TED אמנדה פאלמר מדברת על תשלום עבור תוכן
ההרצאה של אמנדה זכתה ליותר מ 2 מיליון צפיות, מספר מרשים לסרטון שאינו גנגם סטייל אלא הרצאה רצינית ב TED.
אמנדה מדברת על הקשר האישי שנוצר בין יוצרים לבין הקהל על הכח שבלבקש וביחס אישי.
מה שבעיקר ענין אותי זה המודל העסקי של "לבקש" מכיון שנראה לי שהיא מסכמת את המודל העסקי של המדיה החדשה.
הפודקסטים שאני מאזין להם אינם מנסים לודא שהציבור משלם עבור התוכן אלא פשוט מבקשים.
כך אני קניתי בכסף מלא פרקים ישנים של פודקאסטים אהובים עלי, שקלתי לקנות ספרים ישירות מהם, קניתי מאמזון דרך חיפוש של הפודקסט שיעביר אחוזים מהקניה אליהם וכיו"ב.
השורה האחרונה של אמנדה פלמר נפלאה בעיני:
אני חושבת שאנשים מתעסקים עם השאלה הלא נכונה, שהיא, "איך נאלץ אנשים לשלם עבור מוסיקה?" מה אם נתחיל לשאול, "איך נאפשר לאנשים לשלם עבור מוסיקה?"
http://www.ted.com/talks/amanda_palmer_the_art_of_asking.html
לא תמיד התפרנסתי ממוסיקה. במשך כחמש שנים מאז שעשיתי תואר באוניברסיטה מכובדת ללימודים בין-תחומיים, זו היתה העבודה שלי. העסקתי את עצמי כפסל חי בשם "כלה בגובה 2.5 מטר", ואני נהנית לספר לאנשים שזו היתה העבודה שלי, כי כולם רוצים תמיד לדעת מי הם באמת המשוגעים האלה? שלום. צבעתי את עצמי בלבן יום אחד, נעמדתי על תיבה, הנחתי לרגלי פחית או כובע, וכשמישהו עבר והשליך פנימה כסף, הושטתי לו פרח וקצת קשר עין אינטנסיבי. ואם הוא לא לקח את הפרח, הוספתי מחווה של עצב וכמיהה בעודו מתרחק משם.
[צחוק]
כך שהיו לי מפגשים מאד רציניים עם אנשים, במיוחד אנשים בודדים שנראו כמי שלא דיברו עם מישהו כבר שבועות, היינו זוכים ברגע יפהפה של קשר עין ממושך ככל שראוי לקיימו ברחובות העיר, והיינו קצת מתאהבים. עיני היו אומרות, "תודה לך. אני רואה אותך." ועיניו היו אומרות, "אף פעם לא רואים אותי. תודה לך."
לפעמים היו מטרידים אותי. אנשים היו צועקים אלי ממכוניותיהם החולפות. "תמצאי לך עבודה!" ואני, כאילו, "זאת העבודה שלי." אבל זה פוגע, כי זה גרם לי לחשוש שאולי אני עושה משהו שהוא לא-עבודה ושאיננו הוגן, ומביש. לא היה לי מושג כמה מושלם הוא החינוך האמיתי שאני זוכה לו בעיסקי המוסיקה, מעל גבי התיבה הזו. ולכל הכלכלנים: אולי יעניין אתכם לדעת שהיתה לי הכנסה די ניתנת לחיזוי, וזה היה הלם בשבילי, כי לא היו לי לקוחות קבועים, אבל בד"כ זה היה 60 דולר בימי ג', 90 דולר בימי שישי. בעקביות.
ובינתיים, עשיתי מסע הופעות מקומי והופעתי במועדוני לילה עם להקתי, "בובות דרזדן". הנה אני על הפסנתר, עם מתופף גאון. כתבתי את השירים, ובסופו של דבר התחלנו להרוויח מספיק כסף ויכולתי להתפטר מלעבוד בתור פסל, וכשהתחלנו לצאת לסיבובי הופעות, לא רציתי לאבד את התחושה הזו של קשר ישיר עם האנשים, כי זה מצא חן בעיני. אז אחרי כל הופעה היינו מחלקים חתימות ומחבקים את המעריצים, ונשארים ומשוחחים עם האנשים, ויצרנו אמנות מכך שביקשנו מאנשים לעזור לנו ולהצטרף אלינו, והייתי מחפשת מוסיקאים ואמנים מקומיים שהיו מתארגנים מחוץ למופע שלנו, והם היו מעבירים את הכובע, ואז היו נכנסים ומצטרפים אלינו על הבמה. אז היה לנו מזנון מגוון של אורחי קרקס מוזרים ואקראיים,
ואז הופיע "טוויטר", ועשה את הכל לעוד יותר קסום, כי כעת יכולתי לבקש מיד, כל דבר, בכל מקום. למשל, אם הייתי זקוקה לפסנתר כדי להתאמן, תוך שעה יכולתי להגיע לבית של מעריץ. זה בלונדון. אנשים הביאו לנו תבשילים ביתיים בכל העולם, אל מאחורי הקלעים, ומאכילים אותנו ואוכלים איתנו. זה בסיאטל. מעריצים שעבדו במוזיאונים ובחנויות ובכל מרחב ציבורי היו מנופפים בידיהם לשאול אם בא לי לעשות מופע-חינם ספונטני של הרגע האחרון. זאת ספריה באוקלנד. בשבת צייצתי וביקשתי את הארגז והכובע האלה, כי לא רציתי לסחוב אותם איתי מן החוף המזרחי. והם הופיעו, באדיבות הבחור הזה, כריס מחוף ניופורט, שאומר לכם שלום. פעם צייצתי, איפה במלבורן אני יכולה לקנות נטיפוט? ואחות בית-חולים הביאה לי כזה ממש באותו רגע לבית הקפה שבו הייתי, ואני קניתי לה סמות'י וישבנו שם ודיברנו על עבודת האחות ועל המוות.
אני אוהבת את הקירבה האקראית הזו, וזה מזל, כי אני עושה המון גלישת כורסא. באחוזות שבהן כל אחד מהצוות שלי מקבל חדר משלו אבל אין חיבור אלחוטי, ובבתים נטושים מאוכלסי פנקיסטים, כולם על הרצפה בחדר אחד בלי שירותים אבל עם אינטרנט אלחוטי, ברור שזו אופציה עדיפה.
[צחוק]
הצוות שלי גרר פעם את הרכב שלנו לתוך שכונה ממש עלובה במיאמי וגילינו שמארחת הכורסא שלנו לאותו לילה היא נערה בת 18, שעדיין גרה עם ההורים, וכל בני משפחתה הם מהגרים בלי מסמכים מהונדורס. ובאותו ערב, כל משפחתה ישנו על הספות והיא ישנה עם אימה כדי שנוכל לקבל את המיטות שלהם. שכבתי שם וחשבתי, לאנשים האלה יש כה מעט. האם זה הוגן? בבוקר, אמא שלה לימדה אותנו לנסות להכין טורטיות, ורצתה לתת לי תנ"ך, היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי באנגלית הרצוצה שלה, "המוסיקה שלך עזרה כל-כך לבת שלי. תודה לך שישנת פה. כולנו אסירי תודה." ואני חשבתי, זה הוגן. זה הדבר הזה.
כעבור כמה חודשים הייתי במנהטן, וצייצתי בחיפוש אחר אכסניה, ובחצות, אני מצלצלת בפעמון של דלת בדרום-מזרח מנהטן, ועולה בדעתי שמעולם לא עשיתי את זה לבד. תמיד הייתי עם הלהקה או הצוות שלי. זה מה שמטומטמים עושים? [צחוק] ככה מטומטמים מתים? לפני שיכולתי לשנות את דעתי, הדלת נפתחה בחבטה. היא אמנית. הוא בלוגר פיננסי עבור "רויטרס", והם מוזגים לי כוס יין אדום ומציעים לי להתרחץ, היו לי אלפי לילות כאלה וגם כאלה.
אני עושה הרבה גלישת כורסא. וגם הרבה גלישת-קהל. בעיני, גלישת-כורסא וגלישת-קהל הן בעצם אותו הדבר. את נופלת לתוך הקהל ויש ביניכם אמון הדדי. פעם שאלתי את להקת החימום אם הם רוצים לצאת אל הקהל ולהעביר את הכובע כדי להשיג עוד קצת כסף לעצמם, דבר שעשיתי המון פעמים. וכרגיל, הלהקה התלהבה מהרעיון, אבל היה בחור אחד בלהקה שאמר לי שהוא פשוט לא מסוגל להביא את עצמו לידי כך שייצא החוצה. הוא הרגיש שזה יותר מדי קבצנות לעמוד שם עם הכובע. ואני זיהיתי את החשש שלו, של "האם זה הוגן?" ו"תמצאי לך עבודה".
ובינתיים, הלהקה שלי הולכת וגדלה. חתמנו אצל חברה גדולה. והמוסיקה שלנו היא שילוב של פאנק וקברט. היא לא מיועדת לכל אחד. טוב, אולי עבורכם כן. חתמנו, והתחיל כל הרעש סביב התקליט הבא שלנו. הוא יצא ומכר כ-25,000 עותקים בשבועות הראשונים, והחברה ראתה בכך כשלון.
ואני, כאילו, "25,000. מה, זה לא הרבה?"
הם אמרו, "לא. המכירות בירידה. זה כשלון." והסתלקו.
בדיוק אז, אני מחלקת חתימות ומתחבקת אחרי הופעה, וניגש אלי בחור מושיט לי שטר של 10 דולר, ואומר, "מצטער. צרבתי את התקליטור שלך מחבר." [צחוק] "אבל אני קורא את הבלוג שלך. אני יודע שאת שונאת את החברה שלך. אני רוצה שתקחי את הכסף הזה."
וזה מתחיל לקרות כל הזמן. הפכתי להיות הכובע שאחרי ההופעות שלי. אבל עלי לעמוד שם פיזית ולקבל את העזרה מהאנשים, ושלא כמו הבחור מלהקת החימום, יש לי בעצם המון נסיון בלעמוד ככה. "תודה רבה."
וזה היה הרגע בו החלטתי שאני אתן את המוסיקה שלי בחינם, במקוון ומתי שרק אפשר, אז זה כמו "מטליקה" ו"נאפסטר" מצד אחד. לא טוב; ואמנדה פלמר מצד שני, ואני מתכוונת לעודד טורנטים, הורדות, שיתוף, אבל אני מתכוונת לבקש עזרה, כי ראיתי שזה עובד ברחוב. אז נאבקתי כדי להשתחרר מהחברה ובשביל המיזם הבא שלי עם הלהקה החדשה שלי, "גראנד ת'פט אורקסטרה", פניתי למימון-המון, נפלתי לתוך אותם אלפי חיבורים שיצרתי, וביקשתי מהקהל שלי לתפוס אותי. המטרה היתה 100,000 דולר. המעריצים שלי גיבו אותי בכמעט 1.2 מיליון, שזה מיזם מימון ההמון הכי גדול עד היום.
[מחיאות כפיים]
אתם יכולים לראות כמה אנשים זה. זה בערך 25,000 אנשים.
התקשורת שואלת, "אמנדה, עסקי המוסיקה בצרות ואת מעודדת פירטיות. איך אילצת את כל האנשים האלה לשלם עבור מוסיקה?" והאמת היא שלא אילצתי אותם. ביקשתי מהם. ובעצם האקט של בקשה מאנשים, יצרתי איתם קשר, וכשיוצרים קשר עם אנשים, הם רוצים לעזור. זה מנוגד להגיון של המון אמנים. הם לא רוצים לבקש דברים. אבל זה לא קל. לא קל לבקש. ולהמון אמנים יש בעיה עם זה. לבקש הופך אותך לפגיע.
ואני מקבלת המון ביקורת ברשת אחרי שהרעיון שלי התממש על כך שאני ממשיכה במנהגי מימון ההמון המשוגעים שלי, במיוחד על כך שאני שואלת מוסיקאים שהם מעריצים, אם בא להם להצטרף אלינו על הבמה לכמה שירים, בתמורה לאהבה וכרטיסים ובירה, וזו תמונה "מטופלת" שלי שעלתה באתר אחד. וזה פגע בי בצורה מוכרת מאד. כשאנשים אומרים, "אסור לך יותר לבקש עזרה כזאת," הזכיר לי את אלה במכוניות שצעקו, "תמצאי לך עבודה." כי הם
