אני לא מסכימה איתך
אני לא מבינה למה אתה חושב שהעובדה שהילדים המחוננים זוכים להכרה כבעלי צרכים מיוחדים (ולשם כך האבחון) היא עוול. ילדים חריגים מרגישים ומורגשים כחריגים גם ללא אבחון שמתייג אותם ככאלה (ואם זה לא המצב עבור ילד מסויים, אני לא רואה סיבה בגינה לערוך אבחון). ילדים מחוננים לא זקוקים לתהילה על עצם היותם כאלה, רק להכרה כחריגים וכבעלי צרכים מיוחדים בהתאם. חבל לי לראות את ההתכחשות שלך אליהם, וחבל לי עוד יותר שרוב האוכלוסיה חוטאת באותו החטא, ויעידו על כך לבטח ההורים בפורום הזה שנתקלים לא פעם בתגובה "הילד שלכם מוכשר, הוא מביא ציונים טובים הבייתה, על מה אתם מתלוננים?". אני מסכימה שמערכת המותאמת למחוננים מגבירה את ההישגיות של הילדים השוהים בה, אבל זה קודם כל מאחר ורמת ההישגיות שלהם הייתה קודם לכן אפס. אני מסכימה, שאם מסגרת למחוננים מסויימת הופכת לפס ייצור להישגים אזי היא כשלון בדיוק כמו מערכת החינוך הקיימת, אפילו אם ההישגים שהיא מייצרת גבוהים יותר. אני חושבת שמערכת החינוך כולה צריכה רפורמה מהבחינה הזאת, וייתכן שבכלל זה גם התוכניות למחוננים שהיא מקיימת. ערך העזרה לאחר הוא חשוב מאוד, ולדעתי החברה כולה תרוויח ממחוננים אשר יעזרו לתלמידים מתקשים כחלק (לא במקום!) מתוכנית מיוחדת בה הם נמצאים. יחד עם זאת, לא כל (וגם לא רוב) התלמידים המתקשים יוכלו להיכלל בתוכנית כזו, אלא רק כאלה שהקושי שלהם הוא עם שיטת הלימוד המונהגת בכיתה רגילה (כמו כאלה הסובלים מהפרעת קשב וריכוז) ולא עם חומר הלימוד עצמו, שכן בכך מחוננים הם האחרונים שיכולים לעזור.
אני לא מסכימה איתךקשקוש ברוטב בלבוש
כמובן שילד מחונן לא הופך לכזה רק בגלל ולאחר שעבר אבחון. אני לא מדבר על התכחשות לכך. אני מדבר על תיוג אצל ההורים המערכת וחמור מכל הילד עצמו. גם ככה יש לילדים התמודדות בעצם היותם ילדים להורים שהם עצמם עוד לא סגורים על הרבה דברים בחיים פלוס מערכת חינוך שלא רק שלא יודעת "לאכול" ילדים שונים גם לא ממש מעכלת טוב ילדים בכלל. אז צריך להוסיף להם עוד עול. אם בשביל משהו בכלל הייתי מאתר ילדים "מחוננים" כדי שאלה יוכלו לסייע לאלה שלא "מחוננים" במקום או בנוסף לאתגורם הם ברמה שלהם. מבחינתי כל ילד הוא מחונן. מחונן במשהו. אחד מחונן בשכל חריף שני מחונן ברגישות אמוציונלית חריגה, אחר מחונן אתלטית, כל אחד מחונן במשהו. אין דבר כזה ילד "רגיל". דחיפת המחוננים למערכות שונות רק מגבירה את ההישגיות שלהם שלטעמי יש מספיק ממנה בעולמנו. השואה בין הילדים, זה מחונן וזה לא, לא מועילה לילדים כהוא זה. לעניין הניסוחים של התגובות. "שטויות במיץ עגבניות" זה קצת גבוה בשבילי, אם אפשר בקשה לרדת קצת יותר נמוך כדי שגם הלא מחוננים יבינו.שהרי אנו מחנכים ילדים גם לדרך ארץ שבה ביטול דעת האחר כלאחר יד היא אלמנט מאד חשוב יסודי ומשמעותי. מועדים לשמחה
אני לא מבינה למה אתה חושב שהעובדה שהילדים המחוננים זוכים להכרה כבעלי צרכים מיוחדים (ולשם כך האבחון) היא עוול. ילדים חריגים מרגישים ומורגשים כחריגים גם ללא אבחון שמתייג אותם ככאלה (ואם זה לא המצב עבור ילד מסויים, אני לא רואה סיבה בגינה לערוך אבחון). ילדים מחוננים לא זקוקים לתהילה על עצם היותם כאלה, רק להכרה כחריגים וכבעלי צרכים מיוחדים בהתאם. חבל לי לראות את ההתכחשות שלך אליהם, וחבל לי עוד יותר שרוב האוכלוסיה חוטאת באותו החטא, ויעידו על כך לבטח ההורים בפורום הזה שנתקלים לא פעם בתגובה "הילד שלכם מוכשר, הוא מביא ציונים טובים הבייתה, על מה אתם מתלוננים?". אני מסכימה שמערכת המותאמת למחוננים מגבירה את ההישגיות של הילדים השוהים בה, אבל זה קודם כל מאחר ורמת ההישגיות שלהם הייתה קודם לכן אפס. אני מסכימה, שאם מסגרת למחוננים מסויימת הופכת לפס ייצור להישגים אזי היא כשלון בדיוק כמו מערכת החינוך הקיימת, אפילו אם ההישגים שהיא מייצרת גבוהים יותר. אני חושבת שמערכת החינוך כולה צריכה רפורמה מהבחינה הזאת, וייתכן שבכלל זה גם התוכניות למחוננים שהיא מקיימת. ערך העזרה לאחר הוא חשוב מאוד, ולדעתי החברה כולה תרוויח ממחוננים אשר יעזרו לתלמידים מתקשים כחלק (לא במקום!) מתוכנית מיוחדת בה הם נמצאים. יחד עם זאת, לא כל (וגם לא רוב) התלמידים המתקשים יוכלו להיכלל בתוכנית כזו, אלא רק כאלה שהקושי שלהם הוא עם שיטת הלימוד המונהגת בכיתה רגילה (כמו כאלה הסובלים מהפרעת קשב וריכוז) ולא עם חומר הלימוד עצמו, שכן בכך מחוננים הם האחרונים שיכולים לעזור.