אופי מסגרת הקורסים בתואר - דיון

אופי מסגרת הקורסים בתואר - דיון

כאשר מתכננים תוכנית לימודים אקדמית, ישנם ארבעה סוגי תכנים מובחנים: 1. הרצאה שנתית - קורס אחד, מרצה אחד, מפגש אחד בשבוע לכל אורך השנה. 2. הרצאה סמסטריאלית - חלוקת קורס לחלקים, לעיתים עם מרצים שונים, לעיתים יותר מפגישה אחת בשבוע. 3. תרגול. 4. מעבדה (גם למד"ח יש מעבדות כמו תרגולי מחשב למשל). האם לדעתכם המבנה המסורתי של קורסים שנתיים גדולים (לעיתים עם תרגול) הוא טוב? אולי חלוקת קורסי המבוא הגדולים לתת קורסים (כמו שבמדעים מדויקים יש קורסי חשבון אינפינטיסימלי 1,2,3) עדיפה? מה הם אם כן השילובים המועדפים לדעתכם ללימודי תואר במדעי המדינה?
 
דעתי בעניין...

כמו שאני רואה זאת, השיטה של קורסי מבוא שנתיים גדולים היא שגויה ופועלת לרעת הסטודנטים. קורסי מבוא גדולים מייצרים מספר בעיות ברורות: א. הם מקיפים חומר גדול מדי לכל בחינה ולכן גורמים ללימוד ולבחינות להיות שטחיות. ב. הם נערכים בקבוצות ענק מספר פעמים בודדות בשבוע ולכן פוגמות בגמישות המערכת. הדבר מוביל הן לכך שסטודנטים רבים לא נוכחים בהרצאות והן לכך שסטודנטים רבים מתקשים לתכנן מערכת יעילה בשנת הלימודים שלהם. ג. קבוצות ענק מוכחות כסביבת למידה שמעודדת יצירת פערים בין סודנטים בעלי יכולות לסטודנטים מתקשים. יחד עם זאת, אחד מהיתרונות הבולטים של קורסים שנתיים גדולים היא שברגע שנבנית מערכת היא יציבה ומתמשכת. יתרון משמעותי אחר הוא שלמרצים יש את היכולת לבנות רצף פדגוגי של העברת החומר כך שלא ייוצרו דילוגים או חורים תיאורטיים. לעומת זאת, קורסים סמסטריאליים קצרי מועד הם לדעתי שיטה טובה יותר לסטודנטים שמעודדת למידה ומשפרת את התוצאות. קורסים קצרי מועד, יכולים להערך מספר פעמים בשבוע באופן מרוכז (מעט בדומה למערכת בבתי הספר). אם נניח קורס מבוא היה נערך פעמיים בשבוע, בכל מפגש של 90 היו נחסכות דקות לא מבוטלות על זמן חזרה מהשיעור הקודם, הרצף הרעיוני היה ברור יותר לסטודנטים, ההזדמנות לסגירת פערים במקרה של חוסר הבנה הייתה קלה יותר למימוש ואיכות התוצאות הייתה משתפרת בהתאה. הוסיפו לכך את זמן התרגול המשולב פעם בשבוע במרבית קורסי המבוא ותקבלו סמסטר שהוא מצד אחד "דחוס" בחומר - אבל מצד שני מעניק לסטודנטים את הרקע האקדמי הבסיסי בזמן קצר ומכין אותם לקראת המשך הלימודים ביעילות. את קורסי המבוא הגדולים ניתן לפצל גם לקורסים מרוכזים קטנים. למשל מבוא לממשל ופוליטיקה 1 ו-2 כאשר כל אחד נלמד בסמסטר אחר באופן מרוכז. הבחינה בהתאמה תהיה לכל תת קורס על החומר שלו. אפשר במקרים יוצאי דופן להחליט שבסוף השנה תערך גם בחינה אינטגרטיבית על החומר השנתי והיא תשוקלל לתוך ציוני הקורס הסופיים. דוגמא לכך הם קורסי הפוליטיקה הישראלית/יסודות המשטר שנלמדים בנפרד, אך למעשה ניתן גם לראות אותם כמסגרת רעיונית אחת. יתרונות נוספים הם: היכולת של סטודנטים לשוב ולשפר ציונים בחלקי קורסים בשנים העוקבות מבלי להזדקק לחומר האקדמי של המקצוע כולו. היכולת להביא סטודנטים בשנתם הראשונה למצב ידע טוב יותר במקצועות המבוא כבר בסמסטר הראשון דבר שישפר את הבנתם הכללית את התחום. בשנים הבאות, ריכוז קורסי מבוא בסמסטר הראשון יכולה להקל על העומס של קורסי הבחירה והסמינריונים בסמסטר השני. גם חסרונות יש לשיטה הזו: ראשית, שינוי מהותי של מערכת השעות בין סמסטרים. שנית, כמות הבחינות גדלה ועמה הזמן המושקע בבדיקה. גם תשתיות המוסד מושפעות מהחלטה על מסגרת לימוד כזו - למשל גידול בצורך במקורות ביבליו' בפרק זמן קצר. ולכן, כפי שכתבתי בתחילת דברי, אני חושב שלימודים בשיטה מרוכזת של קורסי מבוא סמסטריאלים בתחילת השנה תועיל לסטודנטים לטווח הארוך. וכל זאת עוד מבלי לדון בגמישות ששיטה זו מעניקה לאוניב' מבחינת חלוקת משאבי כוח האדם, ניוד מרצים מומחים בין תחומי לימוד ומחקר וכד'.
 
למעלה