אחח... יום ראשון.

גנגי

New member
אחח... יום ראשון.

אני בטח לא לבד בעסק הזה, מה? יום ראשון, היום החופשי של העובדים הזרים. ביום ראשון אני מעסיקה עובדת של מתן עד הצהריים, ומהצהריים המשמרת היא שלי. לא כי אין אפשרות אחרת, כי אני בחרתי לעשות את זה. אני עושה את זה בקביעות כבר שמונה חודשים, וזה טוב. יש לי משהו כמו שבע שעות מרוכזות עם אמא שלי - שזה לא קל (הן פיזית והן נפשית), אבל חשוב. אם היא במצב שמאפשר תנועה אני מקפידה לקחת אותה לאנשהו (ורק מי שהתמודד עם הכנסת אדם סיעודי למכונית רגילה ועם קיפול וארגון של כל העזרים הנלווים יכול להבין עד כמה זה מסובך) - בד"כ למקומות שעשויים להזכיר לה משהו מחייה הקודמים, הטובים. לכייף איתה את השעות האלה, לעשות לה טוב על הלב, להביא לה מוזיקה שפעם אהבה כדי שתוכל לשמוע באוטו משהו שיעשה לה טוב (נכון, זה בד"כ לא עובד... אבל אני לא מתייאשת), ובעיקר, לא להתווכח איתה ורק לנסות לעבוד דרך ההומור. כשאחזור, אם יישאר בי כוח, אכתוב על זה משהו. בכלל, יש המון דברים נחמדים שאני רוצה פה ושם לספר לכם, שתדעו שלא הכול כל כך כמו תהום פעורה, שיש גם רגעים של חסד וצחוק. ובינתיים, אם תרצו להאזין למילים שכתבתי ללחן של איש צעיר ומוכשר-מאוד שעוסקות בנושא שאנחנו מתעסקים בו כאן, סוף הדרך, אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה וללחוץ על האופציות להאזנה.
 

אנימו

New member
מאחלת לך יום קל עד כמה שאפשר.

בענין ההומור שהזכרת - אמצעי מצויין למי שמסוגל לכך. אני נעזרת בו הרבה . יש הנרתעים ממנו וחושבים שיש בכך זילות או זלזול בחולה. כרגיל, כל אחד ונטיותיו והשקפותיו. אגב, עם החולה אין בכלל מה להתווכח. מילת המפתח היא "זרימה". מסכימים לכל, עונים לכל הדברים ההזויים שנאמרים כאילו הם ההגיוניים והמציאותיים ביותר. גישה זו חוסכת אנרגיות שליליות לשני הצדדים.
 

גנגי

New member
לצערי לא הצלחתנו לעשות הרבה אתמול.

מצאתי את אמא שלי במצב של כאבים קשים וחוסר רצון לקום בכלל מהמיטה. אחרי כל הטיפול הרגיל (הסיעודי, ואני לא אפרט, מי שיודע יודע ומבין) הצלחתי לעודד אותה לקום קצת, אבל היא התקשתה אפילו לשבת על הכסא-גלגלים. לקחתי אותה למטה, לקומה שבה מתנהלים החיים החברתיים, וישבתי איתה שם עם עוד כמה אנשים לשתות קפה, אבל ראיתי שהיא אפילו לא נהנית, והיא ביקשה שוב ושוב לעלות בחזרה לחדר, ושם נרדמה בתנוחת עובר (שמניסיון - אומרת שרע לה). כמו שכבר אמרתי, יש לי הרגשה שאנחנו נכנסים לתקופת שפל, מה שאומר (שוב, מניסיון) שבקרוב יש סיכוי שהיא כבר לא תזהה אותי. כבר אתמול היא לא לגמרי זיהתה אותי וחשבה שאני המטפלת הפיליפינית (הלוואי שהייתי יפה כמותה... יש לה מטפלת שנראית כמו העתק של סיגל שחמון).
 

Sarika

New member
גנגי, חזקי ואמצי ../images/Emo24.gif

מעריכה מאד את מסירותך ומאחלת לך הרבה כוחות להמשיך. גם אימי נמצאת בבית אבות במחלקה סעודית, אני משתדלת לבקרה מידי יום,ראשית, כדי שתדע שלא זנחנו אותה ולתת לה את התחושה שאנו אוהבים אותה והיא יקרה לנו. בנוסף לכך להיות עם "אצבע על הדופק" לבדוק אם הטיפול בה נאות. ואם כל זאת אני כל הזמן מסתובבת עם יסוריי מצפון שאינני עושה מספיק, האם גם את או מישהו מהחברים כאן מרגישים את אותה תחושה?
 

גנגי

New member
תראי,

אמא שלי פולנייה, מה שאומר שרגשי אשמה היו חלק מהמערך הגנטי אצלנו. רק מה, אלוהים הטוב עשה טעות קטנה, וחילק את כל המנה המשפחתית של רגשי-אשם לאחותי, שנפטרה כבר (ורק שתביני על איזה מטען חורג של רגשי אשמה מדובר - הדבר האחרון שהיא עשתה לפני שאיבדה סופית את ההכרה היה לקרוא לי לשיחה לבד, ולבקש ממני סליחה על זה שהיא משאירה אותי לבד עם אמא!). אני עושה מה שאני יכולה, אני שלמה עם עצמי שאני עושה את המקסימום בתנאים שיש לי. גם עם אחותי עשיתי הכול והייתי שלמה עם עצמי גם אחרי מותה - ידעתי שהקלתי עליה ככל שרק יכולתי, ושימחתי אותה ככל שרק יכולתי, ושאין לי על מה להצטער (לגבי מותה- בחיי שלא היה לי חלק בזה...). וגם עם אמא שלי - אני לא יכולה לתת יותר ממה שיש, ואת מה שיש לי לתת אני נותנת באהבה, ברצון, בלי לכעוס עליה ובלי לרחם על עצמי. אז עוד רגשי אשם? רק זה חסר לי.
 

Sarika

New member
אמממ... אצלי כנראה זה בא ממקום אחר

אימי גדלה יתומה (איבדה את משפחתה בשואה)ולא ליקקה דבש כל חייה, בלשון המעטה. ועם כל זאת עזרה לי לגדל שלושה ילדים באהבה גדולה ללא כל תלונה או טרוניה. גם היום עם כל סבלה הרב היא משתדלת להתלנון כמה שפחות ולהשתמש בחוש ההומור שלה כדי להתגבר וכדי לא להעציב אותי. בבית האבות ממש מתפעלים מהתנהגותה האצילית. לכן הרצון העז שלי לפצות אותה על חייה העלובים ועל היותה בשבילי כשנזקקתי, הוא שמביא אותי לפעמים לידי רגשות אשמה שאינני עושה מספיק.
 
למעלה