אני כל כך מדוכאת בימים הללו

[Tנקר בל]

אני כל כך מדוכאת בימים הללו ../images/Emo10.gif

בגלל שזו התקופה שבה הבת שלי נפטרה, ואני כל הזמן עוברת תאריכים שמזכירים לי כל מיני דברים. אני פתאום חזרתי לזה כל כך. כבר הייתי אופטימית, ובטוחה שההריון הזה יגמר אחרת, ופתאום אני שוב כל כך חוששת, ולמרות שאני לא רוצה לומר את זה לעצמי - חושבת כל הזמן שאולי זה יחזור על עצמו, ומה ארגיש ומה אעשה. אני יודעת שזו טעות לחשוב את כל המחשבות הללו, אבל אני לא מצליחה לגרש אותן. אני גם לא רוצה לשתף אחרים מהמשפחה, כי אני לא רוצה לעורר את הכאב גם אצלם. אוף, אני כל כך עצובה

יש לי מליון דברים לעשות, ואני לא עושה כלום. בגלל שהייתי בשמירה כמה ימים, יש לי עבודות להשלים בבית ובעבודה, ואני סתם יושבת שעות במחשב, ועושה את הדברים הכי לא פרודוקטיביים שרק אפשר. גולשת באתרים שאפילו לא מענינים אותי. הכל כדי להעביר את הזמן בבטלה. אני כל הזמן משחזרת את השבת שבה היא נפטרה. לאו דווקא הרגעים של הידיעה שהיא ללא דופק, אלא כל מיני רגעים קטנים, למשל - אני זוכרת איך הלכנו לבית החולים. אני לבשתי שמלה לבנה, והייתי כל כך מאושרת ושמחה, שאני עומדת לפגוש אותה. הייתי כזו מתרוננת למרות הכאבים הקשים (נבדקתי תוך שעה מתחילת הצירים, והייתי עם פתיחה של 9). כזו נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. כזו נאיביות מטופשת. אני כועסת על עצמי, בכעס שאני יודעת שהוא לא מוצדק, איך יכולתי להיות כזו שמחה ומרגישה טפשה, אפילו שלא יכלתי לדעת שזה ייגמר כך. אני חושבת על זה שהכנתי אוכל לשבת (אנחנו דתיים, ואני מכינה כמובן את האוכל לכל הסעודות מראש), ובסוף לא אכלנו אותו, ואני מתחילה לבכות. שוב - כל כך טיפשי, אני אפילו לא יודעת להגדיר לעצמי, למה דווקא הפרט הזה גורם לי לבכות. וגם עכשיו אני בוכה וכועסת על עצמי, שכבר עברהשנה, וכבר התגברתי על האבל, ושמחתי בהריון הזה, ופתאום אני שוב נזרקת אחורה לתוך הכאב הגדול הזה

.

 

[אטלאנטה]

חיבוק ענק

היי מתוקה, תמיד את מצליחה לגרום לי להתרגש, את אומרת את המילים של כולנו, את הקול של כולנו, של הרגעים האופטימיים וגם של הפסימיים... ככה זה, לפעמים זה נראה כאילו הכל יהיה בסדר, ולפעמים, הרבה יותר פעמים, זה נורא ואיום והעולם שלנו מתמלא בפחדים, מפלצות וחרדות... ואת יודעת? את לא צריכה לצפות אפילו "להתגבר" על האבל, כי אי אפשר להתגבר על אובדן משמעותי, ואפילו לא לשלוט עליו כי הוא חלק מהחיים שלנו, מהעבר שלנו, והוא חוויה חזקה שתמיד כשהיא עולה היא מכאיבה. הדבר היחידי שאת והזמן יכולים לעשות ביחד, זה לשים אותו בפורפורציה,לא לתת לכאב ולפחד להשתלט על כל היום והלילה. והנה, את מצליחה, רוב הזמן את מבריחה אותו, וזה בסדר שמדי פעם הוא מגיח, עולה מבהיל וכואב, זה בדיוק מה שצריך לקרות... שלא תחשבי שהזכרונות של המתים שלנו נעלמים, בתהליך הטבעי הם רק מופעים בתדירות נמוכה יותר ולזמן קצר יותר... אל תכעסי על עצמך, תני לעצמך לחוות את הכאב לזמן תחום, ואחר כך תגרשו אותו... בשביל זה כל הדתות בעולם מייצרות ימי זיכרון קבועים, כדי שאפשר לנתב את הכאב לימים מסויימים ובשאר הזמן לחיות איתו בלי שהוא פוגע בתפקוד. בגלל זה עולים לבית הקברות,בגלל זה יש "חודש", שבוע" שנה, נרות נשמה וכו..... וזה הגיוני שהאבל יגיע בסמיכות לתאריכים או מועדים שהארוע קרה בהם, וזה הגיוני שדברים, חפצים, מקומות מזכירים את הרגעים האלו כפי שעובדו בתוכך באותה תקופה...קוראים למה שאת עוברת פרדה, נפרדים תוך כדי כך שמשחזרים את הפרטים הקטנים, מעבדים שוב ושוב את החוויה עד שמקבעים אותה בזכרון. נו, אני יודעת שכל הפלסף הזה לא שווה הרבה, אבל רק שתדעי שגם לפי ה"ספרים" את בסדר, את עוברת את התהליך הבריא והנכון, ולפניך ולפנינו עוד תהליך ממושך. גם אחרי הלידה כשמחזיקים ילד בריא ומתמסר בידים האבל נמשך, וזוכרים, ונזכרים ונצבטים ומחשבים איך היה יכול להיות אחרת... חיבוק גדול....

 

[happy]

Tנקר בל יקרה אני בוכה איתך

קבלי חיבוק חזק חזק חזק. אין מה לעשות ותאריכים מסויימים פשוט מוצאים לנו את כל האופטימיות מהמפרשים. אני בטוחה שהזכרונות הם קשים מאוד. אבל חייבים לשמור על אופטימיות. ברור שיש ימים שהאופטימיות בורחת אבל היא תחזור. ההריון הזה יסתיים אחרת הוא יסתיים טוב כי הוא חייב להסתיים טוב!!! תבכי יקירה שלי תוצאי הכל החוצה. אני בעד לבכות ולבכות ולבכות להוציא הכל. מחבקת אותך ומאחלת לך שהימים הקשים והעצובים יעברו והאופטימיות תחזור שוב לחייך חיבוק חזק חזק חזק

 

[אמא של פילפילון]

מבינה אותך כל כך ../images/Emo14.gif

דווקא בהריון ימי הזכרון הללו טעונים עוד יותר. איך הזכרונות נפרטים לפרטים הקטנים ולכאורה השוליים שבהם. אני חושבת שאת בוכה על הארוחה שלא נאכלה כפי שבוכים על מה שלא ממש את ייעודו. היא מסמלת בשבילך את מה שהיה צריך לקרות ולא קרה. כמו שלא הגיוני לבשל ארוחה ולא לאכול, כך לא נתפס להרות ולא ללדת ילדה חיה. זה הזמן לבכי, בדיוק בשביל זה יש ימי זכרון. אחרי כל הבכי תבוא הקלה גדולה, אני יודעת. אל תכעסי על עצמך, מותר (ואף צריך) לשמוח ולהיות עצובים בו זמנית. זה חלק מרב המימדיות שבך. אני חושבת שהריון חדש אינו "במקום" או "פיצוי" (אף אם לא היה מתרחש לולא האובדן) והעצב על מה שהיה תמיד יהיה. בעיני זה אפילו מעליב עם עצב נמוג לחלוטין, כאילו מה שהיה לא באמת היה. כמה שזה לא נתפס, הרע הזה קרה ונותר לו מקום בעצב שלנו, זה לא מגונה לתת לעצב את המקום שלו. ואחרי כל זה, גם האופטימיות במקומה. ההריון הזה יגמר אחרת

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo5.gif עם = אם סליחה../images/Emo70.gif

 

[טאניוש]

../images/Emo24.gif ממדוכאת אחת לשנייה...

 

[רונה 4]

Tנקר יקרה! ../images/Emo7.gif

רוצה כל-כך לקחת ממך את הכאב ואת העצב ולגרש אותם, ולא יודעת איך. יודעת רק שבכל פעם שאני חושבת מה ארגיש ומה אעשה אם חלילה זה יחזור על עצמו, אני מנסה לדמיין אותו יוצא אלי ואיך ארגיש ומה אעשה אז ואת דמעות האושר שאזיל. וזה עוזר לי קצת להתחזק ולהמשיך הלאה עם תקווה. וזה קורה לי המון, בכל מיני תקופות או חגים שמזכירים איפה ובאיזה מצב הייתי בהם בשנה שעברה, עם בטן מלאה ולב מלא ציפיות. אני קוראת לזה נפילות אנרגיה, אנרגיה נפשית. ימים של שמחה ולאחריהם ימים של עצב וחשש, ולעיתים גם שניהם יחד. כל הרגשות והתחושות שלך הם כל-כך לגיטימיים. אבל כמובן שהכעס שלך לא מוצדק, איך אפשר לחוש משהו מלבד שמחה ביום שבו את עומדת ללדת. אני בטוחה שהיא היתה שמחה לדעת שאמא שלה חיכתה לה ושמחה לקראתה. ובכל זאת גם אני חשה אותו כשאני חושבת, למה סרבתי להאמין ולא קמתי ומיהרתי לבית החולים מיד בשניה הראשונה שלא חשתי בה, אולי יכולתי לשנות משהו. אבל מי מאיתנו חשבה שדברים כאלו יכולים לקרות, הרי אלו דברים שנראים כאילו לקוחים מהסרטים המפחידים ולא מן המציאות, הרי ההריון שלנו נראה היה לנו יפה ותקין ואיך ייתכן בכלל שמשהו יקרה לו. הלוואי שיכולנו תמיד לחוות רק "נאיביות מטופשת" ולעולם לא להתפכח. והעצב יחלוף שוב והאופטימיות תחזור, ולעיתים הם יתערבבו זה בזו, עד שיגיע הסוף המיוחל בע"ה וישיב לנפשנו,לפחות במעט, את המנוחה והשלווה.

ענק!

 

[מישל נורית והדבש]

כל כך מבינה , מזדהה עם כל מילה

וכל כאב ובמיוחד כל הרגשות האשמה האלה שבאים בעקבות האבדן. חבל שאי אפשר לקחת את כל הכאב הזה ולזרוק אותו רחוק רחוק, וכמה שנזרוק אותו רחוק הוא עדיין יוותר כל כך קרוב. גם המפל האמוציונלי משמחה שהנה נכנסנו להריון, הנה צלחנו כמעט את כל ההריון ונשאר רק עוד מעט להחזיק את התינוק בידיים ורק אחכ לגלות?? אין לי הרבה מילות נחמה . מחבקת אותך ואיתך בכאבך

 

[Tנקר בל]

תודה לכן

כבר קראתי כל אחת מהתגובות חמש פעמים בערך, לאורך היום, וכל פעם אני בוכה מהתרגשות על האמפתיה וההבנה, ועל הפורום הנפלא הזה, שאפשר לקבל בו כל כך הרבה תמיכה. אני בטח אקרא עוד כמה פעמים. כל כך טוב לדעת שיש חברות אמת.

 

[לינדט]

טינקר יקרה

אני לא מאמינה שאפשר להתגבר על הכאב, עם הזמן הכאב ידחק אבל הוא תמיד ירחף. זה כמו צלקת, אי אפשר להעלים צלקת. התרופה שלי היא תעסוקה, ככל שיותר עסוקה פחות נודדת במחשבות. שולחת לך חיבוק, ומקוה שהאופטימיות תבצבץ מהר.

 

[בנצ100]

כל כך מובן ומוכר

הדברים הקטנים שפתאום צובטים חזק, ומפילים, ודווקא בהם נתפסים. ואף אחד לא מבין ואי אפשר בכלל להסביר למה דווקא זה מציק ומפריע. וחוסר היכולת לתפקד כמו תמיד, הזמן שנמרח בתהייה ובהייה ובמחשבות על מה שהיה - דווקא הפרטים השוליים לכאורה צפים, עולים ומשאירים זכרונות מכאיבים. אמרת, שאת לא רוצה לשתף אף אחד מהמשפחה - גם לא את בן הזוג? האם הוא לא יודע ומבין מה קורה אצלך? אולי דווקא לספר לו ולשמוע איך הוא מרגיש יכול קצת לתת הזדמנות - לבכות, להתפרק ואח"כ להתחיל שוב מחדש.

 

[Tנקר בל]

אני באמת מתלבטת לגבי שיתוף בן הזוג

זו נקודה שאני חושבת עליה הרבה וכל פעם מחליטה אחרת... מצד אחד - גם הוא חווה פחות או יותר אותן תחושות, וגם נראה לי שזה תפקיד של בן/בת זוג, לתמוך בשני ברגעים קשים. אני חושבת שהקשר הזוגי מרוויח מן השיתוף הזה, גם כשהוא קשה לביצוע. מצד שני - לא הייתי רוצה לעורר עוד יותר את התחושות של הצער והכאב. אני פועלת לא כל כך מתוך הגיון, אלא יותר מתוך רגש, ורוצה להגן עליו מלסבול גם את הכאב בעטיי.

 

[2קשת]

Tינקר מתוקה

את בליבי מאז אתמול, קראתי את ההודעה שלך והלב שלי בוכה איתך ולא ידעתי מה לומר. זה כל כך מוכר וכואב. המחשבות על מה שעלול חלילה לקרות, שבאות מהמקום שבו אנחנו מנסות להתכונן לכל אפשרות, שבו אנחנו לא מוכנות לעבור את זה שוב, בטח לא בהפתעה, בטח מי שכמוך עברה את זה בשוק כל כך נורא. גם לי יש את המחשבות האלה, ואני נותנת להן להישאר קצת, ואחר כך אומרת לעצמי שדי. כי לא נהיה מוכנות, גם אם נחשוב על זה אלף שעות, אי אפשר להתכונן לאסונות כאלה. הדבר היחיד שיקרה זה שלא מספיק הסבל העתידי, אנחנו בוחרות לסבול כבר מעכשיו ולהיות בו כבר מעכשיו. לא תמיד זה מצליח לי אבל לפעמים כן. Tינקר רוב הסיכויים איתך ואת יודעת את זה, שבעוד חודשיים הכל יהיה בסדר. תרשי לעצמך כמה שיותר כן לפנטז על הסיכוי הטוב, וכן לפנטז לפרטי פרטים על לידה קלה ובריאה שהכל הולך בה בסדר, וכן לתאר לעצמך שתבואי חצי מתרוננת ותצאי באושר גדול. אני פוחדת מהרגעים שאני מרשה לעצמי להתמכר לפנטזיות, אבל גם מוקירה אותם - כי אלה הרגעים הנדירים והיקרים שבהם להרף עין אני כבר עם הילד שיהיה לי, להרף עין אני כבר מחבקת אותו ומשחקת איתו, ונמצאת איתו כבר בגינה, ולא משנה מה יקרה - מהרגעים האלה אני יכולה ליהנות כבר עכשיו. לא, אני לא חושבת שזה טיפשי לקוות לטוב. אני חושבת שזה נפלא כי זה מאפשר הווה מאושר. ועל העתיד ממילא אין לנו שליטה. תבכי ותפרקי אבל אל תכעסי על עצמך. אין על מה. שנה לא מספיקה כדי לעכל צער גדול כל כך. חיבוק גדול, קשת

 

[הוא היא]

Tנקר בל ../images/Emo24.gif

כתבתי הודעה אתמול והיא נמחקה לי. היום הרגשתי שאני חייבת לכתוב אותה מחדש. אני כ"כ מבינה את הכאב שלך, הזיכרונות שעולים, אפילו את הכעס שלך על עצמך בשל העצבות. אבל התחושות שלך כ"כ טבעיות, כ"כ מובנות. נראה לי שאם לא היית מרגישה את התחושות הללו זה לא היה טבעי. ואת צודקת-הכעס שלך על עצמך אינו מוצדק!!! קשה לשאת גם כך את הזיכרון והכאב, ובנוסף לאלו קיים גם הכעס שך על עצמך. העליות שלנו בחיים מלוות בירידות קטנות. העליה היא כמו גרף מזוגזג עם הרבה עליות וירידות קטנות שמתקדם כל פעם עוד קצת למעלה. העיקר שהמגמה היא כלפי מעלה. וגם אם נראה לך שעברת את האבל, כ"כ טבעי גם לחוש את ה"ירידות" האלו של העצבות. ובמיוחד בתקופה הזו כ"כ טבעי שהכל יחזור אלייך. הייתי רוצה לאחל לך שתוכלי להרגיש את העצב בלי לכעוס על עצמך. יקירתי, גם ככה זה קשה. אל תכבידי על עצמך, אל תעני את עצמך בגלל תחושות כ"כ אנושיות וטבעיות (למרות שאני יודעת שקל להגיד וקשה לשנות את ההרגשה). שתהיה לך שבת שלום, שמחה ואופטימית אבל שבסדר בה גם לכאוב ולזכור ולבכות.

 

[קליניק35]

טנקר מתוקה, קצת עלייך וקצת עליי גם

מקווה שעד שאני הגבתי להודעה שלך חל שיפור ואת התחזקת ושומרת על אופטימיות. כל כך ברורות התחושות וכל כך מובנים הפחדים ויש חרטות, ועצב והכל ביחד עם הורמונים ותקופה לא פשוטה של בדיקות. אני לא חושבת שזו טעות לחשוב את המחשבות האלה, כמו שכתבת. הן שם וזה בסדר וצריך לתת להן מקום ולא לדחוס פנימה (גם את זה אני מכירה....) המיליון דברים שיש לעשות בד"כ רק גורמים לנו לברוח יותר למחשבות, ומה אם ולמה ועוד כל מיני שאלות שקטונתי מלענות. הדברים הקטנים הם אלה שהופכים את החיים למה שהם. אני למשל זוכרת את הריח. הבושם שלי, על היד בעת הלידה. מופרע לא? זוכרת את החום בחלק הפנימי של הרגל כשהוא יצא... את האופן בו טיפסתי במדרגות הביתה אחרי...אלה החוויות הכי קשות ו"מדברות" וכנראה הן אלה שמלוות. העוצמה אדירה והכאב איום, למרות שממשיכים הלאה, הכי טיבעי שתהיינה "נפילות". אני גם מנסה להתמודד איתן. אבל את פה, ומדברת על זה ושומרת על עצמך וממשיכה הלאה, וזוכרת את אלה שלא איתנו ושומרת על אלה שבדרך וזה המון מתוקה. מאמינה שיהיה טוב. הכי טוב שאפשר. גם אם יקח זמן ולא יהיה קל. מחבקת אותך חזק. תודה שנתת לי גם הזדמנות לפרוק קצת...

 

[נוריה]

טינקר שלי

אני כבר כמה ימים טובים מתלבטת מה לענות ומה לומר לך. את מזכירה לי את כל השלבים בהריון של טל... ובעיקר ב"היטפלות" הבלתי מסתיימת הזו לפרטים הכי לא חשובים מסביב... כלומר, אני חושבת שהם כן היו חשובים כי הם נחקקו בזכרון. אני בעיקר משחזרת את היומולדת של הבת שלי בגן באותו הבוקר. איך נראיתי בתמונות לחלוטין לא בהריון. אני כל הזמן מזכירה את זה ועמי אומר לי למה את כל הזמן מדגישה שלא ניראית בהריון, את כן היית בהריון. וזה איזה פרט שכל הזמן עובר לי כמו מנטרה בראש, גם היום, כמה שנים טובות אחרי... וזה גם גורם לי לכעוס, לבכות, להרגיש אשמה ולהזרק אחורה... אני חושבת שזה גם מובן שעכשיו, ככל שההריון שלך מתקדם, יהיה יותר קשה להתמודד. יותר הגיוני ולגיטימי לחשוש. להזרק אחורה. כי בעצם מתקרבים לזירת הפשע, לחלק הכי קריטי, מלחיץ, חסר שליטה. שולחת לך מליון חיבוקים אני איתך