מעניין שלא היתה פה כמעט אף בת..
שכתבה שהיה לה קשה עם זה, או בלתי אפשרי לקבל את הידיעה שאנשים קרובים לה הם הומואים. פלורליזם בכמויות גדולות, או אולי הפחד להביע דעה שונה? תמהני.. [אם זה המקרה השני, אני חושבת שזה עצוב מאוד]. (פשוט.. ככל הידוע לי, גם בחברה ה"פתוחה" וה"שוויונית" שלנו, עדיין לא 100% מהאנשים, וגם לא אחוז שמתקרב לכך, מקבלים כ"כ בקלות נטיות מיניות שונות מהרגיל. וזה מוזר שפתאום בפורום כזה, עם פילוח אוכלוסיה די רחב, כולן דווקא סבבה עם זה). -- לא מכחישה שכל הנושא הזה מאוד מאוד לא פשוט לי. אולי בגלל שחוכנתי על תא משפחתי מאוד מסויים, אולי בגלל שאני דתיה. ולא שאני מכחישה את העובדה שבהחלט קיימים אצל אנשים נטיות כאלה, אבל השאלה מה עושים עם הנטיות האלה ועד איפה מרחיקים לכת היא אחרת. אישית, אני חושבת שכל העיסוק בנושא הזה בחברה שלנו גורם לחבר'ה מאוד צעירים "להתנסות" בכל מיני דברים עוד לפני שיש להם יציבות שכלית ורגשית כדי להתמודד עם ההשלכות של הנסיונות האלה. וברור לי שכל הנושא הזה של יחס כלפי מין הוא מבלבל מאוד בגיל ההתבגרות, ואני חושבת שהרבה נערים ונערות צעירים מידי גורמים לעצמם תסבוכות מיותרות בגיל הזה, שהוא גם ככה מסובך, עם כל ההתנסויות האלה. ובוודאי שקשה לי מאוד להבין ולהזדהות עם כל עניין ה"גאווה". מילא להתייחס לנטיה מינית כלשהי כדבר נורמלי ולא לעשות מזה עניין מיותר. אבל לעשות מזה מצעדים? קהילה מיוחדת? ארועים מיוחדים? למה, בשביל מה? חשבתי שכל העניין הוא להיות אדם ולהימדד ללא כשר לנטייה המינית. כל העיסוק סביב ה"קהילה ההומו-לסבית" משיג בדיוק את ההיפך. ואם ילד שלי יספר לי על נטיות כאלה או אחרות.. קודם כל, ילד הוא ילד. ואני מאמינה שעם ילד הולכים, עד הסוף. גם אם הוא לא בדיוק הולך בתלם שחרשנו למענו, וגם אם זה כואב מאוד. לנתק קשרים ולשרוף גשרים נראה לי הרבה יותר גרוע. בכל אופן, צריך לנהוג מאוד בעדינות.. אם מדובר בילד בגיל ההתבגרות, שעדיין עסוק בחיפוש ההגדרה העצמית, ומספר על תחושות כאלה או אחרות לבני מינו-- אפשר לבדוק יחד איתו מה אפשר לעשות עם זה. [כן, אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שהנורמלי והחיובי הוא להימשך לבני המין השני]. יש היום הרבה דרכים להתמודד עם נטיה מינית הפוכה. ואם מדובר בילד שהוא כבר אדם בוגר, והוא בא ומספר על מסקנות שהגיע אליהן אחרי חיפוש ובדיקה, וזהו אורח חיים שהוא כבר חי אותו בפועל-- אין לי הרבה מה לעשות. אני יכולה להביע את הכאב ואת הצער שזה גורם לי. ולתת לו חיבוק, ולהגיד לו שהוא יישאר ילד שלי בכל מקרה. לגבי מה הלאה, זו כבר שאלה אחרת.. וזה תיאורטי מידי כדי לנסות לחשוב איך צריך לנהוג במצב הזה. זהו, פחות או יותר.