לי כאמא דווקא מאוד חשוב לא להלחיץ
אני בודקת את עצמי כל הזמן, אתן לך דוגמא: הבן שלי הכיר את כל האותיות וצליליהן בגיל שלוש וחצי (לא ברמה של שירילי, אבל בהחלט הרבה מעל לממוצע), בגיל ארבע, כבר ידע לאיית ממש, אולם פשוט סרב לפתח את הידע מעבר. רק בגיל ארבע וחצי "הצלחתי" סוף סוף לשכנע אותו להתקדם לקריאה ממש, אבל אני חייבת להודות שהילד חסר מוטיבציה, להשקיע ורוצה ללמוד הכל "על הדרך" ותוך כדי משהו אחר. בסוף ממש לחצתי עליו לשבת חמש דקות בערבים, אולם ללא ה"עידוד" שלי, עד היום לא היה קורא. אני חייבת להגיד שזה מייסר אותי, הוא אוהב ללמוד, יושב עם ספר השיאים של גינס, קורא על מדע, היסטוריה וגיאוגרפיה ונהנה, אבל תמיד, רק אם אין באותו זמן אפשרות לשחק בפלייסטיישן, לראות טלביזיה או לשחק במחשב. לכן אני כה רגישה לנושא של "הלחצה" לילד יש פוטנציאל אדיר, יש לו סקרנות עצומה,יכולת התנסחות ומחשבה יצירתית ומקורית מדהימה, אבל אני כל הזמן בודקת ושואלת את עצמי, מה עדיף ? שירצה אותי? או שיהיה מאושר? ולו גם אושר ריגעי.(וכן, לשבת עם אטלסים גורם לו אושר, אבל, הגעתי למסקנה, לא שווה את ה"הלחצה" שלי לשכנעו בעבר שילמד לקרוא). אז נכון שמדובר פה בקטנה, מאחר והבן שלי רחוק מלהיות עילוי, אבל יש לו פוטנציאל הרבה מעבר למוטיבציה ולדרייב המאוד נמוכים שלו. ולמרות זאת, אני איתנה בדעתי, לא מוכנה לקבוע בשבילו מה יביא לו אושר עתידי, אני רק אמא שלו ולא האלוהים שלו.
לי כאמא דווקא מאוד חשוב לא להלחיץאולי בעצם ...
אני לא באמת מלחיצה אותה, אלא רק בגלל מוסכמה חברתית שאומרת שכל זמן שילד לא בפגור התפתחותי אז עדיף לעזוב אותו לנפשו, אז העובדה שהיא דורשת שאפעיל אותה מעבר ואני עושה זאת יוצר לי את התחושה שאני מלחיצה? תחושה שגויה שגרמתי גם לכן להתפס בה? אולי בעצם (ואת זה כנראה ניתן ללמוד מתגובותיה של שירילי) אני רק אם מטפחת וסתם הכנסתי לי לראש שאני מלחיצה? אולי מה שחשוב בסופו של דבר זו השורה התחתונה, ששירילי מתקדמת ויחד עם זה מאושרת מהעשיה הזאת, ולא התחושה האמיתית או המדומה שלי שאני מלחיצה אותה? הרי מה חשוב יותר השאלה אם אני מלחיצה או לא או השאלה מה ההשפעה של מעשי על שירילי, התפתחותה ותחושותיה?
אני בודקת את עצמי כל הזמן, אתן לך דוגמא: הבן שלי הכיר את כל האותיות וצליליהן בגיל שלוש וחצי (לא ברמה של שירילי, אבל בהחלט הרבה מעל לממוצע), בגיל ארבע, כבר ידע לאיית ממש, אולם פשוט סרב לפתח את הידע מעבר. רק בגיל ארבע וחצי "הצלחתי" סוף סוף לשכנע אותו להתקדם לקריאה ממש, אבל אני חייבת להודות שהילד חסר מוטיבציה, להשקיע ורוצה ללמוד הכל "על הדרך" ותוך כדי משהו אחר. בסוף ממש לחצתי עליו לשבת חמש דקות בערבים, אולם ללא ה"עידוד" שלי, עד היום לא היה קורא. אני חייבת להגיד שזה מייסר אותי, הוא אוהב ללמוד, יושב עם ספר השיאים של גינס, קורא על מדע, היסטוריה וגיאוגרפיה ונהנה, אבל תמיד, רק אם אין באותו זמן אפשרות לשחק בפלייסטיישן, לראות טלביזיה או לשחק במחשב. לכן אני כה רגישה לנושא של "הלחצה" לילד יש פוטנציאל אדיר, יש לו סקרנות עצומה,יכולת התנסחות ומחשבה יצירתית ומקורית מדהימה, אבל אני כל הזמן בודקת ושואלת את עצמי, מה עדיף ? שירצה אותי? או שיהיה מאושר? ולו גם אושר ריגעי.(וכן, לשבת עם אטלסים גורם לו אושר, אבל, הגעתי למסקנה, לא שווה את ה"הלחצה" שלי לשכנעו בעבר שילמד לקרוא). אז נכון שמדובר פה בקטנה, מאחר והבן שלי רחוק מלהיות עילוי, אבל יש לו פוטנציאל הרבה מעבר למוטיבציה ולדרייב המאוד נמוכים שלו. ולמרות זאת, אני איתנה בדעתי, לא מוכנה לקבוע בשבילו מה יביא לו אושר עתידי, אני רק אמא שלו ולא האלוהים שלו.