איזה כיף זה אחים
כשהייתי קטן אחי כל הזמן הרביץ לי. אני לא ממש זוכר למה, אבל כנראה בגלל שהייתי נודניק, כך הוא סיפר לי שנים לאחר מכן. אני לא זוכר למה התקרצצתי. אולי זה היה מתוך הערצה?! או שמא רק לשם הנדנוד שכל כך הצליח לעצבן?! בתקופת התיכון והצבא, כשכבר הייתי גדול מידי בשביל לחטוף מכות, עברנו לנתק מוחלט. אפילו המעט שבתקשורת הפיסית שהייתה בשנים הראשונות נעלמה. בתקופה הזו ממש לא הבנתי. למה הוא שונא אותי כל כך? מה כבר עשיתי לו? הוא פשוט הפגין סלידה ממני והדרך היחידה שלי לשמוע מה שלומו הייתה דרך ההורים. היום אני יודע אחרת. הוא לא שנא אותי. פשוט היה לו קשה עם עצמו ואני הייתי מטרה נוחה לאשמה. כל השנים הוא שבר כל מסגרת שהיה בה. אם זה בבית הספר ואם זה בצבא. הוא היה מרדן אמיתי. ואני לא. אני הלכתי בתלם. עשיתי בגרות, עשיתי שירות צבאי מלא. להורים, אחרי המרידות שעברו עם אחי, אני נתתי נחת. הם לא היו צריכים לבוא כל שבוע לדבר עם המורה שלי וגם לא לבסיס לדבר עם המפקד שלי. אני הייתי בסדר ועל כך הוא כעס. בעיניו הייתי הילד המוצלח יותר והוא היה בטוח באותן השנים שכך ההורים גם חושבים, מה שלא היה נכון. אני זוכר את אימא שלי באותן השנים אומרת לי כל הזמן שאני צריך לדבר עם אחי. שאחים זה לכל החיים. ואני הסתתרתי מאחורי התשובה שלפעמים חברים טובים יכולים להיות הרבה יותר מאחים. לא הייתה לי סיבה טובה לא להתקרב אליו, פשוט הרגשתי שהוא לא רוצה אותי שם. לקראת סוף השירות הצבאי שלי התחלנו לראשונה בחיינו לדבר זה עם זה ללא תיווך ההורים. אני חושב שהמהפך אצלו חל כשאני נסעתי לטיול במזרח. פתאום הוא ראה בי בן אדם אחר. בן אדם שעושה משהו בשביל עצמו, בן אדם שלא רוצה להישאר מתחת לסינר של אמא. כשחזרתי עזבתי את הבית ועברתי לת"א, אחי באותה תקופה עבר לגור בלונדון ואז גילינו אחד את השני, דווקא כשהיינו רחוקים מאי פעם. גיליתי את החבר הכי טוב שלי. את נשמתי התאומה. והכי כיף זה שהוא אח שלי, לכל החיים כמו שאימא אמרה. הרגשתי הכי פתוח איתו בעולם. יכולנו לדבר על הכול ומאוד אהבנו את דרך החשיבה האחד של השני. היינו באותו הראש, צחקנו והסתלבטנו על אותם הדברים, אהבתי להתייעץ איתו כי תמיד העצות שלו היו הכי נכונות עבורי והכי חשוב – מאוד אהבנו להיות האחד עם השני. בשנים האחרונות שמעתי מהרבה אנשים שהוא כל הזמן משבח אותי, כל הזמן מציין שאני החבר הכי טוב שלו בעולם. איזה מהפך!!! ואז הוא נפטר. פתאום ככה, לבד בבית, פשוט נפל. נגמר. ולא הספקתי להיפרד ממנו. ולא הספקתי להגיד לו כל כך הרבה דברים. ולא הספקתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות. ולא הספקתי אפילו פעם אחת להסתכל לו בעיניים ולומר לו מכל הלב שאני אוהב אותו. והילד הקטן שבי כל הזמן חוזר ואומר "אבל הבטיחו לי שאחים זה לתמיד!!!!" אל תבזבזו שנים ארוכות ויקרות. תחשבו על זה שאם אינכם בקשר טוב עם האח / אחות שלכם הרי סביר להניח שאתם מפספסים. רוב הסיכויים שיש לכם הרבה מן המשותף, הרי גדלתם באותו הבית. תנסו, אולי תמצאו את החבר הכי טוב שלכם...
כשהייתי קטן אחי כל הזמן הרביץ לי. אני לא ממש זוכר למה, אבל כנראה בגלל שהייתי נודניק, כך הוא סיפר לי שנים לאחר מכן. אני לא זוכר למה התקרצצתי. אולי זה היה מתוך הערצה?! או שמא רק לשם הנדנוד שכל כך הצליח לעצבן?! בתקופת התיכון והצבא, כשכבר הייתי גדול מידי בשביל לחטוף מכות, עברנו לנתק מוחלט. אפילו המעט שבתקשורת הפיסית שהייתה בשנים הראשונות נעלמה. בתקופה הזו ממש לא הבנתי. למה הוא שונא אותי כל כך? מה כבר עשיתי לו? הוא פשוט הפגין סלידה ממני והדרך היחידה שלי לשמוע מה שלומו הייתה דרך ההורים. היום אני יודע אחרת. הוא לא שנא אותי. פשוט היה לו קשה עם עצמו ואני הייתי מטרה נוחה לאשמה. כל השנים הוא שבר כל מסגרת שהיה בה. אם זה בבית הספר ואם זה בצבא. הוא היה מרדן אמיתי. ואני לא. אני הלכתי בתלם. עשיתי בגרות, עשיתי שירות צבאי מלא. להורים, אחרי המרידות שעברו עם אחי, אני נתתי נחת. הם לא היו צריכים לבוא כל שבוע לדבר עם המורה שלי וגם לא לבסיס לדבר עם המפקד שלי. אני הייתי בסדר ועל כך הוא כעס. בעיניו הייתי הילד המוצלח יותר והוא היה בטוח באותן השנים שכך ההורים גם חושבים, מה שלא היה נכון. אני זוכר את אימא שלי באותן השנים אומרת לי כל הזמן שאני צריך לדבר עם אחי. שאחים זה לכל החיים. ואני הסתתרתי מאחורי התשובה שלפעמים חברים טובים יכולים להיות הרבה יותר מאחים. לא הייתה לי סיבה טובה לא להתקרב אליו, פשוט הרגשתי שהוא לא רוצה אותי שם. לקראת סוף השירות הצבאי שלי התחלנו לראשונה בחיינו לדבר זה עם זה ללא תיווך ההורים. אני חושב שהמהפך אצלו חל כשאני נסעתי לטיול במזרח. פתאום הוא ראה בי בן אדם אחר. בן אדם שעושה משהו בשביל עצמו, בן אדם שלא רוצה להישאר מתחת לסינר של אמא. כשחזרתי עזבתי את הבית ועברתי לת"א, אחי באותה תקופה עבר לגור בלונדון ואז גילינו אחד את השני, דווקא כשהיינו רחוקים מאי פעם. גיליתי את החבר הכי טוב שלי. את נשמתי התאומה. והכי כיף זה שהוא אח שלי, לכל החיים כמו שאימא אמרה. הרגשתי הכי פתוח איתו בעולם. יכולנו לדבר על הכול ומאוד אהבנו את דרך החשיבה האחד של השני. היינו באותו הראש, צחקנו והסתלבטנו על אותם הדברים, אהבתי להתייעץ איתו כי תמיד העצות שלו היו הכי נכונות עבורי והכי חשוב – מאוד אהבנו להיות האחד עם השני. בשנים האחרונות שמעתי מהרבה אנשים שהוא כל הזמן משבח אותי, כל הזמן מציין שאני החבר הכי טוב שלו בעולם. איזה מהפך!!! ואז הוא נפטר. פתאום ככה, לבד בבית, פשוט נפל. נגמר. ולא הספקתי להיפרד ממנו. ולא הספקתי להגיד לו כל כך הרבה דברים. ולא הספקתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות. ולא הספקתי אפילו פעם אחת להסתכל לו בעיניים ולומר לו מכל הלב שאני אוהב אותו. והילד הקטן שבי כל הזמן חוזר ואומר "אבל הבטיחו לי שאחים זה לתמיד!!!!" אל תבזבזו שנים ארוכות ויקרות. תחשבו על זה שאם אינכם בקשר טוב עם האח / אחות שלכם הרי סביר להניח שאתם מפספסים. רוב הסיכויים שיש לכם הרבה מן המשותף, הרי גדלתם באותו הבית. תנסו, אולי תמצאו את החבר הכי טוב שלכם...