תניח שהמשפט שהוא אמר זה נכון ותגיע למסקנה שלי.כנראה שלא, כי הביטוי "מה שלא יכול להיאמר" איננו הוא עצמו מה שהוא מורה עליו, באופן נגטיבי לגמרי, כמה שלא יכול להיאמר באופן פוזיטיבי, דהיינו המוסר, הלוגיקה עצמה (גם היא טרנצנדנטלית) וכו': בדיוק כמו שאצל קאנט, אגב, אתה בהחלט יכול לומר את המילה "נומנה" באופן נגטיבי לגמרי, מתוך ההוויה התופעתית, מבלי שיהיה לך מושג מה יוכל באופן פוזיטיבי להיות הדבר הזה שהוא מהגדרתו מוצג כמחוץ לתחום ההכרה.
אם כן "מה שלא יכול להיאמר", כביטוי, הוא רק אופן ההוראה של מה שלא יכול להיאמר, וזאת מתוך הטוטאליות של מה שיכול להיאמר: אפשר להתמקם במקום מסוים, מזוהה באופן כלשהו ע"י אי אלו פרמטרים, ולהורות ממנו על נקודת גבול שממנה ואילך לא תהיה לך כל גישה למה שמעבר, ובזאת לא איינת את הנקודה שעליה אתה ניצב.
זה מה שויטגנשטיין עושה: הוא ניצב על הגבול, מושיט יד ומראה לכיוון של מה שלא יכול להיראות.
הלוגיקנים היבשים שוכחים תמיד שאצל ויטגנשטיין, הכל רווי משמעות, למעשה, ושהטרקטטוס עצמו הוא ניסיון לתחם את מה שיכול להיות בר משמעות: עצם העובדה שהגדרת את תנאי משמעות המשפטים ושמן הפוסטולט הזה קבעת מה שאיננו בר משמעות לא סותרת את עצם התניית הקריטריונים להחלת משמעות כזאת, להיפך. וזה העיקר.
הביטוי "..." הוא אכן לא ... אבל הוא נחשב כביטוי בקבוצת הביטויים שיכולים להיאמר.עוד פעם, "מה שלא יכול להיאמר" הוא לא מה שלא יכול להיאמר, זהו קונצפט ריק מכל תוכן מושכל, קונצפט נגטיבי בזה שהוא רק שולל את כל מה שלא יכול להיאמר בהתאם לקריטריונים המאששים כל אפשרות משמעית של השפה: הביטוי "..." הוא לא ... , הוא לא אומר מהו, לא אומר כלום אודותיו, רק מתחם את מה שיכול להיאמר ומורה על מה שמחוץ לתחום.
"מה שלא יכול להיאמר", על פי ויטגנשטיין, הוא סימן המורה על שתיקה, כמו שיש למשל במוזיקה.
אני לא חושב שיש פה אוטו-רפרנסציה, כי "..." ו ... הם לא היינו הך: השקרן הוא תמיד אותו אחד.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.