אביתר בנאי ושלומי שבן, 27.11.11

SnapDragon

New member
אביתר בנאי ושלומי שבן, 27.11.11

לא, לא באמת. אבל אחרי הערב הזה, זה בקלות יכל לקרות. (פגישה אקראית בחדר אמנים) הפתעות הזויות בהמשך. הרבה פעמים אחרי הופעה אתה מנסה לתרגם ולהוציא את המשהו הזה שהתחולל בך החוצה לעולם. לא תמיד זה אפשרי. כשכן, אתה מריץ את זה עם מי שהיה. ומספר למי שלא היה. ומרפרף על התמונות. ונזכר כשמצחצח שיניים. וחושב על זה גם במיטה...עד שהשינה לוקחת את זה, ואותך. וכשאתה עובר את כל זה וכלום לא יוצא, או לא יוצא מספיק, או שאין מצב לעבור את זה בדרך הקונבנציונאלית, כמצבנו אנו - אתה כותב את זה. או לפחות, בגלל זה אני פה. לכתוב את זה החוצה. ההתרגשות שנוצרה והצטברה מאז ההצצה ל"תחרות כלבים" בביצוע המשותף, שלחשה בהפתעה שאביב הביא איתו רוח חדשה, נעימה כמו לטיפה, לביצוע הזה, ומי יודע מה יבוא בעקבותיו - הקסם שלה היה טמון ואצור בוידאו ההוא, וכמעט בו בלבד. אבל אולי כדאי שנתחיל מהתחלה. - הופעה של אביב גפן היא הופעה של אביב גפן; על סיפַּה של הבמה, לאורך כל השורה, ניצבו נרות-נרות מצהיבים ומשוועים. קריפי #1. נדלג על ההתחלה, אביב שר כמה משיריו, מוכרים ומוכרים פחות. מיטלמן הפציע בקולות שניים. היה קצת מוזר לעכל את הקול שלו, להיווכח למודעות שבאתי - ביחד עם עוד כמה עשרות, מאות אנשים - לשמוע את הקול הזה, שעוד מוגבר מתוך המיקרופון. מחוץ להופעה הזו, מאז שקראתי פעם, לפני איזה עשור ומשהו, שאביב, קבל עם ועדה, מודה ומכיר בערך הקול שלו - יש לי רק הערכה אליו, בזכות זה. ולא רק. בנאדם מוכשר, אין ספק. (לנצח "ארבע עונות" יהיה אחד השירים האהובים עלי. שיר ילדות, גם ילדותי שלי, בניחוח נוסטלגיה מתקתקה) ועדיין. בחזרה להערב. פסטיבל הפסנתר. והקול הזה, חצי מטר ממני. מוגבר דרך מיקרופון. - הוא הצליח לנגוע כשסיפר שהתקופה של "אור הירח" (האלבום) הייתה די קשה בשבילו. בתקופה שעולמות המשפחה (גירושים של ההורים), האהבה (פרידה) והחברוּת (חבר טוב שנהרג) התנפצו באחת. כהמשך ישיר, הוא שר את "אבדון" ויותר מאוחר גם את "קוצים" שהוקדש כשיר אהבה לבן שלו, בסימן לרדיפה אחרי החלום שלך. תחושה כללית שהרגשתי ממנו היא שפעם הוא צעק מבלי לדעת, ומה לא. מכל רמ"ח איבריו. קיצון הקיצוניות. מתישהו בשנים האחרונות הוא הרפה בבת אחת ומאז הוא בוחר כל פעם מחדש להעמיד עצמו חשוף, ולהרשות שמבין כל המילים והמנגינות שלו תזלוג כמיהה אנושית להבנה ואהבה. זה כל מה שהוא רוצה. במעטה של בטחון וגאווה ( - ההופעות שלי בחו"ל, הילד שלי, שירה בצרחה קטנה באחד השירים, סטייל פעם - ) אך מעטה שקוף מראש, שנראֶה באמת. בעיני מי שמסתכל אל מעבר לקול ולחזות הלונדונית. מאמינה שלא הייתי היחידה. מבלי שהתאמצתי. כי עם הזמן, הכל חולף. ומפה לשם, ישוב על פסנתר, הוא ביצע את "תתחנני אלי". התשואות שחשבו שאביתר יכנס באמצע פסקו כשהבינו שזה לא יקרה. ביצוע מהיר וקצת חסר כבוד לפסנתר. והנה לנו טעימה ראשונה מ'אביב שר אביתר'. מעין "השיר שיר יעקב, והגרון - גרון עשיו". כמובן שהביצוע הזה הזמין אחריו את אביתר, שתפס צד בבמה וגיטרה ופתח ב"חלולים" של אביב. שיר בעל 5 שורות - חלולות גם הן - ולא מתוכן, אלא מחיים. השירה הייתה יפהפיה, כמו שתמיד יניב השילוב הזה של ליווי כלי נגינה עדין עם הקול הצלול הזה שמרחף באוויר. אבל בשורה תחתונה, לא היה מעבר. גם השיר אחריו, מלווה בנעימה קליטה ונעימה, ושוב הקול הזה, שעולה לגבוהים ולא חוזר משם, אבל המילים שנשזרו בין השורות סיפרו על "קריעת עור מהידיים" ו"תירי בי", ופשוט היו 'לא'. תווים ראשונים התנגנו וצלצלו מוכר. "תחרות כלבים" ההוא, שלא הצליח לשחזר את הקסם. וזה לא רק היעדר הראשוניות...אבל לזכות שניהם, עוד חוזר הניגון ההוא. אביתר עזב את הקסילופון (גלוקנשפיל, באדיבות חברנו הדקדקן), צעד לפסנתר והנה לנו מוצג קריפי #2 : (אתם יושבים?) תיאטרון רוסי. לפני שתחנקו קלות משאיפת אוויר חדה, יש גבול לכל תעלול. אביתר ניגן, ואביב שר. ולנצח האצבע תנדוד ללא הכרעה מבין שניהם מה יותר מזעזע. אם חשבתי אי פעם, בחלומותיי הפרועים (גם לא), איך יהיה לשמוע את אביתר ולוּ מנגן את השיר הזה, לשם האמוציות שבפסנתר, אז אני לא יודעת מה חשבתי לי. בפנים חתומות וקודרות שלא חושפות שום רגש - גם בקטעים ה"קשים" - הוא ניגן את השיר באצבעות למודות ומקצועיות, בלי טיפול עדין מחד אך גם לא דורסני (אז מה נשאר, תשאלו? קהות), וסיים בצרימה. הקהל השתלהב. לי פשוט הרגיש רע. (והייתה מי שאמרה, בהיקש גאוני, שעם שלל הנרות מסביב, זה מה שעלה באוב). חיבוק לאביב, שבדיוק אז החליט להכריז שמכל החיבורים למוזיקאים בעברו, החיבור לאביתר הוא נטו אומנות. שאי אז, בשלהי 2007 הוא שמע על הבחור ופילל ש"שיט, הלוואי שלא יאהבו". ומאז - היסטוריה. וגר זאב עם כבש, והכרזה היתולית של אביב ש"הנה, חילונים ודתיים ביחד על במה. מי אמר שלא". אביתר מצידו הגיב באמירה על "השראה אלוקית" בכמה ממנגינותיו של אביב, והתחיל לשיר את "סוף העולם". המנגינה אכן מדהימה, ואיכשהו, למרות הדיבור על "סוף העולם" והכל, בשיר הזה דווקא כן היה מקום לאביתר. כי לפחות יש מים בבור הזה. יש עם מה לצאת. אביתר ירד, אביב המשיך ל"האם להיות בך מאוהב", שתמיד יצליח להזיז משהו בפנים. אחריו, באותו קו, "יומן מסע". הדרן מזוייף, ומי עלה אם לא אביתר. לבדו. צלילים ראשונים בפסנתר. עוצר. נאנח, ומשחרר: "ננסה". ומשם התנגן לו "אור הירח", בסולו חמוד ויפה, שגם הוא - תאמינו או לא - גוייר בסופו במקום צרחה למרפא ("והאור שמרפא אותו זורח"), ושזירת "אין עוד מלבדו", שדווקא השתלבה יופי, בלי כח. "עד מחר" משותף, שהונמך ושונה בפתיחה לטובת אביב. השיר אמנם לא פעל את פעולתו הרגילה, והקולות השניים לא זרמו ממש טוב, אבל הייתה שם הרבה גיטרה טובה, ביחד עם כוונות. וגילוי נאות ומפתיע - אם אביב היה צריך לשיר את השיר לבדו, משל היה שלו (וחייבים לדמיין לרגע עולם בו לאביתר אין כל קשר לשיר הזה, אחרת זה לא עובד) - הוא דווקא שר אותו יפה. הייתי נהנית מביצוע שלו לבד. בעולם ההוא... ו...scene. אביב נפרד מכולם ומ"חברי החדש, אביתר בנאי". ותם ונשלם לו הסיפור המוזר של האירוח בשעת לילה. "ויש כמה שעדיין מנסים...". אז הוא ניסה. אין הרבה מילים יפות פה
. אבל בכל זאת יש. אני מעריצה את אביב שהעז וגיוון ויצר את המפגש הזה. אני מבולבלת קצת מאביתר, שלא טרח בשביל עצמו למצוא לו מקום משלו בחלקים מסויימים באירוח הזה. ובגדול, אני שמחה שזה קרה והייתי שם. (והנה. יצא לי. עכשיו טוב. *שאיפה איטית*)
 
ואני שמחה כל כך שכתבת

דייקת לי פה נקודות, ובאמת תמיד מעניין לראות איך ממרחק של כיסא אחד ולב אחד הדברים נראים אחרת. בטח שעכשיו טוב. וגם יהיה.
 

מיטלס1

New member
מדהים איך שני אנשים חווים את אותו הרגע אחרת

אני נדהמתי אתמול בהופעה. בעיניי זאת הייתה הופעה פשוט מדהימה, אין לי מילים בכלל לתאר את זה! אני לא כזאת מעריצה גדולה של אביב, אבל מודעת לכישרון המוזיקלי העצום שלו וסיקרן אותי נורא לראות את המפגש בין שני המוזיקאים הנפלאים הללו. אני חייבת לציין שההופעה הזאת עלתה על כל הציפיות שהיו לי. הרבה פעמים יצא לנו לדסקס כאן, מעל דפי הפורום, מבין כל האומנים לאיזה אומן הכי מתאים לשיר את השירים של אביתר או לשתף איתו פעולה. ואין לי ספק בכלל ש"תתחנני אליי" ו"תיאטרון רוסי" יושבים בול על אביב. מה שכן, מאוד התחדד לי בהופעה הזאת, שהמפגש בין אביתר לאביב החזירו לנו (לי לפחות) את אביתר של פעם, אביתר החילוני, אביתר הבודד, אביתר הדכאוני, אביתר הילד הקטן והמפוחד שהרגע עזב את בית הוריו ויצא אל החיים האמיתיים. אני לא יודעת מה איתכם אבל אני אהבתי את זה מאוד.
 

SnapDragon

New member
נשמע שכולם מתעלפים

בוואלה הורידו את הוידאו. מעניין למה. (
) (יש להם בכלל אישור להעלות, הם?)
 
לראות מה אני מרגיש אלייך... בתאטרון רוסי.

נראה לי שאפשר לסכם זאת כך: הייתי בהופעה של אביב גפן ושרדתי כדי לספר. אפילו היו לי שם רגעים יפים מאד, והתרגשתי מדברים שבדרך כלל מעוררים אצלי דחייה, או לכל הפחות ציניות (ועוד צריך לחקור למה בהופעה זה פתאום קורה, ואיך כל מנגנוני ההגנה והביקורת שלך נידונים כמעט תמיד להתפוגג להם אל מול הצלילים החיים כל כך). אי אפשר באמת לסכם זאת כך, כי אביתר בנאי היה שם. וכשהוא שם, התמונה משתנה בשבילי. תמיד. אבל את ההשתתפות שלו בערב הזה אני עוד לא יודעת לתאר או להכיל. הכל היה כל כך חדש ומוזר, שכמעט ולא הכרתי אותו. אבל עוד נגיע לזה. מהרגע שהתפרסם שיתוף הפעולה התמוה הזה (אחרי טיזינג ממושך מצד היח"צ של פסטיבל הפסנתר), לא יכולתי שלא לתהות מאיפה החיבור הפתאומי הזה הגיע. אביתר לא ידוע כמשתף פעולה גדול. אם הוא כבר מארח/מתארח זה קורה בעיקר עם חברים שלו מה"תעשייה", ולא נראה שאביב גפן נכנס לקטגוריה הזו. הקומוניקט טרח להזכיר ששניהם נולדו באותה השנה. יופי. ב-1973 נולדו גם טל ברמן, אופיר אקוניס וגיא זוארץ. הם לא התארחו בהופעה. נרות גדולים ממלאים את קידמת הבמה באולם נגה. משרים אווירה ספק חגיגית ספק מורבידית. מה הולך להתרחש פה, סיאנס? על הבמה שתי גיטרות ושני פסנתרים. חשמליים. אנחנו בפסטיבל הפסנתר, ראבק. מה פשר ההתפשרות הזאת. שלומי שבן מקבל קהל בקהל. עושה רושם שבאולם יש יותר כיסויי ראש משהיו בהופעה של אביב גפן אי פעם. ולרגע הלב מתרחב אל מול כמויות האנשים שנמצאים כאן, אבל עושה רושם שהפקאצות מימיננו עומדות להתעלף כל רגע, מה שקצת מקלקל את תחושת הסולידריות הפתאומית. האור כבה בהדרגתיות מחרפנת ולוקח נצח קטן עד שמתחילים באמת. נשימה עמוקה, ובואו נראה מה יקרה. אביב גפן עולה על הבמה. הוא פוצח ב"שלכת" ולוקח לי רגע או שניים לקלוט שזה אביב גפן באמת, ולא חיקוי בארץ נהדרת. יש בזה כוח, דווקא. מתוך הקול המחוספס והעיניים המאופרות משהו אמיתי מצליח לבצבץ ולהגיע עד אליי. הוא ממשיך עם "מלאך" ו"נוסטלגיה" החדש, ואז ערן מיטלמן מצטרף לביצוע יפה של "מקסיקו". מי היה מאמין שהקול-נייר-זכוכית של אביב גפן יכול להשתלב עם קול אחר לכדי משהו שאפשר לכנותו הרמוניה. ההפתעה הזו עתידה לחזור על עצמה ביתר תוקף כשהאורח יעלה לבמה, אבל עד אז יש עוד זמן. "הילדים" שאפילו לא מצלצל לי מוכר גורם לי לחשוב על כך שאני חסרת כל יכולת להעריך ביצועים נדירים בהופעה כזו, אין לי מושג איזה שירים הוא מבצע תדיר ואיזה שירים אמורים להכניס לי בעיטת הפתעה. קצת חבל לי על זה. בכלל השירים נשמעים קצרים נורא, ואני לא מספיקה להקשיב ולנסות לאחוז ברגש העולה מהם. גם לא עוזר שהוא מדבר הרבה, והרבה על עצמו. אה, ועל בלאקפילד ואולמות מלאים בחו"ל. יופי. "Hello" שלהם לא עושה לי כלום, אבל אז הוא אומר שהוא רוצה לשיר שיר שעיצב אותו כמוזיקאי, או לפחות לנסות, והקאבר ל-"I talk to the wind" של קינג קרימזון פותח אצלי משהו, ומוציא ממנו רכות שאולי נובעת דווקא מהעובדה שזה לא שיר שלו. ואז הוא עובר לפרונט. אנחנו בשורה ראשונה וזה הרבה יותר מדי קרוב. ובכל זאת "לילות לבנים" ממשיך את הקו של קודמו, ומצליח לדייק שם איזה רגש למרות התיאטרליות המוגזמת בעיניי. הוא אוחז בגיטרה ומספר על החבר שלו שנהרג בתאונת דרכים, ו"אבדון" כבר מצמרר לי את הצורה. "השיר שלנו" מיד אחריו מוכיח לי שכנראה לכל מי שגדל פה בניינטיז יש כמה רגעי אביב גפן צרובים בביוגרפיה המוזיקלית הפרטית שלו. חרף השיאים המסוימים, "קנאה" ו"קוצים" עוברים בתהייה האם עבדו עלינו עם האירוח, כי יאללה, ואביב שוב מדבר על עצמו ועל הבן שלו בלי הרבה עדינות, הכל חשוף אבל לא מרגיש לגמרי אמיתי. "ועם הזמן" בביצוע מלא תנועות ועוויתות לא משפר את המצב, וסוף סוף עולים עובדי הבמה להציב עוד מיקרופון מקדימה. אבל אביתר עוד לא בא. אביב חוזר אל הפסנתר והתווים הראשונים של "תתחנני אליי" תופסים אותי לא מוכנה. מה זה זה. כעבור דקה מסתבר לי שלא היה שום צורך להתכונן, כי הביצוע לא עשה לי כלום. אני לא יודעת מה היה השיר הזה, אבל "תתחנני אליי" זה בטח לא היה. והנה אביתר עולה, ספק מבוייש ספק מבוהל, ניגש בהתחלה אל הגיטרה של אביב ואז מסתובב ומרים את שלו, לא אומר מילה ומתחיל לשיר את "חלולים". לא יכולים להיות בעולם שני קולות יותר שונים. הוא עוטף את השיר השורט הזה בכזו עדינות שזה כמעט לא אמין, והוא נראה לי זר ורחוק. לופ תופים נשמע מתוך הפסנתר החשמלי של מיטלמן ואביתר שר את "חלומות גדולים" שלא הכרתי. מסנן את המילים בחצי פה, ושוב הגירודים נמהלים בעדינות שהפעם מצליחה לשרוט אותי ממש, ונראה לי שזה שיר שהוא היה יכול לכתוב בימים אחרים. "היו לי פעם חלומות כל כך גדולייייים", הוא מושך את הקול למעלה בפלצט. מחייך מדי פעם מסיבה לא ברורה, אולי מהמוזרות של הסיטואציה, דופק ברגליים כל שתי שניות ובסוף השיר מתקרב אל אביב עם הגיטרה, וקשר עין ראשון נוצר ביניהם. לא נראה שנולד בחזרות איזה חיבור אנושי מזהיר, חרף העובדה שבסוף ההופעה אביב יציג אותו כ"החבר החדש שלי". והעיניים עדיין לא מאמינות לעצמן, השניים האלה על אותה במה, כמו שריטות ציפורניים בלב פועם. "תחרות כלבים" בביצוע המשותף ששבה את ליבי בצילומים מהחזרות – קצת עובר ליד. אביתר עם הגב אל אביב, לא מסתדר עם המיקרופון ביד, מפספס צלילים על הגלוקנשפיל החינני. ובכל זאת, כמו בחזרות, הקול של אביב מושך את השיר הזה איזה שני תהומות למטה, ומעמיק את המקום שלו בדנ"א שלי, ממלא אותו בדברים אחרים. חיבוק וחילופי עמדות, אביב חוזר קדימה ואביתר מתיישב ליד הפסנתר, ואומייגאד, "תאטרון רוסי". מה זה זה. אשכרה "תאטרון רוסי" בתאטרון רוסי. הקהל לא יודע מה לעשות עם עצמו, ומלווה במחיאות כפיים קצובות שלא קשורות לשיר בשום צורה. אביתר מרוכז בפסנתר במאתיים אחוז, מנגן כמו היו חייו תלויים בזה, הד באגינג ופרצופים מיוסרים והכל, והפה קפוץ חזק וכאילו מחזיק את המילים שלא יתפרצו לו החוצה פתאום. "שתיקה רועמת" – redefined. השיר בגרסא דהויה אך עדיין שחורה משחור של עצמו, מסתיים בדפיקה צורמת על הפסנתר, ואני פשוט לא מאמינה שזה קרה הרגע. באיזשהו מקום מעבר להלם, מתעוררת לה שמחה מסוימת על העניין, על שאביתר עומד מאחורי השיר הזה (או רק יושב מאחוריו, על הפסנתר), והודאות בכך שמבחינתו יש לשיר הזה מקום בעולם עדיין, גם אם "טכנית" הוא לא יכול לשיר אותו בעצמו. שוב התחלפות במקומות, ואביב מדבר בעדינות אופיינית על יציאת הדיסק הראשון של אביתר: "אמרתי לעצמי – שיט, איזה מוכשר, רק שלא יאהבו את זה". בדיבור הראשון שלו לערב זה שלא הרגיש לי בכלל מזויף, הוא הוסיף עוד שהוא באמת שמח על החיבור, ויש הרבה אהבה על הבמה, והנה – דתי וחילוני, ואפשר להסתדר. לו רק בזה היה מדובר... בהמשך ישיר לכך אביתר אומר משהו על ההשראה האלוקית שיש בשירים של אביב, ולראשונה מואיל באמת להישיר מבט אל הקהל, ומברך ב"ערב טוב". "סוף העולם" בקול שלו מערבל לי את הבטן, נשבר שם בסופי השורות, ושוב חיוך לא ברור ורקיעות ברגליים. אביב מחליף אותו בשירה, ובפזמון הם שרים ביחד, ושוב העיניים נפערות אל מול הקשת האינסופית שנמתחת בין החיספוס של אביב בקצה האחד, והנקיות של אביתר בקצה השני, ולא ברור איך יכול להיות שיש קו שעובר בין שניהם בכלל. החושך של אביב חשוך יותר מכל חושך שאביתר השמיע לי אי פעם. אביתר ממשיך, וכשהוא שר "בסוף ימצאו אותך מת, יכתבו שהיית שותק" הקול שלו שוב מתפרק וגם אני. ואני מבינה פתאום שהוא זר לי פשוט כי זה אביתר שמעולם לא הכרתי מקרוב, אביתר של פעם. לא חדש. ישן. ושוב רק שלוש מילים. מה. זה. זה.
 
...

והוא הולך. איך אפשר להמשיך מכאן, אני תוהה. הגיטרה שלו נשארת על הבמה ומבטיחה שהוא עוד יחזור, בניגוד למנהגו לסמן וי על חלקו ולהתחפף, וגם ככה סוף ההופעה כבר נראה באופק. אביב ממשיך עם "האם להיות בך מאוהב" ו"יומן מסע" שדווקא הוא מביא לי את הדמעות, מי יודע למה. ומגיע ההדרן. אביתר עולה לבד לקול תשואות הקהל, מתיישב על הפסנתר, "ננסה". "אור הירח" מתחיל להתנגן והקהל באקסטזה. והופה, "האור שמלווה אותו צורח" הופך בממזריות אביתרית ל"האור שמרפא אותו זורח", עם חיוך עירני והמהומים, ובסוף הוא משחיל גם "זה רק אור הירח, אין עוד מלבדו". לא הבנתי למה, ואפילו היה לי קצת חבל. אביב מצטרף שוב ושניהם מתיישבים בפרונט עם הגיטרות, אביב אומר ש"יש קרב משפחות בין בנאי לבין גפן, מי יותר שווה. ואמרתי לאביתר היום שהם ניצחו, אבל רק בגלל הכמות". חיוך מפוייס קטן מוצא לו דרך אל שפתיי, אביתר מתחיל לפרוט את "עד מחר" אבל מיד מתנצל ומתחיל מחדש בסולם נמוך יותר. ביצוע לא מלוטש אבל מצליח לגעת למרות שאביב שר רוב הזמן, ואביתר שר בקולות שניים כל כך יפה, עד ל"יש פרצה בגדר" בקול המוכר אך מונמך שדורך על נקודות חדשות, ושוב פזמון אחרון ביחד ומשהו בי מאד מודה על מה שקורה כאן, גם בלי לדעת לגמרי למה. הם יורדים וחוזרים רק כדי להשתחוות שוב בפני הקהל המשתאה, ועובד במה חרוץ כבר מתחיל לכבות את הנרות שדיממו על הבמה כל הערב. תם הטקס. הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היא האם אני שמחה שבאתי. זה לא היה מובן מאליו והתלבטויות היו כמעט עד הרגע האחרון. ובכן – כן, לגמרי כן. הרגשתי שקרה בערב הזה משהו שאני אבין אולי רק עוד הרבה זמן, משהו שהוליד לי תשובות מעורפלות בזמן שאת השאלות עצמן עוד לא הצלחתי לנסח. אם היה אפשר לזקק את כל מה שאביתר בשבילי לכדי מושג ערטילאי-אך-מדויק אחד, אז תשאלו ואני אגיד שבשבילי הוא אמת. הציק לי שלא ידעתי אם היא שהובילה אותו אל שיתוף הפעולה הקיצוני הזה, אבל לא הצלחתי להבין מה עוד היה יכול להוביל אותו, והרגשתי אותה שם בערב הזה, אמיתית כתמיד. עטופה בהרבה דברים, קצת זרה, אבל שם. מוכיחה לי שלפעמים אפשר למצוא נקודות קטנות מעצמך חבויות במחוזות לא מוכרים, ושאולי צריך לנסוע רחוק רק כדי לחזור הביתה. שעולמות עמוקים מספיק תמיד ימצאו נקודת מפגש, שכאב הוא כאב וזעקה היא זעקה גם אם הם נדמים לי כזרים, ששריטות על הלב יכולות לעורר אותו מתרדמתו, וגם, איך אמר המשורר, הרי זה רק הלב שכואב, וכלום לא עצוב, הכל כרגיל, ואיזה לילה יפה לחלום חלומות יפים. ------ סטליסט: שלכת מלאך נוסטלגיה מקסיקו הילדים Hello I talk to the wind לילות לבנים אבדון השיר שלנו קנאה קוצים ועם הזמן תתחנני אליי חלולים חלומות גדולים תחרות כלבים תיאטרון רוסי סוף העולם האם להיות בך מאוהב יומן מסע אור הירח עד מחר
 
כרטיסים למחר.

מעוניין למכור צמד כרטיסים למחר במחיר עלות כמובן (140 שקלים לכרטיס). כל המעוניין מוזמן לשלוח מייל ל[email protected] אפשר גם להתקשר 054-3337044 אני זמין עד השעות הקטנות.
 

shoham95

New member
בשביל מה תאטרון רוסי

אני אוהבת את השיר הזה, מאוד, אבל בשביל מה. למה. לעזאזל.
 

shoham95

New member
זה נראה לי לגמרי מאולץ

קצת ללכת נגד האמת שלו אפילו. (ואני לא מחליטה מה היא האמת שלו, אבל בהתחשב בעובדה שהוא לא שר את זה הרבה שנים...) הרי הייתה לו סיבה במהלך כל השנים האלו לא לשיר את השיר, אז מה פתאום השתנה? כל השנים האלו לא, ופתאום בהופעה עם אביב גפן כן? הרי אם הוא היה רוצה הוא מנגן את זה בלי לשיר גם בהופעות בלי אביב גפן או זמר אחר. הוא דווקא נראה לי תמיד כמו אחד שלא מנגן מה שהקהל מצפה ממנו אלא מה שבא לו. (מישהו אמר "קרב יום"? או כל השנים שהוא לא ניגן את "תיאטרון רוסי" ושלל שירים אחרים) נראה לי שהוא ידע שמצפים ממנו לדברים אחרים בהופעה כזו, והוא לגמרי הלך עם זה. מילא אם הוא היה מנגן את זה עם רגש, אבל לפי התיאורים הוא ניגן את זה בצורה הכי טכנית שיש, בלי שום רגש, בלי שום כעס שקיים בשיר הזה (ומבחינתי זה מה שהוא מסמל- כעס עצום, ואם זה לא קיים בביצוע- משהו פה מתפספס). כאילו הוא השאיר לאביב את הקטע הרגשי והוא עצמו רק ניגן. בשביל מה? בשביל להגיד- הנה ניגנתי, גוד פור מי? ולא שאני מצפה מאביתר לשיר את זה עם כעס, אי אפשר לכפות עליו כעס שסביר להניח שלא קיים. ולכן זה כ"כ חסר טעם. לי זה נראה כאילו זה לא בוצע מהמניעים הנכונים. יכול להיות כמובן שאני טועה, אבל ככה אני חושבת. ובכל אופן אם זה היה כ"כ טכני וחסר רגש אני לא רואה שום סיבה לבצע את זה... אני בטוחה שמי שבא בשביל לשמוע את אביתר שר את "תיאטרון רוסי" (ע"ע הצועקים לשיר את זה בהופעות וחבריהם) היה מרוצה מאוד. ואולי ככה אביתר ואביב השיגו מה שהם רצו. אני מניחה שכן.
 
למעלה