אהבה לחתולים אמרנו?... אלימיאו-יהונתן גפן/ איור: אילנה זפרן/ הוצאת דביר

יעלקר

Well-known member
מנהל




הסיפור מתחיל מהסוף: "בשבתות ובחגים, בקצה כפר־מוזר (תוארו הוא שמו), משתרך תור ארוך מאוד של ילדים ומשפחות, שהגיעו מכל הארץ לראות את הפלא: בבית בודד, בחדר האמבטיה, בעריסה, מכוסה בשמיכה ישנה, שוכב יצור קטן ופרוותי עם רעמת שיער ושפם זקור. מעל העריסה תלוי לוח שחור ומבריק, ועליו כתוב באותיות גדולות בצבע חלב:
' אלימיאו! איש טוב עם זנב.' עכשיו בואו נספר את הסיפור הזה מהתחלה."
אליהו, "איש קטן, קצת שמנמן, עם שפם דק כמו חוט, רעמה גדולה ופרועה של שער שיבה וחיוך רחב ומאיר עיניים" גר לבדו בכפר־מוזר, בנוף פסטורלי ושלֵו המתואר בשפה פיוטית יפהפיה של מראות, ריחות וצלילים ("וְרדים אדומים שהפיצו ריח של ריבה."). החוץ מביא אל אליהו ציוצי צפרים ומצהלות ילדים, אך בבית שורר קולה של הבדידות: "בערב אליהו היה מסתכל קצת בטלוויזיה ודי מהר ממלמל: 'קופסה טיפשה..." כשגלש במחשב, די מהר היה אומר לעצמו: " ' עולם מטומטם...' וחוזר לקרוא את הספרים שהיו מונחים בערמה ליד המטה שלו" (שימו לב לניצחון הקריאה). וכך, עד שהגיעו החתולים. המון חתולים. אליהו שמע יללה מתחת לחלון המטבח והוציא לגנה שאריות מארוחת הערב שלו וגם צלוחית חלב. כך נהג מדי ערב וידידות נרקמה בינו לבין החתול הג'ינג'י שכינה אותו אדוּמיהו – "יש לי פה פתאום חבר שאני אוהב, ושנינו נסתדר היטב: אליהו ואדוּמיהו." בעקבות אדומיהו נהרו המוני חתולים לחצרו של אליהו. לכל אחד נתן אליהו שם על פי מראהו (כמו במעשיות): לחתולה עם קשקושי צבע – קשקושה, לחתולה הרזה – שלד, לחתול בלי הזנב – אינזנב, לחתול המלא בפשפשים – יהושע פשפשוע.
"ערב אחד הופיע חתול ענק. כשהוא התמתח ועמד על שתי רגליים, הוא היה גבוה יותר מאליהו." בשל הפסים השחורים והצהובים שעל גבו ועיניו האדומות והרושפות, קרא לו אליהו הנמר. הנמר נעשה מיד למנהיג החזק של החתולים, והם לא אכלו לפני שהוא התחיל לאכול, אך הוא לא התחיל לפני שדאג שכל חתול יקבל את הצלחת שלו.
חצרו של אליהו התמלאה בחתולים - "המיאו של אליהו." כל בוקר נסע אליהו על הטרקטור שלו לצרכניה, קנה אוכל לחתולים ובערב הניח להם צלחות על הדשא בגינה, שמח שהוא משביעם: " ' אני בטח עושה מעשה טוב [...] אם לא הייתי מאכיל אותם, הם היו רעבים ואולי אפילו מתים ברעב.' "
לאט-לאט הפך אליהו לחתול בעצמו. על זרועותיו צמחה פלומה דקה שנעים היה לו ללטף אותה, על הפנים צמחו לו שערות רכות ולבנות, כשהביט במראה ראה שמהשפם שלו הזדקרו שערות דקות ודוקרות.
ערב חורפי אחד, כשבחוץ היה גשם וקר, נכנסו החתולים לביתו של אליהו והשתלטו עליו (כמו חתול תעלול של דוקטור סוס). אליהו הלך והתחתל ויום אחד "הוא הרגיש שצומח לו משהו מתחת לגב, משהו כמו חבל שעיר וצמרירי, והוא הזיז אותו מצד לצד. זה היה חדש ונעים." שכנו ניסה להציע לו מספר טלפון של מחסל חיות שיפזר רעל לחתולים, כי כך אי אפשר להמשיך, אך אליהו דחה את ההצעה בבהלה "לא תודה, אני לא רוצח חיות."
באביב לא היה לאליהו כבר מקום בביתו, להוציא חדר האמבטיה. הנמר הביא לו לשם עריסה וארגז חול קטן "בשביל קקי ופיפי אם אתה פתאום צריך."
באחד הערבים, בשיחה אינטימית בעת טיול, התוודה לפניו הנמר, שחתוליותו נשרה ממנו, " 'גם אני הייתי פעם כמוך [...] איכר חרוץ שגר לבד בקצה השני של כפר־מוזר [...] ובסוף [...] גם אני התחתלתי!' " (שימו לב לכפל המשמעות של המילה – בהקשר הסיפור ובהקשר הזקנה).
"בקיץ הזה אליהו היה מאושר. הוא לא היה בודד. טיפלו בו. הוא הזדקן יפה בין חברים טובים, ובלילות העלה זיכרונות עם חברו הנמר ירמיאו מהימים ששניהם היו בני אדם בודדים.
זהו סיפור נפלא, רב רבדי. ברובד לילדים, מגיל 7, זהו סיפור הומוריסטי-פנטסטי על אדם שהופך לחתול. ברובד לילדים בוגרים יותר, מגיל 10-9, ולמבוגרים כמובן, זהו סיפור מלנכולי על זקנה והשלמה עמה. כולנו בדרך אל החתולים (כשם ספרו הנפלא והקשה של יהושע קנז העוסק בזקנה. עם עובד 1991).
תִקצר היריעה מלפרט את המארג הספרותי הנהדר של הספר, לשונו ותיאוריו המיוחדים, השילוב של פרווה וציפורניים – עדינוּת ופראות, האירוניות העדינות והביקורת החברתית הסמויה, למשל מכל הארץ באים לחזות באליהו לא משום שהוא זקן המפגין כישורים של צעיר – כפי שהתקשורת אוהבת להראות, אלא משום שהוא זקן שהשלים במלוא מובן המילה עם זקנתו, אלא שאין הם יודעים זאת.
אילנה זפרן הוסיפה קריצות לאיוריה היפים, למשל: על מסך הטלוויזיה מופיעה שם התכנית – המירוץ לשממון!
 
למעלה