אני לא רוצה ללחוץ עליה, אבל נראה ש

  • פותח הנושא apk
  • פורסם בתאריך
מצב
הנושא נעול.

תיקי א

New member
לי כאמא דווקא מאוד חשוב לא להלחיץ

אולי בעצם ...
אני לא באמת מלחיצה אותה, אלא רק בגלל מוסכמה חברתית שאומרת שכל זמן שילד לא בפגור התפתחותי אז עדיף לעזוב אותו לנפשו, אז העובדה שהיא דורשת שאפעיל אותה מעבר ואני עושה זאת יוצר לי את התחושה שאני מלחיצה? תחושה שגויה שגרמתי גם לכן להתפס בה? אולי בעצם (ואת זה כנראה ניתן ללמוד מתגובותיה של שירילי) אני רק אם מטפחת וסתם הכנסתי לי לראש שאני מלחיצה? אולי מה שחשוב בסופו של דבר זו השורה התחתונה, ששירילי מתקדמת ויחד עם זה מאושרת מהעשיה הזאת, ולא התחושה האמיתית או המדומה שלי שאני מלחיצה אותה? הרי מה חשוב יותר השאלה אם אני מלחיצה או לא או השאלה מה ההשפעה של מעשי על שירילי, התפתחותה ותחושותיה?
לי כאמא דווקא מאוד חשוב לא להלחיץ
אני בודקת את עצמי כל הזמן, אתן לך דוגמא: הבן שלי הכיר את כל האותיות וצליליהן בגיל שלוש וחצי (לא ברמה של שירילי, אבל בהחלט הרבה מעל לממוצע), בגיל ארבע, כבר ידע לאיית ממש, אולם פשוט סרב לפתח את הידע מעבר. רק בגיל ארבע וחצי "הצלחתי" סוף סוף לשכנע אותו להתקדם לקריאה ממש, אבל אני חייבת להודות שהילד חסר מוטיבציה, להשקיע ורוצה ללמוד הכל "על הדרך" ותוך כדי משהו אחר. בסוף ממש לחצתי עליו לשבת חמש דקות בערבים, אולם ללא ה"עידוד" שלי, עד היום לא היה קורא. אני חייבת להגיד שזה מייסר אותי, הוא אוהב ללמוד, יושב עם ספר השיאים של גינס, קורא על מדע, היסטוריה וגיאוגרפיה ונהנה, אבל תמיד, רק אם אין באותו זמן אפשרות לשחק בפלייסטיישן, לראות טלביזיה או לשחק במחשב. לכן אני כה רגישה לנושא של "הלחצה" לילד יש פוטנציאל אדיר, יש לו סקרנות עצומה,יכולת התנסחות ומחשבה יצירתית ומקורית מדהימה, אבל אני כל הזמן בודקת ושואלת את עצמי, מה עדיף ? שירצה אותי? או שיהיה מאושר? ולו גם אושר ריגעי.(וכן, לשבת עם אטלסים גורם לו אושר, אבל, הגעתי למסקנה, לא שווה את ה"הלחצה" שלי לשכנעו בעבר שילמד לקרוא). אז נכון שמדובר פה בקטנה, מאחר והבן שלי רחוק מלהיות עילוי, אבל יש לו פוטנציאל הרבה מעבר למוטיבציה ולדרייב המאוד נמוכים שלו. ולמרות זאת, אני איתנה בדעתי, לא מוכנה לקבוע בשבילו מה יביא לו אושר עתידי, אני רק אמא שלו ולא האלוהים שלו.
 

apk

New member
אז כאן לדעתי האישית, האישית מאוד

לי כאמא דווקא מאוד חשוב לא להלחיץ
אני בודקת את עצמי כל הזמן, אתן לך דוגמא: הבן שלי הכיר את כל האותיות וצליליהן בגיל שלוש וחצי (לא ברמה של שירילי, אבל בהחלט הרבה מעל לממוצע), בגיל ארבע, כבר ידע לאיית ממש, אולם פשוט סרב לפתח את הידע מעבר. רק בגיל ארבע וחצי "הצלחתי" סוף סוף לשכנע אותו להתקדם לקריאה ממש, אבל אני חייבת להודות שהילד חסר מוטיבציה, להשקיע ורוצה ללמוד הכל "על הדרך" ותוך כדי משהו אחר. בסוף ממש לחצתי עליו לשבת חמש דקות בערבים, אולם ללא ה"עידוד" שלי, עד היום לא היה קורא. אני חייבת להגיד שזה מייסר אותי, הוא אוהב ללמוד, יושב עם ספר השיאים של גינס, קורא על מדע, היסטוריה וגיאוגרפיה ונהנה, אבל תמיד, רק אם אין באותו זמן אפשרות לשחק בפלייסטיישן, לראות טלביזיה או לשחק במחשב. לכן אני כה רגישה לנושא של "הלחצה" לילד יש פוטנציאל אדיר, יש לו סקרנות עצומה,יכולת התנסחות ומחשבה יצירתית ומקורית מדהימה, אבל אני כל הזמן בודקת ושואלת את עצמי, מה עדיף ? שירצה אותי? או שיהיה מאושר? ולו גם אושר ריגעי.(וכן, לשבת עם אטלסים גורם לו אושר, אבל, הגעתי למסקנה, לא שווה את ה"הלחצה" שלי לשכנעו בעבר שילמד לקרוא). אז נכון שמדובר פה בקטנה, מאחר והבן שלי רחוק מלהיות עילוי, אבל יש לו פוטנציאל הרבה מעבר למוטיבציה ולדרייב המאוד נמוכים שלו. ולמרות זאת, אני איתנה בדעתי, לא מוכנה לקבוע בשבילו מה יביא לו אושר עתידי, אני רק אמא שלו ולא האלוהים שלו.
אז כאן לדעתי האישית, האישית מאוד
את טועה בגדול במה שאת עושה עם ילדך. אם הייתי מתנסחת בלשון בה התנסחת אתמול (מה שנועה מחקה) הייתי אומרת שאני מאמינה באמונה שלמה שאת גורמת נזק חמור לבנך ומונעת ממנו אושר, כן קודם כל אושר. אבל ... אני זוכרת היטב שאני קוראת רק את מה שאת מתארת כאן, שזו רק נקודת המבט שלך והפרוש שאני נותנת לדבריך. את מתארת חלק קטן מאוד מהחיים המשותפים לך ולבנך, ולא תוכלי לתאר את מלואם במסגרת הפורום ובטח לא את מלוא אופיו של ילדך, ואולי גם לא את הדרך בה את מלחיצה או לא מלחיצה אותו. אז יתכן שמקריאת מה שאת מתארת, לי אישית נראה שאת עושה מעשה שגוי ואולי אף חמור ביותר, אבל יחד עם זה יתכן שאם הייתי מכירה את מלוא הנסיבות הייתי מגיעה למסקנה שאת דווקא צודקת ועושה את הדבר הנכון. לכן... אם היית מגיעה לפורום ושואלת שאלה ספציפית, אז אם הייתי חושבת שיש לי תשובה לאותה שאלה מדויקת הייתי עונה ואם לא אז לא אבל בכל מקרה לא הייתי מתייחסת לשום דבר מעבר ולא הייתי מביעה עמדה שיפוטית נחרצת כפי שעשית את אתמול. ולענין בנך, דוקא ילד עם מוטיבציה נמוכה, שוב לדעתי האישית, חשוב עוד יותר "לעמוד לו על הראש" אחרת הוא באמת ילך לאבוד. אבל אני שוב חוזרת שזו רק דעתי האישית. ולגבי אושר, אני ממש לא מדברת על אושר עתידי, אני בהחלט מדברת על אושר מיידי
 
ילד הוא לא אדם מבוגר

אז כאן לדעתי האישית, האישית מאוד
את טועה בגדול במה שאת עושה עם ילדך. אם הייתי מתנסחת בלשון בה התנסחת אתמול (מה שנועה מחקה) הייתי אומרת שאני מאמינה באמונה שלמה שאת גורמת נזק חמור לבנך ומונעת ממנו אושר, כן קודם כל אושר. אבל ... אני זוכרת היטב שאני קוראת רק את מה שאת מתארת כאן, שזו רק נקודת המבט שלך והפרוש שאני נותנת לדבריך. את מתארת חלק קטן מאוד מהחיים המשותפים לך ולבנך, ולא תוכלי לתאר את מלואם במסגרת הפורום ובטח לא את מלוא אופיו של ילדך, ואולי גם לא את הדרך בה את מלחיצה או לא מלחיצה אותו. אז יתכן שמקריאת מה שאת מתארת, לי אישית נראה שאת עושה מעשה שגוי ואולי אף חמור ביותר, אבל יחד עם זה יתכן שאם הייתי מכירה את מלוא הנסיבות הייתי מגיעה למסקנה שאת דווקא צודקת ועושה את הדבר הנכון. לכן... אם היית מגיעה לפורום ושואלת שאלה ספציפית, אז אם הייתי חושבת שיש לי תשובה לאותה שאלה מדויקת הייתי עונה ואם לא אז לא אבל בכל מקרה לא הייתי מתייחסת לשום דבר מעבר ולא הייתי מביעה עמדה שיפוטית נחרצת כפי שעשית את אתמול. ולענין בנך, דוקא ילד עם מוטיבציה נמוכה, שוב לדעתי האישית, חשוב עוד יותר "לעמוד לו על הראש" אחרת הוא באמת ילך לאבוד. אבל אני שוב חוזרת שזו רק דעתי האישית. ולגבי אושר, אני ממש לא מדברת על אושר עתידי, אני בהחלט מדברת על אושר מיידי
ילד הוא לא אדם מבוגר
ובגיל צעיר הוא עדיין לא בשל להחליט החלטות משמעותיות בגלל זה יש הורים . אולי חוסר המוטיבציה נובע בגלל שהילד יודע שאת כל כך פוחדת להלחיץ אותו והוא בטוח שאת תכנעי בסופו של דבר ? האם לא חבל שילד מוכשר לא ימצא את היכולות שלו ללמוד ? רק מהפחד שזה ילחיץ אותו ? האם הגישה לא קיצונית מדי ? אולי הילד ילמד מכך שלא כדאי להתאמץ . הרי לא מדובר רק בפתרון תרגילים או בהכנת שעורים מדובר "במעבדה" קטנה לחיים. כאם , את היחידה שיכולה לדעת מה הגבול והיכן להציב אותו .
 

תיקי א

New member
אני בעד הכוונה, אבל

ילד הוא לא אדם מבוגר
ובגיל צעיר הוא עדיין לא בשל להחליט החלטות משמעותיות בגלל זה יש הורים . אולי חוסר המוטיבציה נובע בגלל שהילד יודע שאת כל כך פוחדת להלחיץ אותו והוא בטוח שאת תכנעי בסופו של דבר ? האם לא חבל שילד מוכשר לא ימצא את היכולות שלו ללמוד ? רק מהפחד שזה ילחיץ אותו ? האם הגישה לא קיצונית מדי ? אולי הילד ילמד מכך שלא כדאי להתאמץ . הרי לא מדובר רק בפתרון תרגילים או בהכנת שעורים מדובר "במעבדה" קטנה לחיים. כאם , את היחידה שיכולה לדעת מה הגבול והיכן להציב אותו .
אני בעד הכוונה, אבל
אותי חינכו מגיל מאוד צעיר לקחת אחריות על החיים שלי. הורי הבהירו לי השכם וערב שהבחירה והתוצאה שתביא אותה בחירה, היא שלי ושלי בלבד והם יכולים רק לעזור לי בעיצות ולא מעבר. מעולם לא דחפו אותי לשום דבר, רק עודדו ותמכו, ואני מעידה על עצמי, שאנוכי אדם שלם ומאושר. לכן הגישה שלי בחיים היא לא ליחס לעצמי יותר מידי חשיבות כאמא, השפעתי על חיי ילדי היא מוגבלת בלבד. בסוף היום הם אולי צמחו בי אבל הם אדם אוטונומי ולהם בלבד ההתמודדות עם מכאוביהם ופחדיהם. אני בעד סביבה תומכת, מעודדת להשגים ומפרה, מטרתי לספק ולנפק את הכלים, אבל לא לדחוף.
 
גם אני גודלתי כך

אני בעד הכוונה, אבל
אותי חינכו מגיל מאוד צעיר לקחת אחריות על החיים שלי. הורי הבהירו לי השכם וערב שהבחירה והתוצאה שתביא אותה בחירה, היא שלי ושלי בלבד והם יכולים רק לעזור לי בעיצות ולא מעבר. מעולם לא דחפו אותי לשום דבר, רק עודדו ותמכו, ואני מעידה על עצמי, שאנוכי אדם שלם ומאושר. לכן הגישה שלי בחיים היא לא ליחס לעצמי יותר מידי חשיבות כאמא, השפעתי על חיי ילדי היא מוגבלת בלבד. בסוף היום הם אולי צמחו בי אבל הם אדם אוטונומי ולהם בלבד ההתמודדות עם מכאוביהם ופחדיהם. אני בעד סביבה תומכת, מעודדת להשגים ומפרה, מטרתי לספק ולנפק את הכלים, אבל לא לדחוף.
גם אני גודלתי כך
ולא רק אני אלא גם כל אחי. כולנו ללא יוצר מן הכלל אנשים שממצים את יכולתם כמבוגרים, וכולנו, ללא יוצר מן הכלל ילדים שלא מיצו את יכולתם בבי"ס. אבל ההורים שלי תמיד תמכו בנו, תמיד עודדו אותנו לדעת, ואם למדנו היסטוריה והשעממנו, אמא שלי נתנה לנו איבנהוף ללמוד להנות מהיסטוריה, ואם למדנו על פרחים נסענו לטייל ביער, ואם היתה שאלה הכי קטנה על יד שולחן שבת, מיד נפתחו ספרים. הבית שלנו מאז ומעולם היה בית מאוד אינטלקטואלי. אבל לא בית של : אם לא תצליח במבחינים תהיה כשלון אחד גדול. אני מסיגת את דברי ואומרת שרק לאחר שההורה משוכנע שאי ההצלחה נובעת מענינים יותר חשובים לילד, רק אז הוא צריך לשבת בצד ולחכות לראות אלו תחומים אחרים הילד יפתח במהלך חייו. אבל אם הילד לא מצליח, כי הוא פשוט לא מבין, או לוקה בלקות למידה כלשהי, זה ענין אחר, הדורש בהחלט מעורבות של ההורים. כפי שאמרתי השבוע למורה של בני - הבן שלי הוא כמו עלה, יום אחד הרוח מעיפה אותו לכאן, ויום אחד לשם. יש גננים שיתפסו את העלה, ישפדו אותו על המקל וישימו אותו בערימה יחד עם כל שאר העלים בשקית אטומה. יש גננים, כמוני, שיגידו שאין גינה יפה מגינה בשלכת, ושיעוף לכאן ולכאן. בסוף כל העלים נהיים לקומפוסט, אבל העלה שלי, ראה גינה, ולא שקית אטומה. זו השקפת עולם מובנה שלי, שמאמינה שנפש הילד מתפתחת מאוד טוב אם ההורה מלווה את הילד, ולא קובע עבורו. אני רואה ילדים שמסביב. גם הם ילדים מאושרים. גם הוריהם הורים תומכים. גם הם חושבים שהם עושים לטובת ילדם. אבל הילדים שלהם לא מגיעים לידע רב מילדי. אז למה לאנוס את הילדים ללימודים, כשהם מגיעים לכך כל כך יפה בעצמם??
 

קיטס

New member
התרשמתי מאוד מדברייך

גם אני גודלתי כך
ולא רק אני אלא גם כל אחי. כולנו ללא יוצר מן הכלל אנשים שממצים את יכולתם כמבוגרים, וכולנו, ללא יוצר מן הכלל ילדים שלא מיצו את יכולתם בבי"ס. אבל ההורים שלי תמיד תמכו בנו, תמיד עודדו אותנו לדעת, ואם למדנו היסטוריה והשעממנו, אמא שלי נתנה לנו איבנהוף ללמוד להנות מהיסטוריה, ואם למדנו על פרחים נסענו לטייל ביער, ואם היתה שאלה הכי קטנה על יד שולחן שבת, מיד נפתחו ספרים. הבית שלנו מאז ומעולם היה בית מאוד אינטלקטואלי. אבל לא בית של : אם לא תצליח במבחינים תהיה כשלון אחד גדול. אני מסיגת את דברי ואומרת שרק לאחר שההורה משוכנע שאי ההצלחה נובעת מענינים יותר חשובים לילד, רק אז הוא צריך לשבת בצד ולחכות לראות אלו תחומים אחרים הילד יפתח במהלך חייו. אבל אם הילד לא מצליח, כי הוא פשוט לא מבין, או לוקה בלקות למידה כלשהי, זה ענין אחר, הדורש בהחלט מעורבות של ההורים. כפי שאמרתי השבוע למורה של בני - הבן שלי הוא כמו עלה, יום אחד הרוח מעיפה אותו לכאן, ויום אחד לשם. יש גננים שיתפסו את העלה, ישפדו אותו על המקל וישימו אותו בערימה יחד עם כל שאר העלים בשקית אטומה. יש גננים, כמוני, שיגידו שאין גינה יפה מגינה בשלכת, ושיעוף לכאן ולכאן. בסוף כל העלים נהיים לקומפוסט, אבל העלה שלי, ראה גינה, ולא שקית אטומה. זו השקפת עולם מובנה שלי, שמאמינה שנפש הילד מתפתחת מאוד טוב אם ההורה מלווה את הילד, ולא קובע עבורו. אני רואה ילדים שמסביב. גם הם ילדים מאושרים. גם הוריהם הורים תומכים. גם הם חושבים שהם עושים לטובת ילדם. אבל הילדים שלהם לא מגיעים לידע רב מילדי. אז למה לאנוס את הילדים ללימודים, כשהם מגיעים לכך כל כך יפה בעצמם??
התרשמתי מאוד מדברייך
בזמן האחרון מלחיצים את הבן שלי דווקא בכיתת המחוננים. בכיתה ה' הם לא עשו הרבה שיעורי בית, ופתאום נזכרו שבשנה הבאה הם עוברים לחטיבת ביניים, אז הנחיתו עליהם עבודות בכל המקצועות, כל מיני פרויקטים מקבילים, עד שממש צריך טבלת ייאוש כדי להבין מתי צריך להגיש מה. עזרנו לו עם הטבלה, עם ההתארגנות (גם בגלל ADHD) אבל הדגשנו שאנחנו בכיתה ו' כבר היינו, אנחנו לא כותבים לו את העבודות, רק מגיהים אותן. כשהוא מקטר על מר גורלו, אנחנו אומרים (בשקט) שיש לו אופציה: לעבור לתיכון רגיל/כיתה רגילה ולהעביר את הזמן בכיף, בין המחשב לספרים, בלי הרבה שיעורים. _אבל_ אם הוא רוצה לעבור עם כמה חברים לכיתת המחוננים בחטיבת הביניים, הוא צריך להשקיע. בינתיים הוא הביע עניין באפשרות השנייה ויש ימים שהוא מקבל זאת באופן בוגר... יש ימים שלא. אני תוהה כמה מתוך הלחץ העדין שלנו נובע מהכרה שלנו בצרכים שלו וכמה מתוך הרצון שיילך בתלם. בינתיים הגעתי למסקנה שבאמת עדיף יהיה לו להמשיך בפרויקט המחוננים בחטיבה כי א) הוא ישתעמם עד מוות בכיתה רגילה, ו-ב) החברים שרכש יעברו גם הם. אני מנחמת את עצמי שאם העומס יהיה קשה מדי, תמיד יוכל לשקול מעבר לכיתה רגילה באותו תיכון.
 

apk

New member
גם אותי חנכו כך, אבל ...

אני בעד הכוונה, אבל
אותי חינכו מגיל מאוד צעיר לקחת אחריות על החיים שלי. הורי הבהירו לי השכם וערב שהבחירה והתוצאה שתביא אותה בחירה, היא שלי ושלי בלבד והם יכולים רק לעזור לי בעיצות ולא מעבר. מעולם לא דחפו אותי לשום דבר, רק עודדו ותמכו, ואני מעידה על עצמי, שאנוכי אדם שלם ומאושר. לכן הגישה שלי בחיים היא לא ליחס לעצמי יותר מידי חשיבות כאמא, השפעתי על חיי ילדי היא מוגבלת בלבד. בסוף היום הם אולי צמחו בי אבל הם אדם אוטונומי ולהם בלבד ההתמודדות עם מכאוביהם ופחדיהם. אני בעד סביבה תומכת, מעודדת להשגים ומפרה, מטרתי לספק ולנפק את הכלים, אבל לא לדחוף.
גם אותי חנכו כך, אבל ...
ממילא הייתי כזאת מגיל אפס, ובגיל שנתיים + כשגיליתי בספרייתה של אמי המורה ספרים ללמוד קריאה לכתה א פשוט חטפתי אותם ובמשחק עם חברות בוגרות (תלמידות הכתות הנמוכות של בי"ס) למדתי הכל. אז אני מאמינה שבגיל בית הספר האחריות אכן צריכה להיות במלואה אצל הילד, אבל בגיל צעיר יותר עדיין לא כל ילד בשל לאחריות הזאת או שאין לו את הכלים לעשות זאת בלי הכוונה של ההורים, והכוונה תמיד במידה מסויימת תחשב ללחץ
 

תיקי א

New member
אותי השימוש במילה "מלחיץ" - מלחיצה

אז כאן לדעתי האישית, האישית מאוד
את טועה בגדול במה שאת עושה עם ילדך. אם הייתי מתנסחת בלשון בה התנסחת אתמול (מה שנועה מחקה) הייתי אומרת שאני מאמינה באמונה שלמה שאת גורמת נזק חמור לבנך ומונעת ממנו אושר, כן קודם כל אושר. אבל ... אני זוכרת היטב שאני קוראת רק את מה שאת מתארת כאן, שזו רק נקודת המבט שלך והפרוש שאני נותנת לדבריך. את מתארת חלק קטן מאוד מהחיים המשותפים לך ולבנך, ולא תוכלי לתאר את מלואם במסגרת הפורום ובטח לא את מלוא אופיו של ילדך, ואולי גם לא את הדרך בה את מלחיצה או לא מלחיצה אותו. אז יתכן שמקריאת מה שאת מתארת, לי אישית נראה שאת עושה מעשה שגוי ואולי אף חמור ביותר, אבל יחד עם זה יתכן שאם הייתי מכירה את מלוא הנסיבות הייתי מגיעה למסקנה שאת דווקא צודקת ועושה את הדבר הנכון. לכן... אם היית מגיעה לפורום ושואלת שאלה ספציפית, אז אם הייתי חושבת שיש לי תשובה לאותה שאלה מדויקת הייתי עונה ואם לא אז לא אבל בכל מקרה לא הייתי מתייחסת לשום דבר מעבר ולא הייתי מביעה עמדה שיפוטית נחרצת כפי שעשית את אתמול. ולענין בנך, דוקא ילד עם מוטיבציה נמוכה, שוב לדעתי האישית, חשוב עוד יותר "לעמוד לו על הראש" אחרת הוא באמת ילך לאבוד. אבל אני שוב חוזרת שזו רק דעתי האישית. ולגבי אושר, אני ממש לא מדברת על אושר עתידי, אני בהחלט מדברת על אושר מיידי
אותי השימוש במילה "מלחיץ" - מלחיצה
הגבתי לרוח הדברים (כאמור השורש ל.ח.צ, הופיע אי אילו פעמים), בכל מקרה זו לא פעם ראשונה שאני קוראת את הודעותיך, ואת הדיונים הקשורים. לא מתיימרת להכיר אותך, אבל תקראי שוב את ההודעה הראשונה שכתבת, יש בה כמה משפטים מעוררי סימני שאלה. בשורה התחתונה, לא התכוונתי לפגוע בך ואם פגעתי, אני מתנצלת מעומק ליבי.
 

apk

New member
ההתנצלות מתקבלת

אותי השימוש במילה "מלחיץ" - מלחיצה
הגבתי לרוח הדברים (כאמור השורש ל.ח.צ, הופיע אי אילו פעמים), בכל מקרה זו לא פעם ראשונה שאני קוראת את הודעותיך, ואת הדיונים הקשורים. לא מתיימרת להכיר אותך, אבל תקראי שוב את ההודעה הראשונה שכתבת, יש בה כמה משפטים מעוררי סימני שאלה. בשורה התחתונה, לא התכוונתי לפגוע בך ואם פגעתי, אני מתנצלת מעומק ליבי.
ההתנצלות מתקבלת
אבל אכן נפגעתי קשות, בעיקר מדבריך שנמחקו שהיו מאוד קשים ושיפוטיים
 

apk

New member
אגב, לגבי הודעתי הראשונית

אותי השימוש במילה "מלחיץ" - מלחיצה
הגבתי לרוח הדברים (כאמור השורש ל.ח.צ, הופיע אי אילו פעמים), בכל מקרה זו לא פעם ראשונה שאני קוראת את הודעותיך, ואת הדיונים הקשורים. לא מתיימרת להכיר אותך, אבל תקראי שוב את ההודעה הראשונה שכתבת, יש בה כמה משפטים מעוררי סימני שאלה. בשורה התחתונה, לא התכוונתי לפגוע בך ואם פגעתי, אני מתנצלת מעומק ליבי.
אגב, לגבי הודעתי הראשונית
אני מביאה כאן שוב את משפטי המפתח מתוכה, עם הדגשת החלקים החשובים ועוד אסביר אח"כ. באופן טבעי הייתם נוטים לעזוב את זה. נכון? אז גם אני חשבתי ככה. אבל ... משהו גרם לי להרגיש שהיא לא רוצה שאוותר, אז אני ממשיכה ללחוץ ובסוף היא "נכנעת", ואז אני מורה לענות על שתי שאלות או שני תרגילים בלבד ומעבר לזה להמשיך רק אם היא רוצה. אבל אז זה מתפרץ והיא עונה לפחות על 10 ומתמוגגת מאושר. כלומר, היא כן רוצה לעשות את זה, אבל לא מוכנה לעשות בלי הלחץ שלי. וכעת אסביר. אני אישית מאוד לא אוהבת את הלחץ ולא רציתי ללחוץ, אבל שירילי נתנה לי להרגיש שהיא ממש מתחננת שאלחץ עליה במידה מסויימת|סדגש, ואז אני נכנעתי לרצונותיה ואני (היום אני מבינה שגם כאן צריך להכניס מרכאות) "לוחצת" ואז היא "נכענעת". שימו לב "נכנעת " ולא נכנעת, יחי ההבדל. השורה התחתונה היא ששירילי מאושרת והשאלה אם זה לא העיקר? האם לא חשוב יותר שהיא תתפתח ותהייה מאושרת מאשר אני אהיה עם "מצפון נקי" שלא "לחצתי" עליה? למי עלי לדאוג בקטע הזה, לתחושות שלה או לתחושות שלי?
 
למה באנגלית ??? ../images/Emo10.gif


I can't even find the exact words ti describe my anger (up to illness) from what I've just seen (and as it wasn't hard enough, I'm at the institute and have to do that in english). at the beginning, I thought that it must be a mistake, that it can't be the community that I hold so dear to me,that I accidently got into another forum, but eventually the earasing tool has done its job (thank god). so if any of what I'm going to say will be unclear just wait until the evening when I'll get home. right now I'm way to furious. There is no doubt that apk (which I hold dear, as any one of u girls) is touching a well-known touchy issue which will give a very hard time to find complemizing different aproaches. well, this forum is not just about the roses of the giftedness of your children, it is also (and one might say mainly) about its thorns, and about those issues that the only agreement about that is to disagree. whether to develop (how much and in what form) is a main issue about gifted children's education. always have been, probably always will be. one holding one aproach might see in the other a terrible mistake, even harmfull, but this one should never forget that his/hers aproach might be described in the exact same words by the other side. as parents, u don't have the right to choose but the obligation, and this is not a "rool by majority" decision (if it was, this forum probably had no right for existence), this is rooled by each parents according to its own intuition and his/hers recognition with his/hers child. advices might be wellcome and might be turned out, all of u know that. ofcourse, it is very legetimic (and very recommended) to discuss touchy issues as this one, but the folowing aren't and will not be accepted here. one - as I just said, it is very ok to bring up different ideas and aproaches, but remember that this is exactly what it is - your very own opinion. no one has ownership on the absolute truth, including you, remember it and let it guide you while creating a message. two - as much as sometimes u feel like crying on loud, and save the poor child from his/hers parents that "doesn't know what he/she is doing and causing such a harm" - dont. I am not saying that u have to change your mind (no matter how extreem it is) nor you have to keep your mouth shut and not letting the parent know what u think, but there are civil ways to do it. my deffinition of "civil" is plain and simple - if u think that the content of your message will heart the other parent and make him/her feel uncomfortable to stay in this worm community - then it is uncivil (even if there were no no-no words over there). this is not politics forum and its first goal isn't the freedom of speeach, it is helping the parents of the gifted children - as much and can be done - and being a worm home-kind and understanding environment for them - what might be hard to find in their native environment. I won't lose any of you, I will not agree to that. never. finally, and this is the one that drive the emoticon on the heading straight to my face - since none of u is qualified for diagnosing development/organic difficulties over the net (from the very own reason that no such discipline exists) - pleeease stop doing that, I'm tired of asking (and I asked only 3 times, I'm lazy). again, it is more than okay to suggest and make other parents be familiar with notions that you think that might be helpfull, it is blessed (and if you were right (and I'm repeating: "if!!!") you can feel free to smile knowing that you helped one child big time), but diagnosing and putting as facts (no matter how strongly u feel like shouting it to the world) will not be tollerated here. I'm feel bad that it had to come to that, and that I had to erase almost a whole thread (including my own messages), but I don't see and other option that I had. who ever thinks that a parent should take into count reasponding that will make him/her regreat that he/she wrote the message in the first place is very very wrong.I won't allow that it will happen to apk and that she'll feel not belong to this worm community, as much as I wouldn't alow it to happen to any of you, and no matter if you and I think alike or totaly the opposite. the main message of the thread remained and not accidently. apk came here for something that many of u did in the past and still do in the present. I certainly hope that u all will act as the members of the community that I know and hold dear and try to help where u can, even if it means that u have to close your eyes and hold your breath and byte your tongue from saying something that looks very right to you but probably getting the exactly opposite goal from the one you intended. Hoping for more roses than thorns Noa
למה באנגלית ???
 
מה תפקידנו כהורים ?

אני לא רוצה ללחוץ עליה, אבל נראה ש
שירילי בסופו של דבר מרוצה מאוד אם אני כן לוחצת עליה. אבל אני עדיין לא רוצה ללחוץ. אני רוצה שהיא תעשה את הדברים שגורמים לה גאווה, שמחה ואושר, אבל בלי שאני אלחץ עליה. אני כמובן לא מדברת על הדברים שכל ילד סביר בגילה אמור לעשות. זה אם עדיין לא הייתה עושה יתכן שלא הייתה לי בעיה ללחוץ. אני מדברת על הדברים בהם היא הרבה הרבה מעבר. הענין הוא כזה. אולי אתם זוכרים שהיא קוראת לפחות מגיל שנתיים ו-8 (אז גילינו את זה) ומקלידה תשובות במחשב בעצמה (תחילה זה היה תוך שימוש ביד שלי וכעת באופן עצמאי לחלוטין). מחר היא בת 3 ורבע והיא כבר מדברת בסדר גמור, אבל לא מוכנה לקרוא בקול ולענות בקול על השאלות, אבל בקבקריאה בלב והקלדת תשובות אין לה בעיה. אז אני כותבת לה שאלות בתחומים שונים ותרגילי חשבון (כבר הגענו לגבול ה-100 אלף), וכאן מתחילה הבעיה. כשאני מציעה לה לבוא לענות על השאלות ולפתור את התרגילים היא די מסרבת. באופן טבעי הייתם נוטים לעזוב את זה. נכון? אז גם אני חשבתי ככה. אבל ... משהו גרם לי להרגיש שהיא לא רוצה שאוותר, אז אני ממשיכה ללחוץ ובסוף היא "נכנעת", ואז אני מורה לענות על שתי שאלות או שני תרגילים בלבד ומעבר לזה להמשיך רק אם היא רוצה. אבל אז זה מתפרץ והיא עונה לפחות על 10 ומתמוגגת מאושר. כלומר, היא כן רוצה לעשות את זה, אבל לא מוכנה לעשות בלי הלחץ שלי. אז אני לא יודעת מה לעשות. ללחוץ עליה ולהפך להיות כמו כל ההורים הלחצנים (אבל אז להבטיח את האושר שלה) או לעזוב אותה ובסופו של דבר למנוע ממנה את האושר שבצוע המטלות הללו גורם לה? או שאולי יש דרך אחרת לגרום לה לבצע את המטלות ולהפך למאושרת מבלי שאצטרך ללחוץ עליה? חוץ מזה, איך אני יכולה לגרום לה לענות על השאלות גם בדבור ולא רק בהקלדה, עכשיו כשהיא כבר מדברת שוטף. הרי אם היא כבר מדברת בסדר, ואם היא יודעת לכתוב משהו, אין סיבה אמיתית שלא תוכל לאמר אותו. לא ככה? ברור לי שאם היא תסכים לענות גם בדבור, ו/או שתכתוב גם ידנית בלי להעזר ביד שלי, הרבה בעיות בהן נתקלנו בשנה האחרונה לא תופענה שוב.
מה תפקידנו כהורים ?
הלואי והתשובה היתה ברורה וחד משמעית . אם לא נבצע מה שנכון לדעתנו , אז מה תפקידנו כהורים ?? חשבתי הרבה על השאלה שלך לפני שהחלטתי לענות ולאמר מה דעתי , שיחזרתי כיצד אני התנהגתי כאשר בני ובתי היו קטנים ומה אני עושה עכשיו עם בני הצעיר שבערך בגיל בתך . אני לא נרתעת מהמילה "לחץ" כי לפעמים זה מה שמניע אותנו לפעול. אני חושבת שהשקעה בגיל שבו נמצאת בתך היא חשובה מאוד ומשמעותית , אני זוכרת שישבתי המון עם ילדי והשקעתי בלימוד של נושאים רבים . מה שלצערי אינני יכולה לעשות היום . כאשר הילדים גדלים יש להם עיסוקים אחרים והם לא תמיד מתפנים ולא תמיד רוצים שילמדו אותם. אני אפילו מתגעגעת לתקופה בה היינו יושבים יחד ותמיד הייתי מתכננת וחושבת מה ללמד אותם . אני חושבת שאת צריכה לעשות מה שאת מרגישה , אם משהוא יהיה קשה מידי את כבר תרגישי לבד , לילדים יש הרבה דרכים לאותת מתי הם לא מרוצים . את יכולה לקנות לה מדבקות קטנות ולתת לה כאשר היא פותרת נכון כדי לעודד אותה ואז היא תשמח לשבת איתך . אם היא מאוד מסרבת אז כמובן לא להכריח לפעמים סתם לא מתחשק להם . אני חושבת שבגיל זה ילדים לא יודעים לעשות את האבחנה אם מדובר בלימוד חשבון או בקריאת סיפור או בלראות טלויזיה , הבעיה היא אצל חלק מהמבוגרים שאולי חשבון נראה להם משהוא קשה וללמד את הילד חשבון זה אולי מלחיץ אותו . אז לדעתי ומנסיוני אצל ילד כל התמודדות היא מרגשת ומאתגרת ולא משנה אם זה חשבון או משחק או בובות הבעיה היא אצל המבוגר והוא יוצר אצל הילד רתיעה . אני לא מבינה למה ללמד חשבון זה מלחיץ וללמד צבעים או צורות זה לא מלחיץ ? ואם הילדה לא רוצה לפתור תרגילים באותו רגע לא צריך להתרגש מזה , זה לא אומר שאת מלחיצה . הרבה פעמים בקשתי מבתי שתלך לשחק בבובות שלה או שתלך לצייר ציור . מדוע לזה לא קוראים לחץ ? כי את זה כולם עושים ? אצלנו בבית העיסוק בחשבון הוא מקביל לעיסוק בציור, בובות , יצירות שונות וכל דבר אחר כך שמבחינת הילדים אין שום הבדל . אני מקווה שעזרתי ואם לא אולי זה לפחות נושא למחשבה .
 

apk

New member
מקווה שעזרת../images/Emo35.gif בהחלט ובענק

מה תפקידנו כהורים ?
הלואי והתשובה היתה ברורה וחד משמעית . אם לא נבצע מה שנכון לדעתנו , אז מה תפקידנו כהורים ?? חשבתי הרבה על השאלה שלך לפני שהחלטתי לענות ולאמר מה דעתי , שיחזרתי כיצד אני התנהגתי כאשר בני ובתי היו קטנים ומה אני עושה עכשיו עם בני הצעיר שבערך בגיל בתך . אני לא נרתעת מהמילה "לחץ" כי לפעמים זה מה שמניע אותנו לפעול. אני חושבת שהשקעה בגיל שבו נמצאת בתך היא חשובה מאוד ומשמעותית , אני זוכרת שישבתי המון עם ילדי והשקעתי בלימוד של נושאים רבים . מה שלצערי אינני יכולה לעשות היום . כאשר הילדים גדלים יש להם עיסוקים אחרים והם לא תמיד מתפנים ולא תמיד רוצים שילמדו אותם. אני אפילו מתגעגעת לתקופה בה היינו יושבים יחד ותמיד הייתי מתכננת וחושבת מה ללמד אותם . אני חושבת שאת צריכה לעשות מה שאת מרגישה , אם משהוא יהיה קשה מידי את כבר תרגישי לבד , לילדים יש הרבה דרכים לאותת מתי הם לא מרוצים . את יכולה לקנות לה מדבקות קטנות ולתת לה כאשר היא פותרת נכון כדי לעודד אותה ואז היא תשמח לשבת איתך . אם היא מאוד מסרבת אז כמובן לא להכריח לפעמים סתם לא מתחשק להם . אני חושבת שבגיל זה ילדים לא יודעים לעשות את האבחנה אם מדובר בלימוד חשבון או בקריאת סיפור או בלראות טלויזיה , הבעיה היא אצל חלק מהמבוגרים שאולי חשבון נראה להם משהוא קשה וללמד את הילד חשבון זה אולי מלחיץ אותו . אז לדעתי ומנסיוני אצל ילד כל התמודדות היא מרגשת ומאתגרת ולא משנה אם זה חשבון או משחק או בובות הבעיה היא אצל המבוגר והוא יוצר אצל הילד רתיעה . אני לא מבינה למה ללמד חשבון זה מלחיץ וללמד צבעים או צורות זה לא מלחיץ ? ואם הילדה לא רוצה לפתור תרגילים באותו רגע לא צריך להתרגש מזה , זה לא אומר שאת מלחיצה . הרבה פעמים בקשתי מבתי שתלך לשחק בבובות שלה או שתלך לצייר ציור . מדוע לזה לא קוראים לחץ ? כי את זה כולם עושים ? אצלנו בבית העיסוק בחשבון הוא מקביל לעיסוק בציור, בובות , יצירות שונות וכל דבר אחר כך שמבחינת הילדים אין שום הבדל . אני מקווה שעזרתי ואם לא אולי זה לפחות נושא למחשבה .
מקווה שעזרת
בהחלט ובענק
אני אפילו מתרגשת מקריאת דבריך. אז יגידו שזה משמח אותי בגלל שאת מצדיקה את התנהגותי. אולי במידה מסויימת זה נכון? אבל בעיקר משמח אותי שיש אנשים כמוך וכמו ציפי וצביה (אף שהן לרוב לא ממש מסכימות איתי) שכותבות את דבריהן בצורה תרבותית ולא מתנשאת ולתוכן ... למרות שבעקרון את מצדיקה את דרכי, יש מעט הבדלים ביננו, וניתן לאמר שבהחלט גרמת לי לחשוב והעלת לי רעיונות לדרכי פעולה שאולי תהיינה מעט נכונות יותר אז קבלי
ו
ענק
 
בהצלחה

מקווה שעזרת
בהחלט ובענק
אני אפילו מתרגשת מקריאת דבריך. אז יגידו שזה משמח אותי בגלל שאת מצדיקה את התנהגותי. אולי במידה מסויימת זה נכון? אבל בעיקר משמח אותי שיש אנשים כמוך וכמו ציפי וצביה (אף שהן לרוב לא ממש מסכימות איתי) שכותבות את דבריהן בצורה תרבותית ולא מתנשאת ולתוכן ... למרות שבעקרון את מצדיקה את דרכי, יש מעט הבדלים ביננו, וניתן לאמר שבהחלט גרמת לי לחשוב והעלת לי רעיונות לדרכי פעולה שאולי תהיינה מעט נכונות יותר אז קבלי
ו
ענק
בהצלחה
 
גם ללמד צבעים כשהילד לא רוצה

מה תפקידנו כהורים ?
הלואי והתשובה היתה ברורה וחד משמעית . אם לא נבצע מה שנכון לדעתנו , אז מה תפקידנו כהורים ?? חשבתי הרבה על השאלה שלך לפני שהחלטתי לענות ולאמר מה דעתי , שיחזרתי כיצד אני התנהגתי כאשר בני ובתי היו קטנים ומה אני עושה עכשיו עם בני הצעיר שבערך בגיל בתך . אני לא נרתעת מהמילה "לחץ" כי לפעמים זה מה שמניע אותנו לפעול. אני חושבת שהשקעה בגיל שבו נמצאת בתך היא חשובה מאוד ומשמעותית , אני זוכרת שישבתי המון עם ילדי והשקעתי בלימוד של נושאים רבים . מה שלצערי אינני יכולה לעשות היום . כאשר הילדים גדלים יש להם עיסוקים אחרים והם לא תמיד מתפנים ולא תמיד רוצים שילמדו אותם. אני אפילו מתגעגעת לתקופה בה היינו יושבים יחד ותמיד הייתי מתכננת וחושבת מה ללמד אותם . אני חושבת שאת צריכה לעשות מה שאת מרגישה , אם משהוא יהיה קשה מידי את כבר תרגישי לבד , לילדים יש הרבה דרכים לאותת מתי הם לא מרוצים . את יכולה לקנות לה מדבקות קטנות ולתת לה כאשר היא פותרת נכון כדי לעודד אותה ואז היא תשמח לשבת איתך . אם היא מאוד מסרבת אז כמובן לא להכריח לפעמים סתם לא מתחשק להם . אני חושבת שבגיל זה ילדים לא יודעים לעשות את האבחנה אם מדובר בלימוד חשבון או בקריאת סיפור או בלראות טלויזיה , הבעיה היא אצל חלק מהמבוגרים שאולי חשבון נראה להם משהוא קשה וללמד את הילד חשבון זה אולי מלחיץ אותו . אז לדעתי ומנסיוני אצל ילד כל התמודדות היא מרגשת ומאתגרת ולא משנה אם זה חשבון או משחק או בובות הבעיה היא אצל המבוגר והוא יוצר אצל הילד רתיעה . אני לא מבינה למה ללמד חשבון זה מלחיץ וללמד צבעים או צורות זה לא מלחיץ ? ואם הילדה לא רוצה לפתור תרגילים באותו רגע לא צריך להתרגש מזה , זה לא אומר שאת מלחיצה . הרבה פעמים בקשתי מבתי שתלך לשחק בבובות שלה או שתלך לצייר ציור . מדוע לזה לא קוראים לחץ ? כי את זה כולם עושים ? אצלנו בבית העיסוק בחשבון הוא מקביל לעיסוק בציור, בובות , יצירות שונות וכל דבר אחר כך שמבחינת הילדים אין שום הבדל . אני מקווה שעזרתי ואם לא אולי זה לפחות נושא למחשבה .
גם ללמד צבעים כשהילד לא רוצה
זה מיותר לגמרי לדעתי. ללכת איתו לגינה ולהגיד תראה את הבלון הצהוב, זה לא מלחיץ וזה מלמד. להגיד תראה הנה שורה של 10 נמלים, ועוד עשר נמלים שהולכות ביחד, בא נספור אותן, זה לא מלחיץ. ללכת ולשחק עם הילד שהוא קורא את הספרות של המכוניות זה משחק. להכין לו דפים עם ספרות ולהורות לו לחזור עליהם, זה מלחיץ.
 
../images/Emo45.gif

גם ללמד צבעים כשהילד לא רוצה
זה מיותר לגמרי לדעתי. ללכת איתו לגינה ולהגיד תראה את הבלון הצהוב, זה לא מלחיץ וזה מלמד. להגיד תראה הנה שורה של 10 נמלים, ועוד עשר נמלים שהולכות ביחד, בא נספור אותן, זה לא מלחיץ. ללכת ולשחק עם הילד שהוא קורא את הספרות של המכוניות זה משחק. להכין לו דפים עם ספרות ולהורות לו לחזור עליהם, זה מלחיץ.
 
זה תלוי בילד

גם ללמד צבעים כשהילד לא רוצה
זה מיותר לגמרי לדעתי. ללכת איתו לגינה ולהגיד תראה את הבלון הצהוב, זה לא מלחיץ וזה מלמד. להגיד תראה הנה שורה של 10 נמלים, ועוד עשר נמלים שהולכות ביחד, בא נספור אותן, זה לא מלחיץ. ללכת ולשחק עם הילד שהוא קורא את הספרות של המכוניות זה משחק. להכין לו דפים עם ספרות ולהורות לו לחזור עליהם, זה מלחיץ.
זה תלוי בילד
הילד שלי במשך תקופה ארוכה נהנה מאוד מאוד מקריאת דפים עם ספרות ,מכרטיסים עם לוח הכפל ומחוברות עבודה . לעומת זאת הילדה אהבה ללמוד בדרך שאת מתארת ועד היום היא כזאת . לא כולם אותו הדבר , תפקדנו כהורים למצוא את הדרך המתאימה לכל ילד וזה לא תמיד קל
 
בודאי שצריך להתאים לילד

זה תלוי בילד
הילד שלי במשך תקופה ארוכה נהנה מאוד מאוד מקריאת דפים עם ספרות ,מכרטיסים עם לוח הכפל ומחוברות עבודה . לעומת זאת הילדה אהבה ללמוד בדרך שאת מתארת ועד היום היא כזאת . לא כולם אותו הדבר , תפקדנו כהורים למצוא את הדרך המתאימה לכל ילד וזה לא תמיד קל
בודאי שצריך להתאים לילד
אבל אם הילד אומר לך אני לא רוצה, ואת מכריחה אותו, ואח"כ הוא מחייך, את חושבת שהוא מחייך כי הוא עשה מה שהוא רוצה, או כי הוא עשה מה שאת רוצה, ואת מאושרת?
 
מצב
הנושא נעול.
למעלה