אני רוצה לחלוק איתכם משהו...
סביר להניח שרובכם לא זוכרים אותי.
הייתי חלק מהפורום הזה לפני תקופה ארוכה- כמה שנים טובות אם חוש הזמן שלי לא מתעתע בי, וגם אז- רק במתכונת חלקית.
נכנסתי בעיקר כדי לקרוא ולדעת, כדי להרגיש שאני חלק ממשהו אמיתי- אבל פחות לקחת בו חלק...
בתקופה ההיא היהודים מילאו לי חלל בחיים. הייתי בת 16, ו17- ושאלתי את עצמי שאלות קשות שתמיד מגיעות בתקופות לא פשוטות- והם היו שם.
עם המילים, והעוצמות, וההופעות הממכרות, עם האנרגיה המטורפת על הבמה-
זה יישמע קצת פטתי, אבל באיזשהו מקום הרגשתי שהם היו שם פשוט בשביל להיות, באופן הכנה והאמיתי ביותר.
הייתי נוסעת לכל הופעה שהייתה ברדיוס הגיוני- לפחות משתדלת- וכשלא- הייתי צמודה לפורום, לקרוא חוויות, לראות תמונות- להרגיש שלקחתי חלק מהותי בחוויה. נהנתי מהתקופה הזו, נהנתי מהמשמעות שהם ייצרו לי-
עד שזה הפסיק.
זה לא שהפסקתי להתחבר, ולא שהתבגרתי מידי והפסקתי לחפש משמעויות בשבמיים-
זה פשוט הפסיק. התכיפות בה הייתי נכנסת לכאן פחתה, האנשים שהייתי איתם בקשר נבלעו, הזמן שלי הפך לנזיל הרבה פחות, הצבא שאב ממני כל טיפת כוח- ההדרכה בפנימיה, החלומות שהתחלתי להגשים, הטיולים, האמנים הנוספים שהתחילו להיכנס לי לחיים- החוויות החדשות-
הכל קצת העלים את העוצמה שהייתה במקום הזה, את המקום שהיה לי למקום הזה.
המשכתי לשמוע אותם, מידי פעם, בתקופות מסויימות. הרבה פחות, כמובן- שיר בחודש, הופעה בשנה... הצחיק אותי לשמוע חניכים בכיתה י"א מזמזמים את המוזיקה המוכרת, להצטרף אליהם וללחוץ להם בחיבה על הכתף-
זה שימח אותי והעציב אותי- כי זה עוד קיים, אבל כבר לא איתי...
________________________________________________________
במקטע שבין הבית שלי למקום העבודה שלי- שעתיים נסיעה במהירות מטורפת- יש קטע של שעה שאין בו אפשרות לשמוע רדיו. זאת אומרת, יש בו, אפשר לשמוע- בעיקר צלילים של ערבית מקוטעת ומוזיקת מסגדים... אני תמיד בוחרת דיסק, ביציאה לכל נסיעה כזו- שינעים לי את הדרך ויחזיק אותי ערה.
לפני שבועיים, יום לפני הנסיעה לשבועיים האינטנסיביים ביותר שהיו לי בחיים, מתחת לערימת הדיסקים האין-סופית שיש לי בחדר ראיתי דיסק מאובק, שחור-לבן, קצת שבור בפינות ניבט אלי. "מציאות נפרדת".
הרגשתי חום של געגוע מתוק ונוסטלגי, והכנסתי אותו לתיק. תוך כדי הנסיעה, כשהתלבטתי בין ג'ניס ג'ופלין לעבודה עברית- נזכרתי במציאות הישנה שמונחת לי בתיק. ברמזור הראשון כבר הכנסתי את הדיסק לכונן,
ועטפה אותי ההרגשה הכי עצמתית שהרגשתי ממוזיקה בשנים האחרונות.
והכל עדיין שם- כל מילה כמו חרוטה בתודעה, כל רגש שעולה, כל צרחה של תום ועלייה של אורית-
הכל מוכר כל כך,
כאילו לא עברו שנים מאז.
במשך שעה שרתי את כל הטרקים, אחד אחרי השני, עד ג'קי טריפ וחוזר חלילה.
ביום חמישי האחרון, כששנת הלימודים נגמרה, החניכים חזרו הביתה ואניחתמתי את התקופה האינטנסיבית ביותר שיכולתי לחוות-
נכנסתי לאוטו, בשעה שבע בערב, עם מדריך משוגע ושני ש"שנים מקסימים,
ובאופן אוטומטי החלו מתנגנים הצלילים המוכרים של "הזמן שלך". הסתכלתי על המטורף שישב מולי, והוא הסתכל עלי,
ופשוט פרצנו בצחוק עצום כשהבנו שיש פה השקה מטורפת של תחום עניין ישן ושחוק.
כשנרגענו, פשוט התחלנו לשיר.
ועדיין,
כל מילה. כל תו. כל צליל. כל סולו גיטרה...
הכל השתנה- וכאילו נותר אותו הדבר.
[תודה. על המקום, ועל ההרגשה]
סביר להניח שרובכם לא זוכרים אותי.
הייתי חלק מהפורום הזה לפני תקופה ארוכה- כמה שנים טובות אם חוש הזמן שלי לא מתעתע בי, וגם אז- רק במתכונת חלקית.
נכנסתי בעיקר כדי לקרוא ולדעת, כדי להרגיש שאני חלק ממשהו אמיתי- אבל פחות לקחת בו חלק...
בתקופה ההיא היהודים מילאו לי חלל בחיים. הייתי בת 16, ו17- ושאלתי את עצמי שאלות קשות שתמיד מגיעות בתקופות לא פשוטות- והם היו שם.
עם המילים, והעוצמות, וההופעות הממכרות, עם האנרגיה המטורפת על הבמה-
זה יישמע קצת פטתי, אבל באיזשהו מקום הרגשתי שהם היו שם פשוט בשביל להיות, באופן הכנה והאמיתי ביותר.
הייתי נוסעת לכל הופעה שהייתה ברדיוס הגיוני- לפחות משתדלת- וכשלא- הייתי צמודה לפורום, לקרוא חוויות, לראות תמונות- להרגיש שלקחתי חלק מהותי בחוויה. נהנתי מהתקופה הזו, נהנתי מהמשמעות שהם ייצרו לי-
עד שזה הפסיק.
זה לא שהפסקתי להתחבר, ולא שהתבגרתי מידי והפסקתי לחפש משמעויות בשבמיים-
זה פשוט הפסיק. התכיפות בה הייתי נכנסת לכאן פחתה, האנשים שהייתי איתם בקשר נבלעו, הזמן שלי הפך לנזיל הרבה פחות, הצבא שאב ממני כל טיפת כוח- ההדרכה בפנימיה, החלומות שהתחלתי להגשים, הטיולים, האמנים הנוספים שהתחילו להיכנס לי לחיים- החוויות החדשות-
הכל קצת העלים את העוצמה שהייתה במקום הזה, את המקום שהיה לי למקום הזה.
המשכתי לשמוע אותם, מידי פעם, בתקופות מסויימות. הרבה פחות, כמובן- שיר בחודש, הופעה בשנה... הצחיק אותי לשמוע חניכים בכיתה י"א מזמזמים את המוזיקה המוכרת, להצטרף אליהם וללחוץ להם בחיבה על הכתף-
זה שימח אותי והעציב אותי- כי זה עוד קיים, אבל כבר לא איתי...
________________________________________________________
במקטע שבין הבית שלי למקום העבודה שלי- שעתיים נסיעה במהירות מטורפת- יש קטע של שעה שאין בו אפשרות לשמוע רדיו. זאת אומרת, יש בו, אפשר לשמוע- בעיקר צלילים של ערבית מקוטעת ומוזיקת מסגדים... אני תמיד בוחרת דיסק, ביציאה לכל נסיעה כזו- שינעים לי את הדרך ויחזיק אותי ערה.
לפני שבועיים, יום לפני הנסיעה לשבועיים האינטנסיביים ביותר שהיו לי בחיים, מתחת לערימת הדיסקים האין-סופית שיש לי בחדר ראיתי דיסק מאובק, שחור-לבן, קצת שבור בפינות ניבט אלי. "מציאות נפרדת".
הרגשתי חום של געגוע מתוק ונוסטלגי, והכנסתי אותו לתיק. תוך כדי הנסיעה, כשהתלבטתי בין ג'ניס ג'ופלין לעבודה עברית- נזכרתי במציאות הישנה שמונחת לי בתיק. ברמזור הראשון כבר הכנסתי את הדיסק לכונן,
ועטפה אותי ההרגשה הכי עצמתית שהרגשתי ממוזיקה בשנים האחרונות.
והכל עדיין שם- כל מילה כמו חרוטה בתודעה, כל רגש שעולה, כל צרחה של תום ועלייה של אורית-
הכל מוכר כל כך,
כאילו לא עברו שנים מאז.
במשך שעה שרתי את כל הטרקים, אחד אחרי השני, עד ג'קי טריפ וחוזר חלילה.
ביום חמישי האחרון, כששנת הלימודים נגמרה, החניכים חזרו הביתה ואניחתמתי את התקופה האינטנסיבית ביותר שיכולתי לחוות-
נכנסתי לאוטו, בשעה שבע בערב, עם מדריך משוגע ושני ש"שנים מקסימים,
ובאופן אוטומטי החלו מתנגנים הצלילים המוכרים של "הזמן שלך". הסתכלתי על המטורף שישב מולי, והוא הסתכל עלי,
ופשוט פרצנו בצחוק עצום כשהבנו שיש פה השקה מטורפת של תחום עניין ישן ושחוק.
כשנרגענו, פשוט התחלנו לשיר.
ועדיין,
כל מילה. כל תו. כל צליל. כל סולו גיטרה...
הכל השתנה- וכאילו נותר אותו הדבר.
[תודה. על המקום, ועל ההרגשה]
