אתמול, בהרצל פינת וייצמן

אתמול, בהרצל פינת וייצמן


לעתים נדירות אני תופס רגע שממשיך אחר כך לרגש אותי בכל פעם מחדש, אז שגם אתם. הפסוק שעולה בדעתי הוא "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי".
 
הכלב מתוק והרוויח כנראה את הנאמנות הזו ביושר

אבל הגיבורה האמיתית בעיני היא הבעלים שלו, שאפשר לראות מימין. נאמנות היא ערך שצריך להיות דו כיווני, ולא תמיד זה כך.

לחברה שלי היה עד לא מזמן כלב שהלך ודעך עד שכבר לא היה יכול אפילו לצאת ובלי לפרט הרבה, לא רק הטיפול בו היה מטלה לא פשוטה אלא גם סתם להיות איתו בבית. ובכל זאת, לא עלה על דעתה להמית אותו 'מתוך רחמים', כמו שאומרים, עד לשלב המאוחר ביותר שאפשר, של יסורי גסיסה.

נזכרתי בו כשראיתי את הכלב הזה, נוסע לו בכרכרה מקושטת ורואה חיים כל עוד אפשר.
 
למעלה