marziano16
New member
אשמח לתגובות כנות!
בס"ד אור לנר ראשון חנוכה תשס"ט יש תקווה... חייב להיות... מה שהפך כבר להרגל במזמן האחרון שינה כיוון בצורה מפתיעה, לצ'יטוט אני מתכוון, זה סוג של ממכר, אנשים של לילה ושל יום , המסתתרים מאחורי מסך ומתבטאים שם כאילו אין עולם אמיתי... כאלילו העולם שלהם הוא שם... הם לא בהכרח מודעים, זה בדרך כלל רק פעם פעמיים ביום, כל פעם שעה קלה, בעבודה, ביום מחלה, סתם באיזה ערב פנוי... ההרגל הזה...הפתיע אותיהיום ששוחחתי עם עלמה, (היא אמנם ווירטואלית, אבל היא הכי קרוב לאישה ב שנים האחרונות..) ועל שום מה, אין לי מושג איך.. חשתי כמעיין מאוהב,אני חושב שהעובדה שעישנתי לקחה את הדברים , כמו שרק היא יודעת, קצת יותר מידי קדימה, וכבר האמתנתי שיש לי רגש אליה.. כי ככה האינטואציה הווירטואלית שלי אמרה לי... 'הינה , בנאדם... מישהו לחלוק איתו...' כמו מתחייב אליך בטבעו... ההרגשה מקסימה, כמו פעם, שהייתי מדבר עם ע' בגיל 15-6.. שעוד האמנתי באהבה.. אני יודע שזה נשמע קיצוני, אבל אני מרגיש שהעולם שלי כ"כ חומרי, שאני לא מוצא בו מקום לאהבה... פעם, בהונג קונג, שמה זה התחיל, שם פגשתי את האהבה לראשונה בגוונה החדש, האיחוד של הקוסמוס לרגע ארוך וקסום, פסעתי ברחוב ''mody בצד 'קאולוון' לכיוון תחנת הפארי, המעבורת הקצרה , מהונג קונג איילנד לקאולון' , ברחובות הזוהרים של קאולון, מגוון האין סופי של פרצופים מכל העולם, מכל הסוגים, הבלנדר של המזרח.. המקום שהרוח שלהם התנגשה עם העולם הזה בשלמותו, ושם אני רואה נגן רחוב, מקום לא רע לעמוד בו, היכן שאנשים מתרגשים במקצת, עם ציפייה להתחדשות, שאתה יורד מהפארי, או בדרך לנסיעה קצרה... אמנם התושבים כבר אינם מתרגשים, אך התיירים, או אני , תושב זמני, עדיין.... חש רגש כל שהוא, הפלגה עושה משהו...(אפילו שהיא רק 5דק'באוויר מטונף) נחזור לעניין... שם , באותו מפגש עיניים חטוף עם אותו נגן רחוב, עם ריח של סוף מתוק של תקופה מרעננת במיוחד...הניבה את הרגע, שהוא הרגע שיכולתי לקרות אותו אהבה, אחדות בבריאה, כל שעל, כל דבר שקורה משלים את התמונה החסרה, מצב של "אמונה שלימה" שהכל מתוכלת, להכל יש תכלית.. שיש מישהו שמפעיל.. והוא בלאו הכי טוב שיכול להיות במלאו והדרו של הטוב. ואותה הרגשה, של טוב אין סופי ששולט .. זו היא אהבה בשבילי, חיבור אין סופי...יש רגעים כאלו של חסד... שאתה מרגיש שייך....
בס"ד אור לנר ראשון חנוכה תשס"ט יש תקווה... חייב להיות... מה שהפך כבר להרגל במזמן האחרון שינה כיוון בצורה מפתיעה, לצ'יטוט אני מתכוון, זה סוג של ממכר, אנשים של לילה ושל יום , המסתתרים מאחורי מסך ומתבטאים שם כאילו אין עולם אמיתי... כאלילו העולם שלהם הוא שם... הם לא בהכרח מודעים, זה בדרך כלל רק פעם פעמיים ביום, כל פעם שעה קלה, בעבודה, ביום מחלה, סתם באיזה ערב פנוי... ההרגל הזה...הפתיע אותיהיום ששוחחתי עם עלמה, (היא אמנם ווירטואלית, אבל היא הכי קרוב לאישה ב שנים האחרונות..) ועל שום מה, אין לי מושג איך.. חשתי כמעיין מאוהב,אני חושב שהעובדה שעישנתי לקחה את הדברים , כמו שרק היא יודעת, קצת יותר מידי קדימה, וכבר האמתנתי שיש לי רגש אליה.. כי ככה האינטואציה הווירטואלית שלי אמרה לי... 'הינה , בנאדם... מישהו לחלוק איתו...' כמו מתחייב אליך בטבעו... ההרגשה מקסימה, כמו פעם, שהייתי מדבר עם ע' בגיל 15-6.. שעוד האמנתי באהבה.. אני יודע שזה נשמע קיצוני, אבל אני מרגיש שהעולם שלי כ"כ חומרי, שאני לא מוצא בו מקום לאהבה... פעם, בהונג קונג, שמה זה התחיל, שם פגשתי את האהבה לראשונה בגוונה החדש, האיחוד של הקוסמוס לרגע ארוך וקסום, פסעתי ברחוב ''mody בצד 'קאולוון' לכיוון תחנת הפארי, המעבורת הקצרה , מהונג קונג איילנד לקאולון' , ברחובות הזוהרים של קאולון, מגוון האין סופי של פרצופים מכל העולם, מכל הסוגים, הבלנדר של המזרח.. המקום שהרוח שלהם התנגשה עם העולם הזה בשלמותו, ושם אני רואה נגן רחוב, מקום לא רע לעמוד בו, היכן שאנשים מתרגשים במקצת, עם ציפייה להתחדשות, שאתה יורד מהפארי, או בדרך לנסיעה קצרה... אמנם התושבים כבר אינם מתרגשים, אך התיירים, או אני , תושב זמני, עדיין.... חש רגש כל שהוא, הפלגה עושה משהו...(אפילו שהיא רק 5דק'באוויר מטונף) נחזור לעניין... שם , באותו מפגש עיניים חטוף עם אותו נגן רחוב, עם ריח של סוף מתוק של תקופה מרעננת במיוחד...הניבה את הרגע, שהוא הרגע שיכולתי לקרות אותו אהבה, אחדות בבריאה, כל שעל, כל דבר שקורה משלים את התמונה החסרה, מצב של "אמונה שלימה" שהכל מתוכלת, להכל יש תכלית.. שיש מישהו שמפעיל.. והוא בלאו הכי טוב שיכול להיות במלאו והדרו של הטוב. ואותה הרגשה, של טוב אין סופי ששולט .. זו היא אהבה בשבילי, חיבור אין סופי...יש רגעים כאלו של חסד... שאתה מרגיש שייך....