באתי לעשות קלוז'ר
לפני בערך שמונה שנים הפורום הזה היה הבית שלי. בימים ההם הייתי עדיין בוליקי. לפורום הגעתי אחרי כשלוש שנים של ניסיונות להכנס להריון. בשלב הזה הציפייה להפוך לאמא כבר מילאה את כולי והטיפולים השפיעו על כל פרט ופרט בחיי. כל נושא הפוריות היה מבחינתי רווי בושה, אשמה, תחושת כשלון, אכזבה וחרדות. משום כך כמעט ולא שיתפנו אף אחד במה שעובר עלינו. הרגשתי הכי בודדה בעולם. ואז מצאתי את הפורום. בהתחלה רק קראתי והעשרתי את הידע שלי. למדתי המון על התהליך שאני עוברת, למדתי מה לשאול את הרופאים, למדתי איך לקרוא בדיקות ולמדתי איזה אופציות עומדות בפניי. אחר כך התחלתי לכתוב. מהר מאד נשאבתי פנימה והפורום הפך לחלק בלתי נפרד משגרת היום והצ'אט של אנשי הפורום מילא את לילותיי. למרות שבתחילה היה לי חשוב להקפיד על אנונימיות מוחלטת, הגיע רגע שהרגשתי כל כך נינוחה בפורום שהחלטתי ללכת למפגש שארגנה אחת הבנות. למפגש ההוא הגענו רק שבע בנות. החיבור היה מיידי ומהיר. המפגש העביר את החברות שלנו מהעולם הוירטואלי לעולם האמיתי והקשר הפך הדוק ותומך עוד יותר. בינתיים עברתי הריון חוץ רחמ שהסתים בכריתת חצוצרה. אחר כך, כשקיבלתי סופסוף בטא חיובית מיהרתי לעדכן את חברותיי הטובות שפרגנו לי. כמה שבועות אחר כך לא נצפה דופק. אחת מאותן חברות ליוותה אותי בכל הבירוקרטיה לתיאום הגרידה (בעלי היה חייב לחזור לעבודה). ביום בו עברתי הפלה, שהיה אחד הימים הקשים עבורי, הופיעו שתי בנות אחרות מהחבורה בביתי עם סל הפתעות ופינוקים ודאגו לשמח אותי. יחד נודע לנו שאחת הבנות קיבלה בטא חיובית. למרות שהייתי בעומק השאול שמחתי עבורה. רק עבורה. אחר כך עוד אחת נכנסה להריון. ועוד אחת. ושוב אני. ועוד אחת. ועוד אחת. ההריון הזה הביא לי את יהונתן ועלמה. תאומים מופלאים בני שש. ביום שהם נולדו סיפרה לי האחרונה בחבורה שגם היא בהריון וכך סגרנו מעגל. עם הזמן גם הבעלים שלנו הכירו והתחברו. הילדים שלנו כבר נולדו לתוך החבורה הזה ומכירים מיומם הראשון. תמיד אמרתי שאחרי שאהפוך לאמא לא אחזור עוד לטיפולים. זו היתה עבורי טראומה. העובדה שזכיתי בבן ובת אפשרה לי להיות שלמה עם ההחלטה. שלמה לחלוטין. עד הערב ההוא לפני שנתיים וקצת. נפגשנו לערב בנות. בשלב ההוא אחת מאתנו היתה בהריון שלישי, ועוד אחת בהריון שני ועוד שתיים בשלבים שונים של חזרה לטיפולים. שוחחנו הרבה זמן על הטיפולים ועל הריון נוסף ועל הזמן הנכון ועל הסיבות לחזרה לטיפולים. למחרת שאלתי את בעלי מה דעתו על חזרה לטיפולים. הוא כמובן הופתע כי ידע כמה אני נחרצת, אבל החלטנו להמשיך ולחשוב על כך יחד. בסופו של דבר חזרנו. היו לנו מוקפאים, כך שהתחלנו עם סבב מוקפאים שלא צלח. הסבב הבא היה IVF מלא. להפתעתי נקלטתי בסבב הראשון. עם תאומים נוספים. בבת אחת הפכתי ממאותגרת פוריות לאמא מרובת ילדים. היום איתמר ואלה חוגגים שלושה חודשים ואני עדיין מנסה לעכל את הסטטוס החדש שלי. לפעמים אני מסתכלת על ארבעת הילדים שלי ולא מאמינה. לו מישהו יכול היה לתת לבוליקי ההיא- הכואבת, המיואשת, העצובה - לראות חמש דקות מחייה בעתיד, לו רק יכולתי לומר לה שהדרך הזו משתלמת. אבל אני לא יכולה לפגוש את העבר שלי. אני יכולה רק לתת לכן מסר קטן מהעתיד שלכן: זה קורה! כל מי שהכרתי כאן בפורום הפכה לאמא בדרך כזו או אחרת. והחבורה שלנו? לנו יש כרגע 16 ילדים ועוד שניים בדרך... ועוד דבר קטן: אני אשמח למסור לאחת מכן את הספר "פוריות - מאלף ועד טף" באזור השרון.
לפני בערך שמונה שנים הפורום הזה היה הבית שלי. בימים ההם הייתי עדיין בוליקי. לפורום הגעתי אחרי כשלוש שנים של ניסיונות להכנס להריון. בשלב הזה הציפייה להפוך לאמא כבר מילאה את כולי והטיפולים השפיעו על כל פרט ופרט בחיי. כל נושא הפוריות היה מבחינתי רווי בושה, אשמה, תחושת כשלון, אכזבה וחרדות. משום כך כמעט ולא שיתפנו אף אחד במה שעובר עלינו. הרגשתי הכי בודדה בעולם. ואז מצאתי את הפורום. בהתחלה רק קראתי והעשרתי את הידע שלי. למדתי המון על התהליך שאני עוברת, למדתי מה לשאול את הרופאים, למדתי איך לקרוא בדיקות ולמדתי איזה אופציות עומדות בפניי. אחר כך התחלתי לכתוב. מהר מאד נשאבתי פנימה והפורום הפך לחלק בלתי נפרד משגרת היום והצ'אט של אנשי הפורום מילא את לילותיי. למרות שבתחילה היה לי חשוב להקפיד על אנונימיות מוחלטת, הגיע רגע שהרגשתי כל כך נינוחה בפורום שהחלטתי ללכת למפגש שארגנה אחת הבנות. למפגש ההוא הגענו רק שבע בנות. החיבור היה מיידי ומהיר. המפגש העביר את החברות שלנו מהעולם הוירטואלי לעולם האמיתי והקשר הפך הדוק ותומך עוד יותר. בינתיים עברתי הריון חוץ רחמ שהסתים בכריתת חצוצרה. אחר כך, כשקיבלתי סופסוף בטא חיובית מיהרתי לעדכן את חברותיי הטובות שפרגנו לי. כמה שבועות אחר כך לא נצפה דופק. אחת מאותן חברות ליוותה אותי בכל הבירוקרטיה לתיאום הגרידה (בעלי היה חייב לחזור לעבודה). ביום בו עברתי הפלה, שהיה אחד הימים הקשים עבורי, הופיעו שתי בנות אחרות מהחבורה בביתי עם סל הפתעות ופינוקים ודאגו לשמח אותי. יחד נודע לנו שאחת הבנות קיבלה בטא חיובית. למרות שהייתי בעומק השאול שמחתי עבורה. רק עבורה. אחר כך עוד אחת נכנסה להריון. ועוד אחת. ושוב אני. ועוד אחת. ועוד אחת. ההריון הזה הביא לי את יהונתן ועלמה. תאומים מופלאים בני שש. ביום שהם נולדו סיפרה לי האחרונה בחבורה שגם היא בהריון וכך סגרנו מעגל. עם הזמן גם הבעלים שלנו הכירו והתחברו. הילדים שלנו כבר נולדו לתוך החבורה הזה ומכירים מיומם הראשון. תמיד אמרתי שאחרי שאהפוך לאמא לא אחזור עוד לטיפולים. זו היתה עבורי טראומה. העובדה שזכיתי בבן ובת אפשרה לי להיות שלמה עם ההחלטה. שלמה לחלוטין. עד הערב ההוא לפני שנתיים וקצת. נפגשנו לערב בנות. בשלב ההוא אחת מאתנו היתה בהריון שלישי, ועוד אחת בהריון שני ועוד שתיים בשלבים שונים של חזרה לטיפולים. שוחחנו הרבה זמן על הטיפולים ועל הריון נוסף ועל הזמן הנכון ועל הסיבות לחזרה לטיפולים. למחרת שאלתי את בעלי מה דעתו על חזרה לטיפולים. הוא כמובן הופתע כי ידע כמה אני נחרצת, אבל החלטנו להמשיך ולחשוב על כך יחד. בסופו של דבר חזרנו. היו לנו מוקפאים, כך שהתחלנו עם סבב מוקפאים שלא צלח. הסבב הבא היה IVF מלא. להפתעתי נקלטתי בסבב הראשון. עם תאומים נוספים. בבת אחת הפכתי ממאותגרת פוריות לאמא מרובת ילדים. היום איתמר ואלה חוגגים שלושה חודשים ואני עדיין מנסה לעכל את הסטטוס החדש שלי. לפעמים אני מסתכלת על ארבעת הילדים שלי ולא מאמינה. לו מישהו יכול היה לתת לבוליקי ההיא- הכואבת, המיואשת, העצובה - לראות חמש דקות מחייה בעתיד, לו רק יכולתי לומר לה שהדרך הזו משתלמת. אבל אני לא יכולה לפגוש את העבר שלי. אני יכולה רק לתת לכן מסר קטן מהעתיד שלכן: זה קורה! כל מי שהכרתי כאן בפורום הפכה לאמא בדרך כזו או אחרת. והחבורה שלנו? לנו יש כרגע 16 ילדים ועוד שניים בדרך... ועוד דבר קטן: אני אשמח למסור לאחת מכן את הספר "פוריות - מאלף ועד טף" באזור השרון.
) מזל טוב והכי כיף שמזוג שכל כך רצה ילדים ועשה הכל בשביל זה להיות משפחה גדולה ומרובה!!!!!! אושר ונחת