אפרופו פרשת זדורוב - הטיית זיכרון/השתלת זכרונות כוזבים

sense9

Member
מנהל
אפרופו פרשת זדורוב - הטיית זיכרון/השתלת זכרונות כוזבים

כתבה מרתקת מאתר גלובס:
איך אפשר לשתול במוחנו זיכרונות שווא ● פרשת המשפט של רומן זדורוב, שהתעוררה השבוע שוב לחיים, שלחה אותנו לבדוק מה אומרים מדענים על האפשרות שנודה במעשים שלא עשינו ● "אם אלוהים היה מתכנן מערכת משפט, הוא לא היה מבסס אותה על הזיכרון האנושי", אומר ל"גלובס" פרופ' צ'רלס בריינרד מאוניברסיטת קורנל
גלי וינרב 03/11/2018, 08:02 42

נניח שאתם סטודנטים ללא עבר פלילי, והחלטתם להשתתף, תמורת 50 דולר, בניסוי שעוסק בטקטיקות לשיפור הזיכרון. אתם מתבקשים להעביר להורים שלכם שאלון כדי שיתארו כמה אירועים מעברכם, ולאחר מכן הנסיין מקריא לכם שניים מהם. את הראשון אתם זוכרים מיד. תאונת דרכים שהייתם מעורבים בה. אבל הסיפור השני, על פשע שביצעתם בין גיל 11 ל-14, אין לכם מושג מהיכן הגיע. ההורים כתבו שזה מה שקרה, אבל לכם אין שום זיכרון של זה.
"זה היה בסתיו", מנסים לעורר את זיכרונכם בעדינות. "גרתם אז בדירה אחרת". אתם זוכרים את הדירה, אבל לא את הפשע. הנסיין מבקש מכם לנסות עד השבוע הבא כמה מהטקטיקות לשיפור הזיכרון: לחזור לאזור שבו התרחש האירוע, לשמוע מוזיקה מאותה תקופה או לנסות לדמיין את האירוע כדי לשחזר פרטים. אם לא תיזכרו עד אז, תתבקשו לנסות שוב לקראת הפגישה השלישית עם הנסיין.

60 סטודנטים השתתפו ב-2016 במחקר כזה, הדומה למחקרים רבים שבוצעו בעבר. והתוצאות? ב-70% מהמשתתפים הוטמעו זיכרונות כוזבים של ביצוע פשעים חמורים. ייחודו של המחקר היה בכך שהוא בדק אם המשתתפים מסוגלים לספק פרטים עשירים על הזיכרון הכוזב, והם בהחלט עשו זאת.
למען הסר ספק, לאף אחד מהמשתתפים לא היה תיק פלילי ולהבדיל מהזיכרון הראשון שעלה מיד, אצל כולם ההיזכרות בפשע הייתה רק לאחר שימוש ב"טכניקות היזכרות", כך שדי בטוח שהסיפור מעולם לא קרה.
הזיכרון הכוזב לא היה זהה באיכותו לזיכרון האמיתי, ואולי זה קצת מרגיע. בכל זאת, הנבדקים דיווחו על הזיכרון האמיתי ביתר פירוט, הרגישו בטוחים בו יותר ואמרו כי הוא "חי" יותר במוחם מזיכרון השווא.
פרשת הרצח של תאיר ראדה וההרשעה של רומן זדורוב התעוררה השבוע שוב לתחייה בעקבות האיתור של ראיות דנ"א חדשות. איננו מתיימרים לומר כאן דבר לגבי אשמתו של זדורוב - זאת יעשו המומחים לנושא, אבל ישנה שאלה אחת שעלתה לאורך המשפט שלו: האם ייתכן שהוא שוכנע להאמין שביצע את הרצח, עד שסיפק למדובב שלו תיאור של המעשה ברמת פירוט גבוהה? לפי המדע העוסק בזיכרונות שווא, זו אפשרות שלא ניתן לשלול.
הרעיון הזה מטריד מאוד מבחינת האדם הסביר. אמנם כבר לא נהוג להרשיע אדם על פי עדותו בלבד (וגם במקרה של זדורוב היו לכאורה ראיות נוספות), אולם עצם המחשבה שניתן לשכנע אדם בכך שביצע פשע נורא ולגרום לו להטיל ספק בחפותו היא מערערת.
"חוקרי משטרה נבהלים מהמחקרים"
לא חייבים ללכת רחוק, עד כדי אשמה בפשע. האם גם קולגות או בני זוג יכולים להאשים אותנו בעוולות שונות ולשכנע אותנו שהן אכן התרחשו? ומה עם זיכרונות שווא שנוצרים מאליהם, כמעין תופעת לוואי של החיים, בלי שמישהו שתל אותם בנו? כאשר האמן AR Hopwood ביקש מאנשים לספר לו על זיכרונות שווא יומיומיים כאלה, סיפר לו אחד הפונים על כך שלאורך זמן הוא האמין שלאשתו הייתה אחות שמתה מטיפול שיניים. במשך שנים הוא נמנע מלהזכיר את נושא רופא השיניים בפני אשתו, מתוך רגישות אליה, עד שהתבררה טעותו.
אם אדם הוא סך כל הסיפורים שהוא מספר לעצמו על עצמו, האם הנרטיב שלנו אמין בכלל?
החוקרת ג'וליה שאו, מ- London South Bank University, מומחית לעדויות שווא במשפטים פליליים וממחברות המאמר בעקבות הניסוי שבו פתחנו, כותבת בספרה "The Memory Illusion" שחשדותיה מתעוררים במקרים שבהם זיכרון מופיע לפתע, אחרי שנים, או שמשולבים בו פרטים שהגיעו מאדם אחר, לאחר שכבר התגבש בלעדיהם. היא חשדנית גם ביחס לאמירות כמו "אין לי פרטים, אבל יש לי תחושה שלילית חזקה לגבי האדם/המקום/האירוע הזה" ו"זו תקופה שאין לי ממנה זיכרונות רבים, אולי הדחקתי הכול ועכשיו זה חוזר". כמו כן, כאשר שואלים שאלות מנחות ("ומה קרה אחר כך?", "ואז נכנסת לחדר?", "מה הוא אמר אחרי זה?"), לדוגמה בחקירה או בטיפול פסיכולוגי, יש סיכוי גבוה יותר להתהוות של זיכרון שווא.
שאו טוענת שהתרבות הפופולרית חייבת לזיגמונד פרויד את הרעיון שאנחנו יכולים להעלים ממוחנו זיכרון טראומתי במיוחד בשלמותו, אבל בפועל אלה מקרים נדירים ביותר.
"אני יכולה לעשות האקינג למוח שלך ולשתול בו זיכרון כוזב", אמרה לאחרונה שאו לקייט לנדאו מאתר Motherboard, "גורמים לאדם לדמיין את הסיטואציה שוב ושוב, ואז מנסים לבלבל אותו כך שיטעה בין זיכרון לדמיון".
אם המידע על האירוע שהתרחש מגיע ממקור אמין מבחינתנו (לדוגמה הורים, כמו בניסוי הסטודנטים, כתבה או תמונה), יהיה קל יותר לבלבל אותנו, וכך גם שילוב פרטים אמיתיים בסיפור, כמו מה לבשנו באותו יום, מה היה מזג האוויר וכדומה.
שאו פסימית מאוד לגבי אמינות הזיכרונות שלנו. "היום אני מאמינה שכל הזיכרונות שלנו כוזבים במידה. אין זיכרון אמין, רק שקרי חלקית או שקרי לגמרי", אמרה בעבר וסיפרה שחוקרי משטרה שהיא מרצה בפניהם נבהלים מאוד כשהם רואים את המחקרים הללו. "הם אומרים, 'אולי זה אני ששותל זיכרון שלילי במוחו של אדם".
להמשך קריאה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001258872
 

uzi2

Active member
נושא טורד שלווה

נושא טורד מנוחה, ולא רק בהקשר של זדורוב.

גביית עדויות מעדים, כמו גם חקירות עדים וחשודים, היא נושא שדורש זהירות רבה.
כל דבר כמעט עשוי להשפיע על עדויות. שיחות בין עדים גורמות להטיות - אפילו שלא בכוונה, מחשבות של עדים. המוח בנוי לעשות סדר בדברים, גם במחיר של הכנסת אי דיוקים, והשלמת פרטים חסרים לזיכרון.
ממליץ מאד על הקורס [URL]https://www.futurelearn.com/courses/forensic-psychology[/URL]

יש מושג שנקרא "זיכרון המקור" או יותר נכון "שכחת המקור". אנחנו יודעים דברים מסוימים, אבל הרבה פעמים לא זוכרים מאיפה אנחנו יודעים אותם. האם זה זיכרון מעדות ישירה? האם קראנו את זה ממקור מקצועי? האם שמענו את זה כשמועה? את המקור בד"כ קשה לנו לזכור.

אנשים מבולבלים הרבה יותר סוגסטביליים מאנשים שאינם מבולבלים. קוסמי במה נוהגים לנצל את זה, (בשילוב עם דברים אחרים) לשם היפנוזת במה מול קהל, וקל לאנשים להיות מבולבלים בחקירות, ובאירועים חריגים, כאשר ברבים מהם, הזיכרון המקורי מאוד סלקטיבי, ורק אח"כ המוח משלים הרבה חסר.

היום חקירות של רצח חייבות להיות מתועדות בווידאו ובאודיו – דבר שמאפשר חלון הצצה לשיטות העבודה של החוקרים.

למדתי חקירות של עדים וחשודים. מה שלומדים בקורסים לקרימינולוגיה. אח"כ יצא לי לראות תיעוד של החקירות של וולנטין טוקילה, ושל יוסף זוהר, בחשד ששיתפו פעולה בפרשת ה-"רצח" של משה זוהר, אביו של יוסף. שמתי את המילה "רצח" בגרשיים, כיוון שאחרי שטוקילה הודה ב-"רצח" ו-"שחזר" אותו, בדיוק לפי התסריט שהמשטרה חשדה ותוך זה ש-"זיהה פרטים מוכמנים", הסתבר שבכלל לא היה רצח, ושהתסריט לא יכול היה להיות נכון. המשטרה לאחר התגלות הסתירות, עוד ניסתה לשנות את הטקסט שבו יודה טוקילה, כדי שיתאים לעובדות החדשות, אבל כבר היה לה מאוחר מדי, ושניהם כמובן זוכו.
ראיתי צילומים מהחקירה – לא רק שחוקרי המשטרה הרשו לעצמם לעשות את מה שבקורסים לקרימינולוגיה מלמדים שאסור לעשות, כיוון שיש בכוחן של אלו לשתול זיכרונות אצל החשוד. הם ממש התמקדו אך ורק בשיטות כאלו. זה היה מפחיד.

וזה לא רק שם. בפרשת ראשון-טורס, הדר זלצמן עברה נוהל מקובל ושעל פי קורסים בקרימינולוגיה אסור לעשותו, והוא תזכור עד. זה התגלה, ובאופן לא מפתיע היה הבדל בין העדות המקורית שלה, ובין העדות שהמשטרה תזכרה אותה, וזה בדיוק ההבדל שעושה שיבושי זיכרון. משהו כמו "אני לא פוסלת ש..." הפך למשפט של "אני זוכרת ש...".
הפרקליטות הצהירה שמדובר ב-"טעות אנוש חסרת חשיבות". בעיני זה פשוט שימוש קלאסי ופשוט בטכניקות פסולות אך רבות עוצמה כדי לחזק תיק הרשעות.

יש תפיסה עממית, שלפיה לא יעלה על הדעת שאדם סביר ונורמטיבי, יודה ברצח על אף שאין לו קשר לרצח. על אחת כמה וכמה, שגם יתחיל להאמין שרצח. אינספור מחקרים (כמו אלו שהזכרת, ורבים אחרים – כמו "פרויקט החפות" המפורסם), מראים שלא כך הוא המצב, אבל האמונה עדיין שלטת, הן בפרקליטות, והן בבתי המשפט.

אמנם הודאה באשמה אינה מספיקה, אבל זה לא שצריך הרבה מעבר לזה, ובד"כ כשיש הודאה, צריך רק עדויות מסייעות - אפילו נסיבתיות, כדי שזה יספיק. למשל שהחשוד היה באזור הרצח ביום הרצח (וככה גם הגיעו אליו), או זיהוי בשיטות פגומות על ידי עד. למשל מסדר זיהוי – שיטה שבקורס לחקירת עדים מדגישים שיש להימנע ממנה, כיוון שהנטייה הטבעית של העד במקרה כזה היא לבחור במי שהכי דומה למה שהוא זוכר. מכיוון שהחשוד בהרבה מקרים נתפס על סמך התיאור של העד, והדמויות האחרות לא ממש מתאימות, המרחק מכאן ועד זיהוי שגוי – קצר.

הנחקר, לא נמצא בתנאי אידאליים. הוא נחקר שעות על גבי שעות, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, ולפעמים גם חודש אחרי חודש. אם אתם חושבים שיש לחוקרים כל כך הרבה שאלות – אתם טועים. על פי ההקלטות שראיתי, זה מתנהל ככה: החוקרים (שניים שרוכנים מעל לחשוד): "תגיד את האמת – האם אתה רצחת את פלוני?" החשוד "לא. אני באתי אליו כשהוא היה במצב גוסס עקב המחלה, ומיד קראתי למגן דוד אדום, ולאחר מכן ל-yz." החוקרים "לא נכון. אתה משקר. אנחנו עדיין ממתינים שתשתף פעולה. האדם נרצח כשעתיים לפני שהזמנת את מגן דוד אדום". החוקרים כמובן כל הזמן מתחלפים, כי אף אחד מהם לא מסוגל לעמוד בעומסי העבודה האלו, של סביב השעון, אבל לחשוד אין ברירה. כשיש כבר זמן לחשוד לנוח – נו טוב, כבר דיברו על תנאי המעצר בישראל, שמככבים שנה אחרי שנה בדוחות מבקר המדינה. החשוד נסער מעוצמת החוויות, ולא תמיד מצליח לישון כמו שצריך. כאשר מצטבר מחסור בשנת REM (פאזה מסוימת בשינה) לאורך תקופה ארוכה, דמיון מתערבב עם מציאות.

זה לא שהחוקרים רוצים במודע להרשיע חפים מפשע. למעשה, בהרבה מקרים הם משוכנעים שהחשוד אכן ביצע את העבירה, ורק נשאר החלק של "להרשיע אותו".
יש אשליה שדובר בה רבות, באופן ספציפי גם בספר של דניאל כהנמן, וגם בספר של אנדרס אריקסון. שניסיון רב מוביל בהכרח לפחות טעויות. בשני הספרים למיטב זכרוני מוזכרת הדוגמה של חוקרי משטרה וחוקרי חברות חקירות פרטיות, כדוגמה לאנשים שלמרות שהניסיון הרב שהם צברו גרם לכך שהם פיתחו בטחון עצמי רב ביכולת שלהם לזהות מהר מתוך שיחה האם החשוד אשם או זכאי, מחקרים (עולה לי לראש מחקר של Melissa B. Russano) הראו כי היכולת שלהם לא הביאה אותם לביצועים טובים בהרבה מאלו שמתקבלים בניחוש אקראי.

הבעיה כאן, היא בעיה של צבירת ניסיון רב, ללא פידבק ראוי. הטענה של המשטרה בעניין הזה הייתה שמיעוט ההרשעות שהתגלו כהרשעות שווא, הוא משוב שמראה שהחוקרים מצליחים, אבל יש בטיעון בעיה – אם מסתכלים על מרבית ההרשעות, לאחר ההרשעה, תיק החקירה נסגר, ואם מדובר בעבירה שאין לה המשכיות בעלת מאפיינים ייחודיים מובהקים (למשל עבריינות סדרתית), או אנשים יחידי סגולה כמו האם של תאיר שמוכנים להילחם לשם גילוי האמת, אין משוב אמיתי. בדיוק להיפך – ריבוי המקרים בהם התקיים צירוף מקרים כאשר התגלתה הרשעת שווא – מעלה חשד שהן הרבה פחות נדירות מכפי שמצטייר מהמשטרה. הלפרט וסנג'רו קראו לזה "עקרון התאונות הנסתרות". כאשר יש הרשאת שווא, הסיכוי לגלותה מאוד נמוך בגלל שתיק החקירה נסגר.

לחוקרים אין חיים קלים. הרשעת עבריינים היא ממש לא משימה פשוטה. עבריינים מנוסים ודווקא הם - הרבה יותר קשה להרשיעם. הם מנוסים. הם מקבלים את היעוץ המשובח ביותר, והם יודעים לעמוד בחקירות. הרבה יותר קל להרשיע אנשים שאין להם יעוץ יעיל, ואין להם תמיכה נפשית מספיק חזקה. למשל עובדים זרים או בני מיעוטים. עבריינים מנוסים, כמו עברייני צווארון לבן או משפחות פשע - זו כבר משימה בהרבה סדרי גודל יותר קשה. לפעמים יש צחנה עזה של סבירות גבוהה לפשע סביבם, אך חומר הראיות לא מספיק, כיוון שאין ראיות ישירות. למשל יש ראייה שאיש ציבור א' היטיב עם איש עסקים א', במדינה A. איש עסקים ב' והבן של איש ציבור א' פתחו חשבונות בנק (חוקי) במדינה כלשהי, B, שמהווה מקלט מס, ואיש עסקים ב' העביר סכום כסף גבוה לבן של איש ציבור א' במדינה B. איש עסקים ב' נוהג לעשות עסקים עם איש עסקים א' במדינות C,D,E ואולי עוד. לפעמים גם איש עסקים א' שוכר את שירותי איש עסקים ב' בתעריפים מופקעים.
גם אחרי שכל הדברים האלו מתגלים, זה לא מספיק להרשעה. צריך להראות זיקה בין ההטבות שאיש הציבור נתן לאיש עסקים א' במסגרת סמכויותיו, ובין הכספים שאיש עסקים ב' העביר לבן (או בת), וללא שיתוף פעולה של עד, או מסמך הסיכוי להוכחה קלוש. צחנה של שוחד יש. הוכחה אין, וצריך לגרום למישהו להעיד. כאן מתחילה הבעייה.
 
פעם הייתי קוראת כאן בתכיפות

מאז הפייסבוק ואילוצים שונים פחות, נכנסתי לכאן אחרי הרבה זמן שלא ביקרתי וקראתי בשקיקה את התגובה המאלפת שלך. כל מילה בסלע!
 

sense9

Member
מנהל
מעניין

האם נעשו ניסויים פסיכולוגיים בנושא הזה, האם בכלל אפשר לעשות ניסוי פסיכולוגי שכזה?
וספיציפית לגבי זדורוב, באמת לא נמצאו שום ראיות פורנזיות וגם 'ההודאה' הייתה מאולצת ונלקחה ממנו בכח.
 

uzi2

Active member
"בנושא הזה" - הכוונה כללית או ספציפית לתת נושא שהוזכר כאן?

כיוון שאת עצמך כתבת על מחקר שבוצע בנושא של שתילת זכרון על עבירות.
כל הנושא של שיבושי זכרון, וחקירת עדים וחשודים הוא תחום שנחקר במידה רבה, אבל הייתי שמח לקבל מיקוד, כי אחרת אני יכול להפנות להמון חומר - ביחוד ספרים שקראתי ושנכתבו על ידי חוקרים מהתחום.
(למשל Elizabeth Loftus, עמי קובו, בועז סנג'רו)
 

sense9

Member
מנהל
אולי פספסתי אבל

במחקרים שנעשו בנושא הזכרונות הכוזבים לא נבדקו הודאות שווא, אלא רק ההיזכרות בפשעים שלא היו, או היזכרות בפרטים שלא היו.
האם ישנם מחקרים על הודאות שווא כפונקציה של השתלת זכרונות כוזבים?
 

uzi2

Active member
לא מחקרי מעבדה שמאפשרים הבדלה בין ....

לא מכיר מחקרים מבויימים שמאפשרים להבדיל בין הודאת שווא באשמה עקב שיבוש זכרון, והודאת שווא באשמה עקב לחצים נפשיים או שיקולים אחרים.
אבל אפשר לעקוב אחרי נאשמים בלתי עקביים ולראות כיצד גירסתם משתנה במהלך החקירה לכיוון התסריט שהמשטרה מאמינה בו, עד שבסופו של דבר מודים על פי התסריט של המשטרה, כשלאחר מכן (במקרים בהם הוכחה חפות) מתגלה שדווקא הגרסה המקורית שלהם היא זו שמתאימה לחומר הראייתי החד משמעי הסותר, ולא התסריט של המשטרה.

אני מניח שהספר של ד:ר עמי קובו (נאשמים בלתי עקביים) מביא דוגמאות כאלו. אני לא קראתי את הספר, אבל קראתי הרבה על המחקר שלו, ובכוונתי לקרוא את הספר.

צריך לזכור שמרבית פסקי הדין הפליליים, מסתיימים בהרשעה במסגרת עסקת טיעון. זה נוח לכולם, אבל לא בטוח שמביא צדק.
צריך גם לזכור שקרוב ל- 99 אחוז מפסקי הדיון מביאים להרשעה (גם אם לא בכול העבירות - וצריך לזכור שלפעמים המשטרה מוסיפה סעיפי אישום כדי להגדיל סיכוי לעסקת טיעון).
המשמעות היא גם שהרבה סניגורים מתמחים אך ורק בניהול מו"מ על עסקאות טיעון, וגם ממליצים ללקוחות שלהם ללכת על הכיוון הזה כיוון שסיכויי הזיכוי (גם שלא במסגרת עסקאות טיעון) - קלושים. לא מעט מהם ממליצים בכל מקרה לסגור על עסקת טיעון בלי שום קשר לשאלת החפות.

לכן מאוד קשה לקבוע האם הנאשם מאמין במה שהוא הודה בו, כתוצאה מהחקירה או לא. זה שהחקירות מכילות פמפום סביב השעון של התסריט של המשטרה - קל לראות.
על פי העדות של יוסף זוהר, החקירות היותר שוברות היו דווקא מול החוקרים היותר רגועים וקשובים שפשוט הסבירו לו שמה שהוא אומר לא הגיוני כיוון שסותר את חומר הראיות.

במקרה של ולנטין טוקילה, בהתחלה הוא נתן גרסה א' לעובדות, שעל פיה לא היה רצח. אח"כ השוטרים חופרים לו שהוא משקר כיוון שהוא טען שהיתה שיחת טלפון בינו ובין יוסף זוהר בביתו מיד לאחר הקריאה למד"א, שבו הוא קרא ליוסף זוהר להגיע דחוף. המשטרה לא מצאה ראייה לקיום שיחת טלפון כזאת, וסברה שיוסף הגיע למשה בשלב מוקדם יותר.
לאחר חקירה מאוד מאוד אינטנסיבית וקשה, טוקילה אימץ את גרסת המשטרה שלפיה הוא תאם מראש עם יוסף את "השקר" על שיחת הטלפון.
אח"כ, כאשר התגלה שהמשטרה פספסה מספר קווי טלפון, ושאכן דווקא היתה שיחה כזאת במועד המקורי, אפשר לראות בהקלטות, כיצד החוקרים משכנעים את טוקילה לשנות את הגרסה שלו שוב, כך שעדיין הרצח היה, אך הקטע של "תאום השקר לגבי קיום השיחה" לא היה, וטוקילה חוזר פעם אחרי פעם, שהוא זוכר בבירור שהם תאמו את השקר של שיחת הטלפון, ושהיא לא היתה. זה בהחלט נראה כאילו הם הצליחו לשתול בזכרונו את התסריט שלהם.
 

sense9

Member
מנהל
מרצה למשפטים שאינני זוכרת את שמו

אמר פעם משפט נכון: מערכת המשפט לא נועדה לעשות צדק אלא להסדיר את סדרי החברה.
 

uzi2

Active member
פרופ' זאב צלטנר ז"ל

היה אומר את זה, אבל לא אתפלא אם היו גם מרצים אחרים שאמרו זאת.
אבל אני לא בטוח שהכוונה שלו היתה ל-"תעשיית ההרשעות" שיש היום.

ב-"תעשיית ההרשעות" - אני מתייחס כאן למקרים בהם במסגרת משפט הנאשם מורשע, גם אם רק בחלק מהעבירות.
במובן מסויים - "אין ברירה", כי היקף התיקים כל כך גדול שאלמלא הלחץ לסגור עסקאות בהסדרי טיעון המערכת היתה קורסת.
אבל הכוונה של צלטנר, לדעתי היתה שמטרת בית המשפט היא לשמור על החוק והסדר, גם כאשר יש התנגשות בין לשון החוק והפרשנות שניתנה לו בארכאות גבוהות, אל מול תפיסת הצדק של השופט, וזאת על מנת שנחייה בוודאות לגבי מה מותר ומה אסור.

הדוגמה הטובה ביותר לדעתי להמחשת הרעיון מאחורי המשפט הזה, קשורה לשאלה, מדוע מקובל בבית המשפט שפרשנות של בית המשפט העליון מחייבת שופטים בערכאות נמוכות יותר ולמעשה הופכת את הפרשנות של בית המשפט העליון למעין חוק מחייב בפני עצמו (וזו גם הסיבה לאורך הבלתי סביר של פסקי הדין, כדי שלא יהיו הכללות לא רצויות של הפרשנות), ופרשנות של בית משפט מחוזי היא חצי מחייבת, כלומר שופט שלום יחשב לחריג אם לא יאמץ פרשנות של מחוזי (בהעדר פרשנות סותרת של החוק מצד העליון).

הסיבה נוסחה יפה על ידי לורד דני באקלי (Lord Denys Buckley) - עדיף להתחייב לפרשנות אחת של החוק מאשר שכל שופט יקבע על פי אמונתו ודעותיו האישיות, וזאת על מנת שהציבור יהיה בוודאות לגבי השאלה, מה מותר ומה אסור לעשות על פי החוק. הוודאות המשפטית (סדר), שמבהירה לציבור מה מותר ומה אסור, יותר חשובה לחברה מהשאלה, מה השופט חושב שצריכה להיות פסיקה צודקת.
 

uzi2

Active member
ומכיוון שהזכרתי את הבעייתיות באופן שבו "מתזכרים" עדים

זה אמנם קצת אוף טופיק, אבל לא לגמרי, כי למרות שיותר נוגע לאקטואליה, עדיין קשור לצמצום הפער בין מה שאמורים לעשות על פי מחקרי הקרימינולוגיה והפסיכולוגיה, ומה שקורה בפועל.
הזכרתי שיטות שבהן משתמשים בתזכור עדים שמכילות מרכיבים שמשבשים עדות, בסיפור של הדר זלצמן.
אז בעניין הזה יש עדכון משמח: שופטת המחוזי, מיכל אגמון גונן, קבעה לפני כשבועיים וחצי, כי על הפרקליטות להקליט את כול "ריענוני הזכרון" של העדים, כך שיהיה ניתן לבדוק את כשרותם.
מסתבר שפרקליט המדינה, שי ניצן, נתן הוראה הפוכה (וכן... זה נראה מוזר. מדוע להורות על איסור הקלטה של תזכור עד?)
לפרטים נוספים, ראו: [URL]https://news.walla.co.il/item/3207230[/URL]
 

sense9

Member
מנהל
מזעזע אם כי לא מפתיע.

זה יגביל את היכולת של הפרקליטות לרמות. הרי המטרה שלהם להפליל ולא למצוא את האמת.
 
למעלה