בבית או בחוץ?

בבית או בחוץ?

אני מאוד אדם של בית, מאוד. כיף לי להיות בביתי, לא משעמם לי, לא דחוף לי לחפש ריגושים בחוץ. תמיד הייתי כזו, עוד מאז שהייתי ילדה פצפונת.
אני לא מסתגרת או משהו, אבל בהחלט יכול להיות לי הרבה יותר כיף לבלות אחר צהריים בבית מאשר בחוץ.
ועכשיו כשאני אמא, לפעמים אני תוהה אם זה לא בסדר:
הילדון מבלה המון בחוץ. המטפלת שלו מעדיפה את זה ככה, ויש לו שלל פעילויות.
אבל בזמנים שהוא איתי, אני דווקא מעדיפה להיות בבית, ואני מרגישה קצת אשמה על כך שאני לא נלהבת לקחת אותו לגינות או פעילויות.
זה לא שהוא בוכה משועמם לבד, חלילה: אנחנו משחקים, וצוחקים, ועושים דברים ומדברים. רק בבית.
ואני חושבת לעצמי שזה בסדר, שמותר, כי הוא כן מקבל את "זמן החוץ" שלו, וחוצמיזה, אמא זה לא כמו מטפלת.

עד כמה חשוב לכן שאת הזמן שלכן עם הילדים אתן מבלות דווקא מחוץ לבית?
האם זה בכלל חשוב?
 
אצלי זה לא עקרון אלא עניין פרקטי

ולדעתי זה גם תלוי גיל. כשהבת שלי היתה תינוקת לא היה לה יותר מדי צורך להיות בחוץ (ומצד שני אחיינית שלי היתה נרגעת רק מחוץ לבית כתינוקת אז הכל אישי). אחר כך היה שלב שהייתי מוציאה אותה למרפסת כדי שהיא לא תשתעמם כי בתוך הבית היה לה קשה. היום מצד אחד היא גדולה יותר ולכן היא יכולה לעשות דברים מעניינים יותר גם בבית, אבל מתד שני אם כל יום היא תשאר בבית אחרי הצהרים (למרות שבמשך היום היא בגן ויש לה חצר), יהיה לה קשה ומשעמם. החורף פה, שלא מאפשר להיות ממש בחוץ, היה אתגר בשבילנו,והשתדלנו להחליף את החוץ בביקורים אצל חברים או פעילויות פנים אחרות. אבל בפירוש זה היה קשה והיא אמרה בעצמה שכבר ממש נמאס לה להיות כל הזמן בבית.

אם הילד לא משועמם מה שחשוב בעיני זה בעיקר שתהיה לו הזדמנות לפעילות גופנית יותר משמעותית כמו ריצה קפיצה והשתוללות. זה לא חייב להיות איתך אם יש מי שעושה את זה איתו וזה לא חייב להיות כל יום.
 
יש לו המון הזדמנות לפעילות בחוץ

כאמור, ולו בגלל שהמטפלת עצמה מעדיפה ככה.
אני חושבת שהחשש לשי הוא לא תוצר של צורך אובייקטיבי שלו, אלא המחשבה שלי ש"אמא טובה" היא כזו שרוצה לצאת עם הילדים שלה לגינה הציבורית או לפחות עושה את זה גם אם היא לא רוצה.
אז הוא אמנם יוצא למקבילה של הגינות הציבוריות, אבל לא איתי. כי כשהוא איתי, אני מעדיפה להיות בבית איתו.
 
בבית או בחוץ

הי, אני חדשה כאן... ראיתי את השאלה וחשבתי שנראה שהשאלה היא לא בבית או בחוץ, אלא איך אני עם הילד/ה, ואיפה הלב שלי מונח ברגע הזה בזמן. הרי מה חשוב לכולנו באמת? להרגיש אהובים משמעותיים מוגנים, מחוברים. כולנו מחפשים את זה תמיד. אני גדלתי בקיבוץ, שם יש המון מרחבים וטבע, אבל בפנים לא קיבלתי את המרחב שהייתי זקוקה לו אז לא חוויתי גם את המרחב בחוץ. ויכול להיות מצב שילד יום שלם בבית ומקבל את האהבה והחום ותשומת הלב שהוא זקוק להם ואז מרגיש מרחב כאילו הוא בשדה פתוח מלא פרחים... אז ברור שטוב לצאת החוצה לפגוש ילדים ולהתנועע במרחב, אבל זה לא חייב להיות עם האמא. ואם האמא במיטבה בבית והילד גם בטוב ולא מבקש לצאת אז מעולה!
 
ברוכה הבאה! ותודה על התגובה


אני חשובת שמאוד קלעת למה שהייתי רוצה שיגידו לי

חשוב לי שהוא ידע לא להשתעמם בבית. אמא שלי היא טיפוס שלא יכול לסבול להיות בבית, זה ממש מפריע לה פיזית, זה מדכא אותה.
היא חייבת לצאת, להסתובב, ושעמום בכלל יוצר אצלה מצוקה גדולה.
ואני, שאצלי זה כל כך לא ככה, שאני מרגישה שמתוך הסלון שלי אני יכולה לצאת למסעות גדולים ונרחבים, לא רוצה להיות זו שמלמדת את הילד שלה ש"חייבים" להיות בחוץ.
אז כשאנחנו בבית אנחנו קוראים ספרים ומשחקים ומשתובבים כך שאני לא חושבת שמשעמם לו, ולי ללא ספק קל יותר להיות "נוכחת" איתו כשאני איתו בבית (בחוץ אני דאגנית יותר).
זה רק העניין הזה בראש סביב איך ש"צריך".
 
בבית או בחוץ

הי בינתיים כבר יש לי שם... תודה על תשובתך. אני ממש מסכימה איתך שאנחנו מסתבכות במחשבה של איך צריכה להיות, ובספק המנקר תדיר בפנים: האם אני בסדר?...אני מרגישה שכל ההתחזקות שלי כאדם וכאמא קשורה לבניית הוודאות שאני טובה בדיוק כפי שאני, כולל החולשות שלי. בעבר הייתי מנסה להתפתח ולשנות את עצמי מתוך האמונה שלא טובה ולכן צריכה להשתנות, וכמובן שלא הצלחתי לזוז מילימטר, רק התרחקתי מעצמי. היום השינוי פשוט קורה מעצם זה שיותר ויותר מאמינה שבאמת טובה, בדיוק כפי שאני, בלי התניות (כמובן שזה אימון, כמו שריר...) ואז יש שם מישהי שיכולה לעבוד ולהתפתח ולהסתכל גם על חולשות בלי להיבהל, כי החולשה היא לא אני המהותית, היא רק חלק שקיבלתי בשביל ההתפתחות שלי כאן. ו"הטובה" הזה לא קשור להיותי בבית או בחוץ, או אם אני אצליח או לא, זו הבנה בסיסית קיומית שמאפשרת לי להיות יותר נוכחת בכל מקום כי יש לי אותי, מצד שני, לאפשר לעצמי להיות איפה שטוב לי בלי שזה יגיד עליי משהו... לי ההבנה הזו ממש עוזרת ומשחררת ונותנת לי הרבה שקט ושמחה.
 
לא עושה מה שעושה לי רע

אני מתעבת גינות וגני משחקים... לכן לרב הם ילדו ביום שאבא שלהם אחראי....
לפעמים נדירות (בערך אחת ל-2-3 שבועות) אני הולכת איתם כי הם ממש מבקשים
יתר הימים- מגיעים ב-17 הביתה מהגנים. ב-18:30 כבר ארוחת ערב. ב-19 הקטנה כבר במקלחת ולישון. לא יגרם לה שום נזק משעה וחצי של שקט, רק עם אח אחד ולא 20 ילדים כמו יתר היום- בבית
אני שונאת להיות בחוץ... או שחם לי מדי או שקר לי מדי או שפוליטי לי מדי בגינה
 
למעלה