בהמשך למה שהעלה sharpantie

[ל ו ל י ת]

בהמשך למה שהעלה sharpantie

לגבי זה שגם אחרי שאשתו אושפזה הוא לא הצליח לקבל שום אבחנה מהרופאים. שאלתי היא כמה מכם נתקלו בכזו תופעה ומה אתם חושבים על כן או לא לתת אבחנה למשפחה. אני שואלת כי כפי שהזכרתי בעבר, כשאחותי חלתה אז המילה הזו לא הוזכרה, וגם אחרי כמה שנים כששאלתי את אמי האם יש לאחותי סכיזופרניה (מילה שפגשתי בלימודיי) היא אמרה שהיא לא ממש יודעת לענות כי לא ממש אמרו לה וציינה שכשהיא שאלה אמרו לה שאין ממש שם אחד מסויים ושזה יכול להתאים לכל מיני דברים. משהו כזה. (כמובן שזה מין טלפון שבור). כיום יוצא לי לפגוש מידי פעם אנשים שיש להם בני משפחה חולים והם מציינים את המחלה במשפחה אך מוסיפים שזה אבחנה פרטית שהם עשו כי איש לא אמר להם. מכירה גם מקרים בהם היה עלי לשבת עם משפחה ולבשר להם שהילד חולה. וזה היה עבורי מאד מאד קשה. הייתי צריכה לפתור משהו עם עצמי קודם. לומר להורים הילד שלכם חולה בסכיזופרניה זה דבר מאד מאד קשה וחשוב מאד שאנשי המקצוע שמבשרים את הבשורה הקשה הזו יהיו ערים ורגישים למקום שבו המשפחה נמצאת ולפי זה להחליט איך אומרים וכמה. מצד שני האם זו לא מין פטרוניות מבחינת אנשי מקצוע לקבוע כמה המשפחה רוצה ומסוגלת לדעת? מה דעתכם ואיך הייתם בורחים שדברים יהיו, לו הדבר היה נתון לבחירתכם? אז זהו. שאלה וסיפור ושאלה.

 

[שיריתה המקורית]

אני הייתי רוצה לדעת

אני מכירה המון המון סיפורים של ילדים, שלוקים בכל מיני חריגויות, שעד שניתנה להם אבחנה יצאה להם כבר הנשמה. ואצל כולם בדיוק אותו הסיפור: לא יודעים בדיוק, לא בטוח, אולי, נחכה שהילד יגדל וזה נורא מעצבן. אבל אצל ילדים אני מבינה שנמנעים מלתת אבחנה ברורה בגיל מאד צעיר, ביחוד לגבי מחלות נפש, כי מצפים שאולי המצב ישתנה. אבל אצל מבוגרים? לפי דעתי צריך לתת אבחנה, אבל יש לעשות את זה בעדינות. אני מצאתי לי פסיכיאטר צעיר, חכם ואיש מקצוע טוב אבל חסר לב שאומר לי את כל המידע כולו בלי לחשוב פעמיים. אמנם הוא הרס אותי לפני שנתיים כאשר נתן לי קביעה חד משמעית איומה, אבל מצד שני נודע לי איפה בדיוק אני עומדת. אני הולכת אליו ביום חמישי הקרוב כדי להתיעץ איתו לגבי טיפול תרופתי וגם כדי לשאול אותו כמה שאלות קשות. אני יודעת שיהיה לי קשה להתמודד עם ידיעות שבתוך תוכי אני כבר מודעת לזה אבל לפי דעתי אין ברירה וככל שנקדים להתמודד עם האמת יהיה יותר קל לשאת את המציאות. הבן הגדול שלי שהוא בן 10 , כבר לפני כשנתיים, כשעוד לא ידענו מה יש לילדה, וניסינו לטשטש את מצבה החמור כי חשבנו שזה זמני ושזה יעזור, הרגיש מאד רע עם זה שלאחותו יש "משהו" שאפילו אין לו שם. הוא חשב שבגלל שאין שם לבעיה, רק אחותו בכל העולם חולה בזה והמחשבה הזו מאד הכבידה עליו. כיום, אני נאחזת בסימני האוטיזם שיש לה ומסבירה לו שהיא במידה מסוימת אוטיסטית וגם יצא לי להגיד לו שנפשה חולה. אני בהחלט מאמינה ב"לשים את הקלפים על השולחן" כדרך התמודדות.

 

[takitez]

מזתומרת?

האבחנה היא הבסיס לטיפול, מאפשרת תקשורת בין הרופאים והמטפלים, וגם תקשורת עם המשפחה. אי אפשר לדרוש מימון מקופ"ח למשל בלי אבחנה. אין דבר כמו "שאין ממש שם אחד מסויים ושזה יכול להתאים לכל מיני דברים". המשפחה צריכה לדרוש אבחנה, כפי שנכתבה בתיק. ואין לי ספק שהיא אכן נכתבה. אם המשפחה לא בשלה לזה, להגיד כל מיני דברים עמומים כמו "זה יעבור" רק יחריף את ההתמודדות הקשה מנשוא.

 

[3VIVI]

מסימה-האבחנה היא הבסיס

האבחנה מאד חשובה לכל חולה באשר הוא אם זאת מחלה גופנית או נפשית.אפילו כשלא בשלים אפשר לקבל הדרכה והכוונה במלא הכבוד הראוי. אך כניראה שזהו אופי הפסיכולוגיה. לצערינו במחלות הנפש אין מדע מדוייק ואיין אפילו תרופות שמתאימות למחלה מסויימת . עברנו תלאות על גבי תלאות ואפשר לומר סבל איום בגלל חוסר האבחנה . בהתחילת הטיפול בו (בי´ח 1)כשבני היה בן 15 הבנו שהוא לא סובל מכלום,,בסיכום המחלה נאמר שלא נימצא שום סימן למחלה. בב´ח 2 עלו על האו.ס.ד. מחשבות טורדניות כפיתיות -כי הוא היה עושה טקסים. בבי´ח 3 לא עלו על משהו נוסף והוסיפו דיכאון למצבו הרפואי. בביח´4 כבר היה במצב מאד קשה ועבר ,,הכל,,וההבחנה בסיכום היתה סכיזופרניה קלה . כמובן שכשהוא הירגיש טוב יותר היכחשנו את עיניין הסכיזופרניה,,,אז לא ידענו שלמעשה זה אחד מהסימפומים להכחיש אותה. והיתרכזנו רק בקושי התיפקודי עו´ס למינהם טיפול תרופתי ובעבודה מאומצת על השתלטות המחשבות. בב´ח 5 נוספה החרדה ,והוחלפו הכדורים מהסוג הישן לתרופות חדשות מאד. וכך מצבו שופר, והיום בכמה שבועות האחרונים אנו מסתכלים לסימפטומים האמיתים בעיניים ומבינים שהסכיזופרניה היתה שם כל הזמן. רק לא איבחנו נכון ולא ידעו . והאימרה אם אין אני לי מי לי- נכונה. אם היו מאבחנים נכון במלא הרצינות ומלווים אותנו לאורך כל הרך צוות קבוע היו יכולים לאפשר לנו להיתמודד טוב יותר . אך אף רופא מטפל או עו´ס לא היה איתנו ב15 שנים האחרונות יותר מ3 חודשים. לכן החלטתי על טיפול פרטי ומקווה שהמצב לא יחמיר בכדי לא להיזדקק לביח שוב. והאבחנה היא לא רק הבסיס לטיפול אלא גם לריפוי . בברכה ו.

 

[takitez]

מותר לרופאים להתלבט, לשנות דעתם ואף

לחלוק זה על זה. סה"כ יש חידושים ותגליות בפסיכיאטריה. אנו כבני משפחות החולים צריכים לשדר לרופאים שאנחנו רוצים ויכולים לספוג את האמת. כשאנו מכחישים קל יותר לפטור אותנו בהסברים עמומים. מכיון שאנחנו הגורם היציב היחיד בחיי החולה, שהרי הרופאים מתחלפים, חשוב שנוכל לדעת כמה שיותר על המחלה, לעקוב אחר חידושים בטיפול ולדעת לדרוש אותם בזמן. עמדה זו כשלעצמה מקנה לנו כוחות התמודדות. הצלחה לכולנו.

 

[ל ו ל י ת]

מסכימה ועדיין שואלת את עצמי

האם יש מצבים שהחולה עצמו או מי מבני משפחתו עדיין לא מוכנים לשמוע את המילה "המדוייקת" עם האבחנה. יכול להיות? אני רק ככה קורתאת את מה שאתם כאן למעלה כותבים על זה שמחליטים בשבילנו מה נדע, וזה נראה לי שכאילו עושה תחושה של "פטרוניות" שהמשפחה עלולה לחוש. אאו אולי אפילו מרגישים שמישהו מאנשים הצוות מתנשא. עדיין, בגלל שיצא לי להיות גם במקום השני, שמבשר, אני חייבת לומר שקבלת ההחלה אים ומתי לומר למשפחה היא דבר לא פשוט, וש(לפחות היכן שאני הייתי) הוקדשה מחשבה רבה לחשוב על המקום בו המשפחה נמצאת ומה יתאים להם לדעת באותו שלב. מסובך. מסובך כל כך וחשוב באמת שהצוות ידע מהמשפחה באופן ברור אם הם רוצים לדעת. זה יעזור גם לצוות לקבל החלטה.

 

[sharpantie]

אבחנה

עד כמה שידוע לי היום אפשר לקבל אבחנה,למרות שעד שהם אומרים אותה הם מתפתלים בכל מיני ניסוחים עקיפים שלא היו מביישים שום דיפלומט. אפשר גם לקבל תמורת תשלום סיכום מחלה. העניין הוא שיש חולים שבצדק עלולים להגיב מאוד קשה לשמע המילה סכיזופרניה ולכן כנראה מתלבטים אם לומר או לא. בנוסף,יש כל מיני תת סוגים של המחלה שבכל אחד מהם הפרוגנוזה (סיכויי ההחלמה) שונים. המקרה שבו לא קבלתי אבחנה התרחש ב1978 ונראה לי שהיום הדברים השתנו קצת. בעצם גם היום במקרה עם הבת לפני שנתיים לא נתנו לי אבחנה ואמרו מה זה חשוב וכו´ אבל הייתי מוכן לתשובות האלה ,לא הייתי צריך אותם לעניין זה ופשוט הסתכלתי בסיכום המחלה. שם הכל כתוב ברור מאוד.

 

[ל ו ל י ת]

כל מילה "בול"

אתה כותב על הניסוחים העקיפים וזה עושה לי רע כל כך לשמוע. זה כל כך לא פייר שלא אומרים לך מה יש לבת שלך אם אתה בא ודורש לדעת. בעיקר שהיא כבר לא ילדה (אצל ילדים ונוער לוקח יותר זמן ונזהרים יותר בקביעת אבחנה) ושמדובר בתקופה ארוכה (תקן אותי אם אני טועה) שהיא במצבים הללו. אגב לא ידעתי שמשלמים כדי לקבל סיכום מחלה. למי בדיוק היית צריך לשלם? מעניין. אכן ישנם כל מיני תתי סוגים וסוג ה"החלמה" וכן הציפיה לעתיד שונה בסוגים השונים. יש אפילו נטיה להתחיל לראות את הסכיזופרניה כשם כללי של כמה מחלות שונות. הכי חרה לי לקרא את הסוף של דבריך,שגם בשנות האלפיים עדיין התפתלו וא אמרו לך אבחנה. מה זאת אמרת מה זה חשוב? אתה אבא שלה ואתה רוצה לדעת. האם בסוף נתנו לך אבחנה ברורה? (מעבר לסיכום המחלה)?

 

[sharpantie]

שלום ללולית

רק היום ראיתי את התגובה שלך למה שכתבתי כי אינני הולך בדרך כלל לאחור בתאריכים. התלבטתי אם להשיב לך בפורום והחלטתי דוקא לשלום לך אישית. באשר למה ששאלת : ניתן לקבל סיכום מחלה מבית חולים פסיכיאטרי תמורת תשלום אך זה דורש אישור ממנהל המחלקה. בבית החולים לא כל כך מיידעים את המפשפחות על האפשרות אבל היא קיימת. הבת שלי מטופלת באופן פרטי אצל רופאה שפעם עבדה בבית החולים וממנה אני מקבל הרבה מידע. כשהבת שלי שוחררה מבית החולים הייתי בשיחה אצל הרופאה המטפלת וכששאלתי מה יש לה קיבלתי תשובה בנימה חצי מתנצלת " תשמע, אנחנו לא בדיוק יודעים, זה יכול להיות כל מיני דברים. גם מחלה זה צורת חיים, העיקר שהיא הולכת הביתה ושתרגיש יותר טוב...." ועוד כל מיני מריחות מהסוג הזה. כאשר שאלתי במפורש האם זו סכיזופרניה קבלתי התחמקות בסגנון דומה ,אבל כמו שאמרתי קודם - בסיכןם המחלה הכל כתוב ברור וחד משמעי.אז כרגע לפחות הכל ידוע לי עד שיחליטו לשנות את האבחנה. לסיום, עוד משהוא אישי: סגנון הכתיבה שלך בתשובות שאת נותנת , נראה לי מאוד " מוכר". הרי את יודעת את שמי האמיתי שכתבתי לפני שמחקתי אותו. האם אני מוכר לך??

 

[Jersey Girl]

אבחנה

אני כרגע מאוד לא בטוחה לגבי האבחנות עצמן מכל מה שקראתי. נראה לי שהאבחנות לא מדויקות לא סופיות וכו´. למרות זאת אני חושבת שמאוד חשוב ועוזר לקבל אבחנה, כי זה איכשהו מסדר את הדברים בראש ונותן נקודת מוצא לטיפול ותיקון. כמה שהשם סכיזופרניה יכול להשמע נורא לאנשים (ולי דרך אגב זה כבר לא נשמע נורא) זה עדין יותר טוב מבעיה מסתורית ללא שם.

JG

 

[שיריתה המקורית]

צודקת, אי הידיעה היא הגרועה מכולם

וגם לי שום בעיה נפשית כבר לא נשמעת לי נורא כנראה שמתרגלים לכל דבר...

 

[ל ו ל י ת]

בדיוק חשבתי על זה אתמול.

האמת שחשבתי לגבי עצמי דווקא. כמה הייתי רוצה לשמוע מילים "רשמיות" לתיאור מצבים לאו דווקא של מחלה. לדוגמא אם יש תקופות שבהן אני אוכלת יותר מידי, האם יעשה לי טוב לשמוע שזה "בולימיה"? (אגב אני לא יודעת אם זה כן או לא) ואז חשבתי לי שמעניין, אני הרי במקצוע שאני כן מכירה אבחנות ולמדתי אבחנות. ואני יכולה לדקלם את חלקן בעל פה כולל קריטריונים. ובכל זאת כשזה מגיע להפרעות אכילה כאילו משהו בי לא רוצה לפגוש את הקריטריונים. זה נורא מפחיד (לי, כרגע). חשבתי בכלל על אנשים מטופלים, לא משנה מה הבעיה שלהם, האם יעשה להם טוב לשמוע מה יש להם ואיך קוראים לזה. לדוגמא האם מישהו שבילדותו האבא לדוגמא היה נכנס לחדר ועושה כל מיני דברים (אני בכוונה מקצינה כאן). האם למישהו כזה יעשה טוב לשמוע שהוא "עבר התעללות מינית". כן או לא. כמה צריך להפגיש אנשים וכמה אנשים מחפשים לפגוש את המילים המדוייקות והאובייקטיביות של חוויות או מצבים שלהם? האם מישהו שמאד קשה לו בפרידות והוא תמיד בפרידות עושה משהו שפוגע באחר כי נורא נורא קשה לו בבפנים שלו בפרידות, (ויש לו עוד התנהגויות הקשורות, לא מספיק מה שציינתי) האם יעשה לו טוב לשמוע לדוגמא ש"Tתה סובל מהפרעת אישיות גבולית"??? זה יקדם? זה יפחיד? זה יאיים? מידת האיום תשתנה עם הזמן? לא פשוט. שווה לחשוב.

 

[שיריתה המקורית]

כנראה שאין תשובה חד משמעית

אלא לכל אדם מתאימה תגובה אחרת. ישנם אנשים שמתאים להם לקבל הגדרה ואנשים שלא. יותר מזה, לאחר מחשבה וקריאה של מה שכתבה לולית, יכול להיות שבמצבים מסוימים אותו אדם "חובב" אבחנות, יעדיף שלא לקבל אבחנה. מה שהכי חשוב, בשורה תחתונה, זה להתיחס אל האדם כאדם ולא כאבחנה. כלומר, אדם X הוא אדם X ויש לו אישיות, ואהבות, ורצונות וכו´ וגם מחלה, אבל אדם X הוא לא המחלה עצמה. לא יודעת אם הצלחתי להשמע ברורה, אולי אצליח אח"כ לנסח את זה טוב יותר.

 

[Jersey Girl]

שיריתה מסכימה איתך

ב100% שהכי חשוב להתייחס לאדם כאדם ולא כאבחנה

JG

 

[ל ו ל י ת]

../images/Emo45.gif

מסכימה ביותר ולכן "סובל מסכיזופרניה" ולא "סכיזופרן". כי האדם הוא קודם כל אדם ולא מחלה.

 

[ל ו ל י ת]

אבחנות

אהלן JG! כיוון שכל מה שידוע לעולם הרפואי והמדעי על המוח ועל המחלות הללו הוא כה קטן (אמנם יודעים די הרבה ויש תרופות, אך מה שיודעים הוא אפס קצהו של עולם ענקי של התרחשויות במוח ובגוף), גם האבחנות הן דבר מוגבל שהולך ומשתכלל עם הידע והנסיון הנצברים. הלוואי שהיינו יודעים יותר ויכולים לסווג מצבים שונים לשמות מדוייקים ללא טעויות. אז מנסים למצא מצבים שיש להם מין המשותף, בין אם בסימפטומים ובין אם בגורמים (כגון הרעלה כזו או כזו). אבל כל כמה שנים מערכת האבחנות משתנה. ומשתכללת. וגם מגלים תרופות חדשות וגם גורמים אפשריים למצבים שונים. אז כן לחלקנו (רובנו?) יש את הרצון החזק הזה לקבל אבחנה, מצד שני לעיתים אבחנה גם "סוגרת" לדוגמא היה בטלוויזיה לפני כמה זמן סרט דוקומנטרי על אדם מבוגר מאד שקובל בארץ אבחנה של סכיזופרניה וככה הוא שנם במוסדות, וכעת כשהוא כבר מבוגר מסתבר שהוא כלל לא חולה! אז זה מה זה מסוכן ולא אחראי לדעתי לקבוע אבחנה מהר. או לא לבדוק אבחנה מכל הכיוונים. וזה מה זה חשוב לנו לקבל אבחנה מהירה כדי שנדע "איך קוראים לזה" ובתוך כל אלה איך שהוא זה מתאזן - אם הארגון ממהר לקבוע זה יתן תשובה מהירה ואם לא אז תהיה תשובה איטית ואולי יותר אחראית. לכל מצב יש את המחירים שלו. וידע ידע ידע כאן (גם שלנו המשפחות) משחק תפקיד חושב לדעתי.

 

[Jersey Girl]

לא יודעת לאיזה תשובה לענות ../images/Emo66.gif

לולית וכולם חשבתי עוד קצת על הנושא הזה של אבחנות ונזכרתי בכמה דברים: 1) לפני שהיתה לנו אבחנה היה לי מאד חשוב למצוא אבחנה שבדיעבד אני מבינה שאין לה סטיגמה חזקה אז קראתי על זה ואבחנתי לבד באבחנה של DELUSIONAL DISORDER והרגשתי מאד טוב עם זה 2) האבחנה הראשונה שרופאים נתנו לנו היתה של BIPOLAR DISORDER שזו אבחנה יותר ´רכה´ מסכיזופרניה אך לא טפלו בליתיום שלהבנתי בדכ מטפלים לאבחנה זו 3) לבסוף אחרי כמה שנים נתנו אבחנה של סכיזופרניה בהתחלה הרגשתי מאד רע הרגשה מאד כבדה כאילו נחרץ גורל כאן אך המשך ההתמודדות אינו עם המילה סכיזופרניה אלא עם בן אדם, אח, חיים, אהבה.... וכך פחות משנה אם האבחנה נחרצה בעקבות הנסיון שלי הייתי עונה שהאבחנה היא שלב חשוב שכן צריך להתכונן אליו אבל אחרי שעוברים אותו ההתמודדות חוזרת לסימפטומים וזאת לפחות מצד המשפחה לאנשי מקצוע זה שונה בודאי

JG

 

[3VIVI]

מעניין

תחשבו על זה שכל אחד יודע מהו סרטן.ואיך הוא מכלה את התאים החיים בגוף וכדי למגרו יש צורך כימוטרפיה ובתרופות ,כריתת אברים וכ´.ובמקרה הגרוע עם התפשטותו האדם הולך לעולמו. האם למי שניתנה זה עתה אבחנה כזו.היה מגיב בהכחשה ? וממשיך בחייו הלאה כאילו לא אמרו לא כלום ? לא.האם סימני המחלה והסימפטומים לא מורגשים היטב בגופו רגע רגע. הוא יכול לעשות הכחשה?לא. לא כך אצל חולי הסכיזופרניה ,הודעת האבחנה היא לא מיתקבלת באותה צורה.קודם כל אף אחד לא יודע מהי המחלה הזאת בדיוק . היא לא בדיוק מובנת .והנטייה של החולה לא לקלוט או להבין מה נאמר לו. הוא מכיר בסימפטומים שלו ויודע שהם על בסיס לא קבוע בכלל פעם באים ופעם לא . וישנם כאלה שכן ניתנים לשליטה ולשינוי,וישנם כאלה שלא.הוא יודע גם שזה לא קטלני במידה כזאת שנישאר לך זמן מוקצב לא מתים מזה.וישנה הרגשה שהרופא לא בדיוק יודע,,,הוא מהסס . לכן בזמן האבחנה , ביטולה ,נעשה עוד בשלב השמיעה הראשון ולא מגיע בכלל לשלב הקליטה והההפנה במח. ולכן ההכחשה תופסת את מקומה. אך כאן הטעות -הרופאים צריכים כמו שכתבתי במיכתב הקודם להעביר את האבחנה בצורה יותר מוסברת ומובנת .בצורה יותר תומכת ויעילה . לדאוג לחולה וללוותו לעקוב אחריו ולתת לו ולמישפחתו את כל המידע ההסברים וההנחות . כאן לצערי לא עושים זאת ופותרים אותך אחרי שיחה של רבע שעה. במיכתב הקודם כתבתי שאבחנה היא הבסיס לקבלה וההשלמה של המטופל את המחלה ובעקבות זאת .הוא יתחיל להיתארגן בחייו לכוון הריפוי עד כמה שניתן. כלומר אם האבחנה היא על משהו קשה מוכר ומסוכן ,אנו מקבלים זאת בהבנה אך אם האבחנה היא מחלה לא ידועה לא מובנת ,יש לנו נטייה להכחיש או להרחיק אותה מאיתנו. אנו צריכים להביא את המחלה לידיעת הציבור לתודעתו ,בכל המובנים. אולי גם הרופאים יתיחסו יותר בשימת לב למטופלהם ולריגישותם בשיחות האבחנה שלהם. בכדי למוטט את הסטיגמה הנוראה של המחלה. ולולית למרות ידיעותייך על כל הסימפטומים של "הבולימיה -לדוגמא שנתת ונניח שבאים ומעירים לך שמצבך הולך ומחמיר וכניראה שיש לך בולמיה" . אינך יכולה לעכל זאת ואת דוחה מעלייך כל טיעון. מדוע? כי את לא יודעת מספיק על היתהוות הקשרים במח .ולא יודעת מספיק מבחינה נוירולוגית על היווצרות הדיכאון שמיתלווה לזה ועוד כל מיני סימפטומים אחרים. כי מעולם לא חווית דבר כזה אלא רק שמעת או למדת אודותם. לכן יתכן שתכחישי ותמשיכי הלאה לאכול. מתי אולי הית מאמינה לאבחנה הזאת. כשהית צופה ונוכחת למותה של מישהי כתוצאה מהבולמיה. אז הסכנה המרחפת מעל ראשך היתה מכריחה אותך ליטול יוזמה .(בעזרה מבחוץ ). לכן הסכיזופרנים סובלים ,,ומכחישים תקופה ארוכה את מצבם - והרופאים לא טורחים לעזור להם לראות .- הכל נימצא בפנים בתוך הראש .לא רואים סימפטומים ,לא מתים מזה ,והמדע איננו מדוייק וקבוע בקשר לכך. ו.

 

[ל ו ל י ת]

מסכימה, אבל רק חלקית.

הסכמתי עם חלק מדברייך לגבי זה שישנם אנשים הסובלים מסכיזופרניה אשר נוטים להכחיש את ה´מחלה´. זה נכון וזה מהווה את אחד המכשולים בכל הקשור ליעילות העזרה התרופתית משום שקורה שלאחר שאדם יצא מהמצב הפסיכוטי בעזרת התרופות ואף השתחרר ושב לחיים פחות או יותר שגרתיים, הוא מפסיק ליטול את התרופות ושב להיות פסיכוטי ולעיתים אף שב לאשפוז. וזה אני מניחה כל כך קשה לאותו אדם וזה מאד עצוב גם למי שרואה אותו וקרוב אליו. מצד שני אני בעמדה שונה משלך (אם הבנתי נכון את דברייך) לגבי זה שההכחשה קורית משום שאלה לא מחלות הגורמות למוות. כתבת לדוגמא על הבולימיה ואמרת שאם אשמע על מי שמתה מזה, אולי אוכל לקבל טוב יותר אבחנה. אני ממש לא יודעת ובעיקר לא חושבת ככה. אני גם לא מכירה כל כך את הסימפטומים של בולימיה (ובאמת לא יודעת אם זה משהו שתואם למצבי או לא, זו באמת היתה רק דוגמית!) בכל מקרה אני חושבת גם על מצבים כמו מחלת הסרטן שעלולה לגרום למוות. ויכולה לומר לך שישנם המון מקרים של אנשים שחולים בסרטן ובוחרים להכחיש את זה. אני אישית לצערי הכרתי אישה מקסימה שבחרה להכחיש את האבחנה שקיבלה במשך שנים ולצערי היא לא איתנו יותר. והיא כן קיבלה אבחנה ברורה. אגב לא מעט אנשים בוחרים שלא לומר את המילה סרטן. או נשים שחשות גוש בשד וחוששות לבדוק למרות שבהגיון יודעות שאבחון מוקדם יכול להציל חיים. האם זה אומר עליהם משהו ? אני חושבת שזה אומר שלא נוח להם עם המילה והאבחנה, כמו שלחלקנו לא נוח עם בולימיה, סכיזופרניה ועוד. גם בחדשות אגב שומעים לא פעם על אדם ש"מת ממחלה קשה". למה העורך לא בוחר במילה סרטן, או בשם של כל מחלה אחרת? האם זה רק בשל צנעת הפרט? אני באמת לא יודעת. ולגבי המחלות/הפרעות הנפשיות. אני לא מרגישה שיודעתלומר למה אנשים מכחישים. מניחה שיכולות להיות לכך סיבות רבות. אולי יוכל מי מכאן להאיר אתעיני ואת עיני היתר לגבי סיבות שהוא/היא פגש או מכיר. הנטיה להכחיש היא לא תמיד רעה. היא מגנה עלינו כשאנו עומדים בפני מצבים שכל כך מאיימים, שעדיף להכחיש אותם, אחרת לא נוכל לשאת זאת. אולי השוני ביננו הוא בסוג המצבים/מושגים שמאיימים על כל אחד, וכן בנטיה או במידה בה כל אחד מאיתנו משתמש במנגנון ההכחשה.

 

[shpin]

בעקבות מה שכתבתי בשרשור של דממה

אני חושבת שכן חשוב להגיד למישהו מה יש לו. לי, וגם לאנשים אחרים שדיברתי איתם על הנושא, מאוד עזר לשמוע שזה לא משהו כל כך מוזר ויוצא דופן, שיש לזה שם, שאנשים אחרים עברו את זה, שאפשר לקרוא על זה ולדבר על זה והשמיים לא יפלו. עבור מישהי שעברה התעללות מינית, למשל, וכל החיים פחדה להוציא מילה על זה, פתאום לשמוע מישהו אומר "זה מה שעברת, אלה הסטטיסטיקות, אלה הסימפטומים, אלה התכונות", זה מאוד מאוד עוזר. וגם במובן הטיפולי, דברים יותר מתחברים. אני פחות יכולה להגיב על העניין המשפחתי, כי לא גדלתי בצל מחלה, לפחות לא כזו שממש אובחנה. אבל אני חושבת שגם למשפחה שלי יותר קל עכשיו שהם יודעים שלמה שקורה עם הבת שלהם יש שם והיא לא סתם מוזרה.