איפה הילד?
איפה הילד?
היום, בשעות אחר הצהריים, עשיתי הפסקה מהמחשב ומהפורומים החביבים עליי
והתיישבתי לי בסלון ליד הנכד הגדול שלי אשר ישב עם פניו בתוך הסמרטפון שלו ורגליו על השולחן. התחלתי לשוחח איתו. הוא מדי פעם בפעם העיף לעברי מבט והמשיך לקרוא בתוך הנייד שלו. בשלב מסויים הוא הלך אל המטבח ומזג לעצמו כוס של לימונדה תוססת.
שאלתי אותו מה הוא שותה? והוא ענה לי שהוא שותה ויטמינצ'יק עם סודה. הסתכלתי עליו ופתאום נזכרתי בילדותי כאשר הגזוז היה רק בקיוסק.
ואז פתאום לרגע החלטתי לשתף אותו בזכרונותיי והתחלתי לספר לו איך פעם לא הייתה לנו שתיה חופשית בבית. לא בקבוקי סודה ולא קוקה קולה ולא נעליים. לעשירים בשכונה היה סיפולוקס. לנו אפילו את זה לא היה. סיפרתי לו איך היינו מחכים למוצאי שבת כדי ללכת עם חברים ליפו השכנה ושם לקנות גזוז אדום ומתוק ולספור את דמי הכיס ולקוות שזה יספיק גם לאיזה בייגל או גלידה או תירס חם.
וכך תוך כדי סיפורים על כך שחיינו במצוקה גדולה מבחינה כלכלית ועל העובדה שלא הייתה לנו טלוויזיה ולא היה אינטרנט ולא היה כלום, פתאום אמרתי לו 'אבל הייתה לנו ילדות'!
הוא לרגע הרים את ראשו מהנייד וחייך. לא ענה. כן, כן, אמרתי לו. הייתה לנו ילדות. חוזרים מבית הספר, זורקים את הילקוט על הרצפה בסלון כי זה היה החדר היחיד שהיה לנו. ורצים החוצה לשחק עם החברים בשכונה. היינו משחקים תופסת, מחבואים, חמישה אבנים, קלאס, מחניים, שבע תחנות, תפוס את הדגל, גונבים תפוזים מהפרדס של הערבים, משתכשכים בבריכת ההשקייה שבפרדס ובורחים כל עוד נפשנו בנו כשהשומר הערבי היה מגיע עם מקל להרוג אותנו. היינו מגיעים הביתה בלילה יחפים ומלוכלכים, אוכלים איזה סנדוויץ כארוחת ערב ורק אז מכינים שיעורים על הרצפה... לפעמים משאירים את השיעורים לבוקר מוקדם...
אתה מבין? אמרתי לו. הייתה לנו ילדות. לא שמענו חדשות כי לא הייתה לנו טלוויזיה. המבוגרים לא סיפרו לנו מה קורה בעולם כי החליטו שאלה דברים שילדים לא צריכים לדעת.
לא ידענו שיש מחלות בעולם. לא ידענו שיש מלחמות בקוריאה או משבר טילים בקובה. ידענו רק ללכת לבית הספר, ללמוד, להכין שיעורים ולשחק. היינו ילדים.
ואז שאלתי אותו, אם הוא מרגיש שהוא ילד בכלל?
הוא לא ענה בכלל. המשיך לקרוא בנייד ולענות לחבריו.
אמרתי לו שכאשר הוא יושב עם הוריו ועם סבא שלו ועם דוד שלו וכולם כאחד קוראים בנייד שלהם, הוא בעצם הופך למבוגר כמותם. שאלתי אותו, איפה אתה בתור ילד? איפה הילדות שלך? הרי אתה קורא את אותם הדברים שההורים שלך קוראים, רואה את אותן התוכניות בטלוויזיה, שומע את אותן החדשות, רואה את אותם הפיגועים ואותם הוויכוחים המגעילים על הימין ועל השמאל ועל הערבים ועל בכלל... אז איפה אתה? איפה הילד? איפה הילדות שלך לעזאזל? אתה בא מבית הספר ויושב על הנייד שלך במשך שעות. אוכל ארוחת ערב, מתקלח, רואה טלוויזיה, משוחח בווטסאפ עם חברים לכיתה והולך לישון. איפה הילד שבך?
הוא הסתכל עליי, חייך, חזר לכתוב בנייד מבלי לומר מילה. לאחר דקה, הרים שוב פעם את ראשו ואמר לי בקול רציני שהבחורה הצעירה שנדקרה בגוש עציון, נפטרה. המשיך לקרוא והתעניין לדעת אולי הוא מכיר אותה מאיזשהו מקום...
ואני, קמתי והלכתי לי למחשב וחשבתי לי על כך שלילדים שלי היה מזל והייתה להם ילדות כלשהי כשהיינו בקיבוץ וגם בתקופה שלא הייתה לנו עדיין טלוויזיה. הייתה להם קצת ילדות.
גם זאת קצת נחמה.
איפה הילד?
היום, בשעות אחר הצהריים, עשיתי הפסקה מהמחשב ומהפורומים החביבים עליי
והתיישבתי לי בסלון ליד הנכד הגדול שלי אשר ישב עם פניו בתוך הסמרטפון שלו ורגליו על השולחן. התחלתי לשוחח איתו. הוא מדי פעם בפעם העיף לעברי מבט והמשיך לקרוא בתוך הנייד שלו. בשלב מסויים הוא הלך אל המטבח ומזג לעצמו כוס של לימונדה תוססת.
שאלתי אותו מה הוא שותה? והוא ענה לי שהוא שותה ויטמינצ'יק עם סודה. הסתכלתי עליו ופתאום נזכרתי בילדותי כאשר הגזוז היה רק בקיוסק.
ואז פתאום לרגע החלטתי לשתף אותו בזכרונותיי והתחלתי לספר לו איך פעם לא הייתה לנו שתיה חופשית בבית. לא בקבוקי סודה ולא קוקה קולה ולא נעליים. לעשירים בשכונה היה סיפולוקס. לנו אפילו את זה לא היה. סיפרתי לו איך היינו מחכים למוצאי שבת כדי ללכת עם חברים ליפו השכנה ושם לקנות גזוז אדום ומתוק ולספור את דמי הכיס ולקוות שזה יספיק גם לאיזה בייגל או גלידה או תירס חם.
וכך תוך כדי סיפורים על כך שחיינו במצוקה גדולה מבחינה כלכלית ועל העובדה שלא הייתה לנו טלוויזיה ולא היה אינטרנט ולא היה כלום, פתאום אמרתי לו 'אבל הייתה לנו ילדות'!
הוא לרגע הרים את ראשו מהנייד וחייך. לא ענה. כן, כן, אמרתי לו. הייתה לנו ילדות. חוזרים מבית הספר, זורקים את הילקוט על הרצפה בסלון כי זה היה החדר היחיד שהיה לנו. ורצים החוצה לשחק עם החברים בשכונה. היינו משחקים תופסת, מחבואים, חמישה אבנים, קלאס, מחניים, שבע תחנות, תפוס את הדגל, גונבים תפוזים מהפרדס של הערבים, משתכשכים בבריכת ההשקייה שבפרדס ובורחים כל עוד נפשנו בנו כשהשומר הערבי היה מגיע עם מקל להרוג אותנו. היינו מגיעים הביתה בלילה יחפים ומלוכלכים, אוכלים איזה סנדוויץ כארוחת ערב ורק אז מכינים שיעורים על הרצפה... לפעמים משאירים את השיעורים לבוקר מוקדם...
אתה מבין? אמרתי לו. הייתה לנו ילדות. לא שמענו חדשות כי לא הייתה לנו טלוויזיה. המבוגרים לא סיפרו לנו מה קורה בעולם כי החליטו שאלה דברים שילדים לא צריכים לדעת.
לא ידענו שיש מחלות בעולם. לא ידענו שיש מלחמות בקוריאה או משבר טילים בקובה. ידענו רק ללכת לבית הספר, ללמוד, להכין שיעורים ולשחק. היינו ילדים.
ואז שאלתי אותו, אם הוא מרגיש שהוא ילד בכלל?
הוא לא ענה בכלל. המשיך לקרוא בנייד ולענות לחבריו.
אמרתי לו שכאשר הוא יושב עם הוריו ועם סבא שלו ועם דוד שלו וכולם כאחד קוראים בנייד שלהם, הוא בעצם הופך למבוגר כמותם. שאלתי אותו, איפה אתה בתור ילד? איפה הילדות שלך? הרי אתה קורא את אותם הדברים שההורים שלך קוראים, רואה את אותן התוכניות בטלוויזיה, שומע את אותן החדשות, רואה את אותם הפיגועים ואותם הוויכוחים המגעילים על הימין ועל השמאל ועל הערבים ועל בכלל... אז איפה אתה? איפה הילד? איפה הילדות שלך לעזאזל? אתה בא מבית הספר ויושב על הנייד שלך במשך שעות. אוכל ארוחת ערב, מתקלח, רואה טלוויזיה, משוחח בווטסאפ עם חברים לכיתה והולך לישון. איפה הילד שבך?
הוא הסתכל עליי, חייך, חזר לכתוב בנייד מבלי לומר מילה. לאחר דקה, הרים שוב פעם את ראשו ואמר לי בקול רציני שהבחורה הצעירה שנדקרה בגוש עציון, נפטרה. המשיך לקרוא והתעניין לדעת אולי הוא מכיר אותה מאיזשהו מקום...
ואני, קמתי והלכתי לי למחשב וחשבתי לי על כך שלילדים שלי היה מזל והייתה להם ילדות כלשהי כשהיינו בקיבוץ וגם בתקופה שלא הייתה לנו עדיין טלוויזיה. הייתה להם קצת ילדות.
גם זאת קצת נחמה.