בלרינה מחרסינה
New member
אכזריות הבהירות
כל הדרך הבוקר לעבודה, כתבתי לך את המכתב בראשי. מפקק אחד למשנהו התגברו דמעותיי והכאב שיסע את לבי. כאב מהול בהכרה כי נהיה חייבים להיפרד, בשלב זה או אחר. אני כותבת לך את המכתב, שלא ברור אם יעמדו לי כוחות הנפש לתת לך לקרוא. אני אומרת לך היום: המתנה הגדולה ביותר שתוכל לתת לי היא לשחרר אותי. אני, כנראה, לעולם לא אוכל לעזבך. לא במצבי כפי שהוא היום. הרבה פעמים כשאני מחבקת אותך, אני מרגישה אהבה כ"כ גדולה אליך, עד שאני כמעט בוכה. אני פשוט מרגישה, כמה עצבות יש באהבה הזאת, כמה כאב, ואני לא מבינה: אם זה היה אמור להיות, זה לא אמור היה להיות שמח?? אמרתי לך לפני כחודשיים שאם עכשיו אתחיל להיות חולה תכופות, תדע שאני לא במקום הנכון. מהמקום שבו אני נמצאת אני לא יכולה לקום ולומר: "זה לא מתאים". אני לא יכולה לוותר עליך! אני כלואה בתוך עצמי, בתוך פחדיי, בתוך אהבתי ונזקקותי אליך. כלואה כל כך עמוק, שגם אם אצרח, אפילו אני לא אשמע את עצמי. הלוואי ואלוהים היה בורא אותי פחות רגישה!!! הלוואי!!! שהיה נותן לי פחות שכל ופחות עיניים לראות, שהיה מחסיר ממני כמה מהחושים החדים והדקים-רגישים האלה. רגישים עד כאב!!! לפעמים כמעט עד מוות! הייתי מוותרת על הכשרונות שלי, על היצירתיות ועל הייחודיות, אם רק היה נותן לי לחיות את חיי בשקט. במישור רגוע ושליו, ללא הפרעות, ללא זעזועים, ללא חורים ענקיים בלב, ללא הצלפות שוטי האמת, ללא נפש שקרועה לגזרים, שבורה לרסיסים. מתחברת-נמלאת ומתפרקת-מתרוקנת ללא הפוגה, לא מניחה לי לשבריר של שניה, לרסיס של מחשבה! "אל תסתכלי עליי! תראי את החיים שלך!" אתה אמרת, ואני ידעתי שאתה כל כך צודק, ושכנראה שזכיתי להיות נאהבת על ידך בצורה כל כך אמיתית ונדירה, שאתה באמת רוצה באושרי, גם אם הוא לא יהיה לצדך. לא רוצה לעזוב אותך! לא רוצה להפר את כל ההבטחות, שהבטחתי לך במגע, בלטיפה, במילה חמה. לא רוצה לשבור את כל הלילות שישנתי אצלך במיטה! לא רוצה לזרוק לפח את כל הערבים שליטפתי אותך בבית הוריך! לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה לעזוב אותך! יפה, מקסים, עדין כמו פרפר, מיוחד כמו יהלום! גבוהה כל כך, נדיר כל כך, מדהים בפשטותך, בזכות עורך, בטוהר נשימתך. אני לא אעזוב אותך. גם אם אדעך מיום ליום, גם אם אמות בתוכי. תצטרך לפגוע בי ממש קשה כדי שאני אלך, כדי שיהיה לי "קייס" להפסיק להעריץ אותך. אני מבקשת את המוות. את החשיכה הברוכה. את הקהות. החיים האלו כואבים לי מדי. תאמין לי, זאת לא קלישאה.
כל הדרך הבוקר לעבודה, כתבתי לך את המכתב בראשי. מפקק אחד למשנהו התגברו דמעותיי והכאב שיסע את לבי. כאב מהול בהכרה כי נהיה חייבים להיפרד, בשלב זה או אחר. אני כותבת לך את המכתב, שלא ברור אם יעמדו לי כוחות הנפש לתת לך לקרוא. אני אומרת לך היום: המתנה הגדולה ביותר שתוכל לתת לי היא לשחרר אותי. אני, כנראה, לעולם לא אוכל לעזבך. לא במצבי כפי שהוא היום. הרבה פעמים כשאני מחבקת אותך, אני מרגישה אהבה כ"כ גדולה אליך, עד שאני כמעט בוכה. אני פשוט מרגישה, כמה עצבות יש באהבה הזאת, כמה כאב, ואני לא מבינה: אם זה היה אמור להיות, זה לא אמור היה להיות שמח?? אמרתי לך לפני כחודשיים שאם עכשיו אתחיל להיות חולה תכופות, תדע שאני לא במקום הנכון. מהמקום שבו אני נמצאת אני לא יכולה לקום ולומר: "זה לא מתאים". אני לא יכולה לוותר עליך! אני כלואה בתוך עצמי, בתוך פחדיי, בתוך אהבתי ונזקקותי אליך. כלואה כל כך עמוק, שגם אם אצרח, אפילו אני לא אשמע את עצמי. הלוואי ואלוהים היה בורא אותי פחות רגישה!!! הלוואי!!! שהיה נותן לי פחות שכל ופחות עיניים לראות, שהיה מחסיר ממני כמה מהחושים החדים והדקים-רגישים האלה. רגישים עד כאב!!! לפעמים כמעט עד מוות! הייתי מוותרת על הכשרונות שלי, על היצירתיות ועל הייחודיות, אם רק היה נותן לי לחיות את חיי בשקט. במישור רגוע ושליו, ללא הפרעות, ללא זעזועים, ללא חורים ענקיים בלב, ללא הצלפות שוטי האמת, ללא נפש שקרועה לגזרים, שבורה לרסיסים. מתחברת-נמלאת ומתפרקת-מתרוקנת ללא הפוגה, לא מניחה לי לשבריר של שניה, לרסיס של מחשבה! "אל תסתכלי עליי! תראי את החיים שלך!" אתה אמרת, ואני ידעתי שאתה כל כך צודק, ושכנראה שזכיתי להיות נאהבת על ידך בצורה כל כך אמיתית ונדירה, שאתה באמת רוצה באושרי, גם אם הוא לא יהיה לצדך. לא רוצה לעזוב אותך! לא רוצה להפר את כל ההבטחות, שהבטחתי לך במגע, בלטיפה, במילה חמה. לא רוצה לשבור את כל הלילות שישנתי אצלך במיטה! לא רוצה לזרוק לפח את כל הערבים שליטפתי אותך בבית הוריך! לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה לעזוב אותך! יפה, מקסים, עדין כמו פרפר, מיוחד כמו יהלום! גבוהה כל כך, נדיר כל כך, מדהים בפשטותך, בזכות עורך, בטוהר נשימתך. אני לא אעזוב אותך. גם אם אדעך מיום ליום, גם אם אמות בתוכי. תצטרך לפגוע בי ממש קשה כדי שאני אלך, כדי שיהיה לי "קייס" להפסיק להעריץ אותך. אני מבקשת את המוות. את החשיכה הברוכה. את הקהות. החיים האלו כואבים לי מדי. תאמין לי, זאת לא קלישאה.