איך מעירים לאמא על דברים שמפריעים?

[m i r i n]

איך מעירים לאמא על דברים שמפריעים?

אמא שלי ואני בקשר יחסית טוב, אבל לפעמים אני מרגישה שאני קצת משתגעת מדפוסי התנהגות שלה. יש דברים שאני פחות נתקלת בהם (אני לא גרה בבית כבר כמה שנים) אבל כשזה קורה זה מחרפן. למשל: היא משמיעה לפעמים קולות מוזרים, זה מתבטא בעיקר בארוחות - היא מגישה מנה מסויימת ואז משמיעה את הקול הזה, שקשה לי להסביר איך הוא נשמע אבל זה לא נשמע טוב. ניסיתי לשאול אותה בעדינות אם כואבות לה השיניים ולכן היא משמיעה את הקול הזה וזה לא עבד. משהו נוסף: יש לה נטייה בזמן שאני מתחילה לדבר, להשתיק אותי. זה קורה גם כשהיא שואלת אותי משהו ואיך שאני מתחילה לדבר היא ישר אומרת "ששש!!!" בצורה ממש מעצבנת. על זה הערתי לה בצורה הכי ישירה כמה פעמים, אמרתי לה שאני לא יכולה לענות לה כשהיא משתיקה אותי, היו פעמים שהיא התנצלה ופעמים שהיא פשוט לא הבינה מה אני רוצה ממנה! וזה לא שאני צועקת ולכן היא משתיקה אותי, וכאמור זה גם קרה כשהיא שאלה אותי משהו ואני פשוט עניתי לה וזכיתי להשתקה כזאת. ויש עוד קטעים כאלו לא ברורים ואני לא יודעת איך מעירים לה. היא אומרת מדי פעם על סבתא שלי שמאז שהזדקנה היא מתנהגת בצורה לא עניינית, היו פעמים שרמזה שהיא מצפה שאני לא אתן לה להפוך לכזאת אבל אני חוששת שאם אני אעיר לה מפורשת היא תתעצבן עלי. לאמהות שפה אולי יש עצות? איך הייתן מגיבות אם הבת שלכן הייתה מעירה לכן על ההתנהגות שלכן ואומרת שזה מפריע לה? העניין שאני דיי בטוחה שהדברים האלו מפריעים גם לאחרים ונראים מוזר בעיני הסביבה. מאוד לא נעים לי שהיא תעשה דברים כאלו ליד בן הזוג שלי למשל או בני המשפחה שלו.

 

[יעל נועם]

להבין ולהעיר

מירי יקרה, אני מבינה את המצוקה שלך ואת החשש שלך מאיך יגיבו אחרים לקולות שאמך משמיעה, בעיקר כאלו שמאד חשוב לך הרושם שאמך תעשה עליהם. האם יש אנשים נוספים ששמים לב לקולות האלו - אביך, אחיות / אחים שלך, קרובים אחרים, חברים וכו'? אם כן - מה הם אומרים על כך? העובדה שאת מציינת שאמך לעיתים לא מבינה על מה את מדברת, יכולה לרמוז שאלו "טיקים" - התנהגות אטומטית לא רצונית. (יש אנשים שקורצים מבלי להרגיש (כשהייתי חיילת, הכרתי מישהי כזו וגברים היו כועסים מה היא קורצת להם), או איזו תנועה של הפה, או כל מיני תופעות) אם זה הסיפור - אין לה שליטה על כך. היא יכולה להתייעץ עם רופא. האם זה היה תמיד או רק לאחרונה? אם זה הסיפור - אפשרי לספר לאנשים שיש לה את התופעה הזו ואז הם לא יקבלו את זה לא טוב ולא יחשבו עליה רעות. זו בעיה גופנית ולא נפשית. עצתי לך - לאחר שתבררי עם אחרים כיצד הם רואים זאת, תדברי איתה ספרי לה על עניין הטיקים ותציעי לה לדבר עם רופא. ובנתיים - תהיי סבלנית ותביני שהיא לא עושה זאת בכוונה, לא עושה זאת נגדך ואין לה שום כוונה לפגוע. אם לי היתה תופעה כזו - הייתי שמחה מאד שמישהו יפנה את תשומת ליבי ואוכל לעשות משהו לשינוי, או לפחות אוכל להסביר לאנשים. פגשתי לא מזמן ילד בן 12 שיש לו טיקים של מצמוצים בעיניים, הוא מייד הסביר לי זאת וכך מנע אי נעימויות. כל טוב.

 

[m i r i n]

תודה יעל

לא נראה לי שמדובר בטיקים, זה משהו שהתחיל בחודשיים+ האחרונים והיות שאין אפשרות להראות/להשמיע את זה דרך האינטרנט נראה שפשוט לא הבנת במה מדובר. וזה לא שהיא לא הבינה על מה אני מדברת, אלא שאני לא אמרתי לה במפורש מה היא עושה אלא רמזתי לה בעדינות והיא לא הבינה. לשתי הבנות הנוספות שהגיבו - כשהיא שואלת אותי שאלה ואיך שאני פותחת את הפה ואומרת את המילה הראשונה היא מתחילה להשתיק אותי, זה לא כי אני נכנסת לה לדברים ואני ממש לא חושבת שזה בגלל שאולי כשהייתי ילדה (וזה היה ממזמן) היא חשבה שאמרתי שטויות ולכן באיחור של 20 שנה היא משתיקה אותי, במיוחד כשכפי שכתבתי זה מגיע גם כשאני מנסה לענות על דברים שהיא שואלת אותי.

 

[יעל נועם]

האם זה קורה לה גם עם אחרים?

גם טיקים יכולים פתאום להתחיל. אמרת שלא אמרת לה בפירוש, אלא רק רמזת בעדינות. זה יפה שעשית זאת בעדינות, אך יכול להיות שכדאי לעשות זאת יותר ברור. מצאי הזדמנות שתוכלו לדבר בשקט וברוח טובה, תגידי לה שיש לך משהו חשוב לדבר איתה, ובשיחה תביעי דאגה. את עושה זאת לא בגלל שאת נפגעת מכך, אלא בגלל שאת אוהבת אותה ודואגת. תחשבי על כך ואז טון הדיבור שלך והדברים שתגידי ישמעו בהתאם. אם לא תצליחי לדבר - אפשרי לכתוב מכתב עדין , דואג ואוהב. הדברים אם בע"פ ואם בכתב צריכים להיות ברורים, מציגים עובדות ולא נכנסים לרגשות, פירושים ואיך זה נראה. בהצלחה

 

[riki tiki tavi]

הקטע של ההשתקה מוכר לי

יכול להיות שהיא זוכרת שכשהיית קטנה היית אומרת שטויות (כמו שכל הילדים עושים) ופשוט לא התגברה על זה עדיין. גם לאמא שלי היה את הקטע הזה, אבל איך שהוא עבר לה. נראה לי שהיא פשוט לקחה את עצמה בידיים והתחילה ולהתייחס אליי כבן אדם בוגר ולא כילדה קטנה "שפדיחות שהיא רק פותחת את הפה".

 

[אנילה1]

הבת שלי גם מעירה לי על זה שאני נכנסת לדבריה

ומשתיקה אותה. הסיבה שאני עושה את זה היא, שבדור שלנו הורגלנו להכנס אחד לדברי השני וזה לא מפריע לנו לשמוע את כולם. גם אין לנו סבלנות להסברים ארוכים, כי אנחנו הבנו הכל בקיצור. אם אני מקשיבה לבת שלי "עד הסוף" אני נרדמת, כי יש לה תשובות ארוכות לטעמי. וזה מעליב אותה. לגבי הקולות שאמך עושה, אני בטוחה שהיא לא מודעת להם. אם זה כל כך מפריע לך תקליטי אותה דרך הנייד ותשמיעי לה, או תראי לה וידיאו קצר. הכל בהסכמתה כמובן. לגבי סבתך, תסכימי עם אמך, כי הפחד מזיקנה מדבר מגרונה. זה פחד אמיתי. ברור שלא נהיה כמו הורינו, אבל ההתדרדרות הפיזית והמנטלית שלהם מפחידה אותנו. דעי לך, שהסבתא לא מודעת להתדרדרות שלה, רק אמך רואה את זה ונבהלת.

 

[m i r i n]

עוד דבר בהקשר הזה

זה שזה קורה בעיקר כשאנחנו שתינו לבד, ככה שזה ממש לא מחשש שאני אעשה לה פאדיחות (לא שאם היא הייתה עושה את זה בהזדמנויות פומביות זה היה נראה לי קשור). גם במקרה שלך מוזר לי לחשוב שזה מה שהיה.

 

[אנילה1]

הדור של אמך לא מבין כנרא רמיזות עדינות.

יש פער בין הדורות. את צריכה להגיד לאמך באופן מפורש שתקשיב לך עד הסוף. אותי כאמור, זה היה מעצבן להקשיב לבת עדינה במיוחד. בטח הייתי מפסיקה אותה ושואלת אותה מה הפואנטה. או שתסכם הכל במשפט אחד. הדור הצעיר "מקשקש" הרבה מסביב, במקום להגיע לעיקר. כך אני תופשת את זה. אני אוהבת שמדברים אלי בסיגנון סמסים. קצר ולענין. בכתיבה אני אוהבת להאריך.

 

[שיבא2]

תשובתי

יש לי הרגשת בטן שאמא שלך ממש אוהבת אותך וקשורה אלייך- כך נראה לי. (אני באה ממערכת יחסים שונה עם אמא שלי...) בכל מקרה, אם אמא שלך חשובה לך והקשר חשוב לך, הייתי במקומך מעיזה ו"לוקחת אותה לשיחה" אומרת לה כל מה שאני חושבת כך אני מצפה שהבת שלי תעשה איתי כשתתבגר- כרגע היא בת 4 וגם היום, כשהיא אומרת לי דברים בדרך לגן, או בבית- אני ממש מקשיבה לה ומחשיבה את דעתה המלומדת.