הסיפור שלי
אני באמצע שנות ה20. מאז שאני זוכר את עצמי, אני בנ"א די מבודד. אני חושב שאני די סיפור של ברווזון מכוער. ואולי רק מגיל 20 התחלתי להיות יותר מודע לעצמי. להתנהגות שלי. בגיל צעיר הייתי חנון מהסרטים. עד עכשיו כיצא לי לשמוע כמה אנשים שאומרים שאני חנון נחמד. אני בחור חברותי. אני מכיר ומדבר במהלך היום עם הרבה אנשים. הרבה אנשים מסביבי אומרים לי שלום. שואלים לשלומי. ההכרות שלי היא רוחבית. אני מכיר הרבה אנשים. אבל אף אחד מהם אני לא מחשיב חבר קרוב. העניין הוא שתמיד אני בהליכה על חבל דק בין נסיון למצוא חבירם טובים. שהולכים איתך באש ובמים לבין ההתבודדות אחרי הפגיעה מאנשים שחשבת שהם החברים הטובים שלך. בחטיבה - לא היו לי הרב חברים. אז זה אולי הציק לי מדי פעםץ אבל לא יותר מדי. בתיכון- היו לי חברים ברמה של יציאות בסופ"שים. זה היה נחמד. כי הרגשת שייך. הרגשת שאתה יוצא כמו כולם. בצבא- הרגשתי מהר מאוד שהאנשים שעבדתי איתם חברים שלך מכרח המציאות והמקום. חלקם היו אפילו תחרותיים ברמה שהפריעה ליצור איתם קשרים. דווקא בצבא למדתי להעריך ולהעריץ הרבה אנשים. אני אוהב שיש דמויות שאני יוכל לשאוף אליהן ברמה אישית ולנסות להתנהג כמותן. העניין הוא שגם שם- אחרי תקופה. איש איש לדרכו הולך. טיול אחרי צבא לא עשיתי. כי לא היה לי עם מי. בכלל גם בחופשים אני לא עושה יותר מדי- שוב כי אין עם מי. אני מאמין שאם אנסה אצליח למצוא מישהו להסתובב איתו. אבל אני מרגיש שזה כדי לצאת ידי חובה. באונ' - אנשים נמשכוא לי מהר. מצליח בלימודים. נראה בסדר גמור. דומננטי במידה מסוימת. הרגשתי אופריה. אנשים גם ברמה אינטלקואטלית גבוה. הרגשתי שהם עוזרים לי. שאני רץ איתם קדימה. זו בדיוק ההרגשה רציתי שתמשיך. קרה נקודת מפנה. איזה משולש רומנטי שגרם לי להתנתק מהחברים שלי. אבל באותו זמן גם התפקחתי. היה כ"כ קל לאותם חברים לעזוב. תוך שניה הכל התפרק. מעבר לכך הרגשתי גם - שכולם כופיי טובה. היינו בקשר הדוק מאוד מאוד במשך שנתיים ופתאום כל אחד לעצמוץ או לפחות מסתודדים בקבוצות קטנות. זוגות. לרגע נפל לי האסימון שאולי תמיד זהה היה ככה. אנשים שמחים לקבל ממך עזרה אבל יש להם תירוצים בכמויות למה הם לא יכולים לעזור לך כרגע אנשים שמחים לדבר על עצמם. אבל כששואלים לשלומך ואתה עונה בכנות. רואים שהענייים שלהן מטיילות ולא באמת מתרכזות בך. אנשים אלופים בלבקר אותך. (אפילו על זה שאתה מנומס מדי. או נחמד מדי). אבל לרגע לא ישימו לב שהם עושים בדיוק מה שהם אומרים לך לא לעשות. אנשים לא מהססים לקבוע איתך תוכניות ולבטל בדקה ה90. לא מפחדים לנצל אותך בש"ב. אבל לא יגידו לך אם ימצאו טעות. הם נוברים ממה שאתה אומר רק מה שאקוטי לגבי המצב הספציפי שלהם. הם מסתכלים עליך רק בתור תועלת אישית. מה תמצח לי מהקשר עם אותו בנ"א. אני לא מתחסד. אני גם פועל מאנטרסים. השאלה- האם כך זה צריך להיות? אני מנסה פעמים רבות להסתכל על עצמי מהצדץ האם אני מקטלג וביקורתי מדי כלפי וכלפי הסביבה? יצא לי לחשוב- אם אני הייתי אדם זר. האם היה לי קל להתחבר עם אני הנוכחי? האם הייתי סולד מאני הנוכחי באיזו צורה? נבהל? קשה לי לענות על השאלות האלה. אבל אני מאמין שאם התשובה עליהן הייתה כן- אז לא הייתי מכיר כ"כ הרבה אנשים. מצד שני- ההכרות שלי היא רוחבית. ועובדה שאין לי חברים טובים.
