
 

rozit2

New member
תודה על תגובתך


יצאת ענקית!!! אהבתי מאוד את הכנות והישירות שלך בתגובה למה
שתיארתי.
לגבי שנות ה20, אני חושבת שבהחלט יש בהם סוג של טיפשות אולי חוסר בגרות מסוימת אבל בעיניי החוסר בררנות בגיל הזה מביאה לאיזושהי זרימה יותר קלה בחיים (לווא דווקא לכיוון נכון בזוגיות ובכלל).
כשמתבגרים לכיוון ה30, משהו משתנה בחשיבה, בקבלת הדברים,
בהתנהלות בהחלט.
את לא נשמעת מתנשאת בעיני כלל, ואני יותר משמחה שחלקת וסיפרת לי איך הדברים ניראים מנקודת מבטך אותם.
הזדהיתי עם מספר דברים שאמרת: ראיתי בעבר נתורופתית והקפדתי על מה שנתנה לי, ולגבי קופ"ח אני מאלו שנבדקים ומגיעים לשם על בסיס של תדירות גבוהה מתוך התסכלות של חשיבות של בדיקות ומעקב בריאותי.
למדתי המון בחיים, אבל כניראה עדיין לא מצאתי את מקומי בחיים האלו
אם מבחינת עבודה ואם בכלל....הלוואי והייתי מוצאת מקום עבודה שהיה נותן לי אוויר ושוקט :)

שמחה שלא נכנסעת לתת לי אישור ,אני מאמינה שיש עוד בחיים האלו
וישנם דברים שעוד ניתן לשפר ולהמשיך איתם הלאה.
אני רק מתקשה להגיע לתובנות הללו, העולם בהחלט לא מקום פשוט גם מהבחינה הזו.
 
כשיש שאלה בפורום, אז אני מגיבה...

כאחת שידעת דברים.

תאמיני, גם לי יש יותר שאלות מתשובות.

מפצירה בך לא להסתפק בלכתוב פה ובאמת לשים לך למטרה לבדוק לאן נעלמה שמחת החיים שלך ואיך מחזירים אותה.
יש הרבה דברים שניתן לבדוק ולעשות.
אל תתני לשגרה לבלוע אותך.
 
הזדקנות

היא בראש.
למעשה כל חווית החיים היא בראש.
מצד אחד בגילאי ה 20 יש לך הרבה מוטיבציה, מצד שני הסיבה שיש מוטיבציה זה כי את כל כך לא רגועה בקשר לאיזה משהו.. את צריכה להוכיח דברים וכו' וכו'.. שזה הצד השני של מוטיבציה.
אז את אומרת שאין לך מוטיבציה כמו שהייתה לך, ומצד מסוים טוב שכך, שכן זה אומר שבמידת מה את יותר רגועה.
אבל מוטיבציה כשלעצמה היא לא סמל הצעירות.. כלל וכלל לא, סמל הצעירות כמו שאני רואה את זה זה התחושה שהכל חדש, שאת חיה בהווה ואת נמצאת באותנטיות של ילד.
שזאת מטרה ראויה לשמה בכל בגיל.
 
זהו שממה שהיא כתבה הבנתי...

ש: "הכל חדש, שאת חיה בהווה ואת נמצאת באותנטיות של ילד", אלה לא תחושות שמלוות אותה כרגע. מה שהיא מתארת, זה יותר תחושה של דיכאון. לברר ממה נגרם ואיך מטפלים זאת משימה יותר קשה למי שנמצא במצב הזה.
הרבה פעמים יש תחושה ש"כלום לא יעזור". זאת תחושה סובייקטיבית ונובעת מעצם הדיכאון ועם זה ממש יכולה לבלום מחיפוש אחר פטרון למצב. חייבים להיתעקש וגם להעזר בחברים/ קרובים אם אפשר.
כמובן שהכל בראש. ההבנה הזאת לא תמיד מקלה על התמודדות עם הקושי.
 
יש תהליך

אי אפשר לקפוץ ישר לשינוי לפני שמבינים היטב את הבעיה.
היות והיא אמרה שזה משהו שפשוט קורה לה בלי שהיא יודעת למה, אני רק מיקדתי אותה לנושא של לנסות להבין מה עובר לה בראש ולקחת את זה משם.
כי היא לא פירטה איזה מחשבות ותפיסות עוברות לה בראש ש"מוציאות אותה מגן עדן".
מסכים איתך, זה שיודעים באופן תיאורטי שהכל בראש לא פותר את הבעיה.. אבל לפחות זה צעד בכיוון הנכון.
 
רוזית,זה בהחלט קשור למצב נפשי- לא לגיל

אני בת 63, בהחלט לא מרגישה כלום ממה שכתבת, עיסוקי רבים ויצירתיים ואני מעודדת אחרים להתחיל התחלות חדשות בכל גיל.
הבעיה שלך נקראת לפי דעתי היא משבר גיל ה-30,
לנחם אותך, זה שלב שממנו תצאי מחוזקת אחרי שתבררי לעצמך (אולי עם עזרה מקצועית - פסיכולוג למשל) מה בדיוק מציק לך, דברים שאולי את לא מודעת אליהם.
 
נשמע שאתה צריך להחליט שהגיע הזמן לשינוי

כי ברור שלא טוב לך במצב הזה, ושזה מפריע לך-אחרת לא היית טורח וכותב על זה ובעיני אתה כבר בדרך הנכונה.
מה היית רוצה לשנות בחייך

אולי תנסה להוסיף עוד דברים לחייך-התנדבות, ללכת לחד"כ או לחוג כלשהו שבו תפגוש עוד אנשים.

אפשר להיות זקן בן 80 בגוף של בן 20, ואפשר להיות זקן בן 80 בגוף של בן 80 והתנהגות של בן 20....
 

rozit2

New member
זה בסדר


תודה על התגובה.
אנשים אומרים את זה רבות- ללכת לחוג, להתנדב במשהו....
אבל השגרה שוחקת אותך ואחרי שאני חוזרת מיום עבודה
אני גמורה ואני רואה בעיקר את השינה לנגד עיניי.
השגרה הזו של בוקר עבודה, לחזור וללכת לישון כדי לאפשר את
הקימה בבוקר ואין חשק לכלום.
אי אפשר באנרגיות דלילות כאלו לאפשר לעצמך לתחזק בן זוג,
בילויים במשך השבוע, ולא נשאר הרבה.
כי הגוף גם בוגד בך וזה לא אותו הגוף שלפני חמש שנים ,לא אותן
אנרגיות, זו בהחלט תחושה של בת 80 בגוף של בת 30.
 

seeyou

New member
יש לך מזל שאין לך כמה ילדים בנוסף לכול

השגרה הזו של בוקר עבודה, לחזור וללכת לישון כדי לאפשר את הקימה בבוקר זה דבר מבורך לדעתי

רק תחשבי על אחרים הרבה יותר צעירים ממך אשר לא מצליחים אפילו להתעורר בבוקר או ללכת לעבודה בגלל שלא מצאו.

נפש בריאה = גוף בריא(או להיפך?)

עדיין לא ברור לי מי המוביל במצב שלך-חסרים הרבה פרטים בפניה שלך

יוסי
 

einat162

New member
מצרפת מחשבה :

אתמול כמה חבר'ה בעשור שלי(אבל טיפה יותר צעירים) שאלו אותי "אם אני אזכה בלוטו בכמה מליונים- האם אמשיך לעבוד"?
עניתי שכן, או שבגלל שזה כבר לא יהיה הכרח אני אולי אתנדב איפשהו.

אני חושבת שיריתי תשובה לקונית, את האמת, אני לא יודעת....

אותה תשובה לקונית באה כי תמיד טיפטפו לי ש"בנאדם צריך מסגרת" אם זה צבא, לימודים, עבודה או משפחה.
אבל אנשים לוקחים חופש כדי לשבור את אותה שיגרה, כדי "לטעון את עצמם בכוחות מחודשים" - ואני חושבת- למה?
למה באמת להכניס את עצמך למשהו ששואב ממך כוחות? משהו מחייב שאתה צריך לשבור כדי לשרוד?

אני לא חושבת שתהיה לי בעיה לא לעבוד וגם לא להתנדב.
אולי לטייל (בארץ או בחו"ל) ולעשות שופינג. עם כמות כסף כמעט לא מוגבלת במחשבה שנייה אני לא חושבת שזו תהיה בעיה בשבילי. היופי בחוסר מסגרת זה שאם בא לי אני יכולה לצאת מהפיג'מה וללכת לים, לנסוע לאן שבא לי, בהחלטה של רגע.
 

rozit2

New member
היי עינת,

מחשבה מהסוג הזה גם עברה בראשי לא פעם.
הכי כייף זה להיות חופשי ובזמנים שלא עבדתי תקופה -אנשים אמרו
לי שאני ניראת עירנית ושמחה.
אבל זו בעיה במדינה שלנו, הכול פה תחת לחץ- החיים תמיד הם מסע
של ריצה אחרי מצב כלכלי נוח, אחרי הקמת משפחה וזוגיות, שגרה מטורפת.
לכן, אני חושבת שאנשים נוטים לשבור את השגרה- כי היא שוחקת !
גם לי אין בעיה להיות הבוס של עצמי ולקום בבוקר ולהחליט מה בא לי לעשות, ולעשות כול העולה על רוחי...אבל לשופינג מאיפה יבוא הכסף?
שוב חוזר למעגל הקסמים של עבודה שאין מנוס ממנה.
ואני מביטה אחורנית ומסתכלת איך הייתי כשעבדתי לפני חמש שנים- ואווו...איזה אנרגיות ,איזה מוטיבציה- הרגשתי שאני יכולה לאכול את העולם.
והנה כאשר חוצים את גיל ה-30 , אתה פתאום כבר לא בכוחות כאלו,
אתה מרגיש פחות טוב גם מבחינה אנרגטית וגם בריאותית כי אתה לא נהפך צעיר יותר אלא ההיפך, ואתה מותש ממירוץ החיים האלו.

אני חייבת לחלוק משהו נוסף, כשהייתי בחופשה במלון לפני תקופה
אז אחרי אכילת ארוחת הערב טיילתי קצת באזור ובשעה תשע בערב
קרסתי מעייפות והעיניים נסגרו לי מעצמן ,כמה שלא נלחמתי נרדמתי כעבור זמן קצר.
חברות שהיו איתי בחופשה, ירדו למטה לראות מה יהיה הערב בלובי (הרבה פעמים עושים בלובי בערב את ערבי הריקודים וכאלו), אני התעוררתי למשמע הסאונד של המוזיקה שבקעה מהלובי מספר קומות למטה.
ואז אחת החברות חזרה לחדר לקחת משהו, וראתה שאני ערה וסיפרה לי
איך יש מלא אנשים למטה בלובי, והמון מבוגרים רוקדים להם כאילו התחיל הערב ושמחים כמו בני 20.
אני שוכבת לי וחושבת לי איך שאני כבר במצב מאוזן לשינה ולא מסוגלת
לזוז ,למרות שלא רצתי מרתון אותו יום ואנשים מבוגרים ממני בהרבה
רוקדים להם כמו צעירים בני 20 בלובי ויש להם אנרגיות.
זה קצת עקץ אותי להרגיש קשישה מהם כבר בגיל שלי.
האם רק בגיל פרישה אפשר לנוח ממירוץ החיים? כי אז לא עובדים ואפשר לעשות מה שרוצים?
אני כבר לא יודעת.....
 
מבחינה הגיונית כל הסיבות...( גם ל women34 )

הן סיבות ממשיות ומוצקות. השיגרה לוקחת לך את כל הכוחות ואז בסוף היום את רק רוצה ללכת לישון וכו'.
הכל נכון ובסופו של יום אם את מוכנה לתת לחייך לחלוף במצב הזה, הרי זאת החלטה רק שלך.

אף אחד, אבל אף אחד לא יחייה את החיים שלך במקומך, אף גם לא ישנה לך אותם במקומך.
חליתי בזמנו במחלת הנשיקה ועברתי כמה שנים חסרות אנרגיה דווקא בשנות העשרים שלי. הלכתי לטיפול במסאג' רקמות עמוק וביאו אנרגיה. עברתי הרבה שינויים.
וגם אחרי זה אני זוכרת שהיה קיץ אחד שכל מה שיכולתי לעשות זה ללכת לעבודה ואחרי זה לשבת בבית ולבכות. אם הייתי עובדת בצהריים אז הייתי קמה שעה לפני משמרת ובשמונה, תשע הייתי מוכנה לחזור למיטה.

הרגשתי אז כמו בת 80. גם המחשבה הזאת שזה לא הולך להיות יותר טוב, אף פעם(!) הייתה ממש מפחידה.

על תשכחי גם שכל המחשבות שקשורות למרמור והתנגדות שלך למצב הנוכחי גם גוזלות את המעט אנרגיה שיש לך.

יש לך משהו שנתן לך בעבר תחושת חיות ושמחה? האם את יכולה לעשות קצת ממנו פעם בשבוע? גם להגדיש שעה בשבוע לזמן שלך בים או בגינה לכתיבה ביומן או הירהור עם עצמך על החיים?

גם קורס לציור אינטואיטיבי בהנחיית מטפל רגשי יכול לחסוף את המקומות השמחים והציבעוניים בך שנקברו בנתיים.
פשוט תעשי את זה.
 

women34

New member
אני לקראת 40 ומרגישה לצערי...

שאני שנייה לפני שהדלתות נסגרות
הפוריות, האפשרות לעבוד
אני מרגישה שהדבר הכי גדול שעשיתי בחיים הוא .. הבן שלי (אני גרושה)
אין לי שום תחביבים, או רצון שיהיו לי
אין לי ח'ברה.. אלא חברות פה ושם.. מדי פעם יוצאת איתן לבלות בסרט/בית קפה
ומתעייפת בשעה 24...
אין לי רצון לזוגיות חדשה ומרעננת (ואולי כן, אבל לא בא לי לחפש כזו ולהתאכזב...)
אני עובדת בעבודה "בטוחה ונוחה" אבל אין לי עניין בה

אני יודעת מה אני כן רוצה, אבל לא ממש יכולה להשיג את זה
כסף/זמן/כוחות...
עדיין נראית מאוד שמחה מבחוץ, אבל מבפנים דיי ריקה...
 

ariana b

New member
מסכימה עם הכותבים

שאת צריכה למצוא עניין בחיים. גיל 30 הוא צעיר, ויש בו כבר בשלות וחכמת חיים שאין לפני כן. מצאי לך תחביב, רצוי כזה שכרוך ביציאה מהבית והליכה לחוג, כדי להכיר גם עוד אנשים. מה דעתך לאמץ כלב או חתול? זה מוסיף המון שמחה, התלהבות מהחיים ואהבה. כשמדובר בכלב, צריך גם לצאת החוצה: זה מרענן מאוד, ומניב הכרויות חדשות, שגם אם אינן מהותיות, עדיין מוסיפות צבע ועניין לחייים. את עוד צעירה, ויכולה בהחלט למצוא בן זוג. היי אופטימית. האמיני בטוב, ותראי שבוא יבוא.
 
למעלה