בטלביזיה דיבר מחמוד עבאס. ד"ר להכחשת השואה

[ג רפאל]

בטלביזיה דיבר מחמוד עבאס. ד"ר להכחשת השואה

בהתרגשות. אם ישראל תתן ותתן אז מדינות האיסלם -אינדונזיה למשל יעשו אתה שלום.
איכשהו הוא לא הזכיר את חיזבאלה וחמאס אלקעידה והג'יהד ואפילו לא את אסד.....

ופרס התמוגג.
נראה לי שאחרי פרס על ישראל להפוך לריפובליקה נשיאותית במתכונת צרפת ואמריקה. מוסד הנשיאות שלנו יקר מיותר ולרוב מזיק
תפקיד הנשיא היה אמור להיות א-פוליטי ומאחד. פרס הוכיח ומוכיח שזה לא ככה.
אז נאמר לישיש בן ה90 שכוחו במותניו - די.

 

[seelinewoman]

אני חושבת שהמציאות של היום שונה

ושזהו בזבוז זמן לרדוף אחרי טענות צודקות למיניהן מכאן ומכאן.
במקום לעסוק במציאות שבה אנשים צעירים לא יודעים לחיות
זה לצד זה מבוגרים ממשיכים לשטוף את מוחם בשנאות וביריבויות של פעם.
הדור שלנו חייב לקבור כבר את הגרזן ולהתחיל להכיר במציאות.
או במילים אחרות:
אם אתה לא רוצה לעזור לפחות אל תפריע.

 

[מאליו יובן]

רפאל לא דיבר על צדק

השאלות באמת אינן על צדק, כמאמר עמיחי "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב".
השאלות הן על התכנות ואמון.

הסכם שלום עם הערבים מבוסס על מוחשי מול בלתי מוחשי.
מדינת ישראל אמורה להעביר נכסים מוחשיים לערבים, שטחים, ולקבל בתמורה דבר שאינו מוחשי, אמון.

תארי לעצמך הסכם בו את מקבלת סכום כסף גדול תמורת ההבטחה שלך להיות נחמדה ולא לריב איתי יותר.
אולי את לא מאמינה לכנות שלי ברצון להיות נחמד אלייך אבל הרבה יותר חשוב שאני אאמין לך כי אני זה שצריך לתת לך משהו מוחשי תמורת ההבטחה.
אם מחר תחזרי בך מההבטחה שלך, הכסף כבר יהיה אצלך ואני לא אוכל לקבל אותו חזרה.

נוצר מצב בו הפלשתינאים מסרבים להתחיל משא ומתן בלא תנאים מוקדמים.
זה דומה למצב בו באנלוגיה שלנו, אם היית מתנה משא ומתן בכך שאני אפקיד את הכסף בחשבון אצל צד שלישי לפני המשא ומתן.

בנוסף לכך ההסכם בין ישראל לערבים אמור להיות מבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים אבל בשנים האחרונות החלק השני של המשפט נעלם.
לא מדברים יותר על שתי מדינות לשני עמים אלא על "פתרון שתי המדינות". זה לא מקרה, הפלשתינאים מסרבים בעקביות להכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת ישראל.
זה מכשול קשה מאוד בדרך למשא ומתן שמתבסס על הרעיון של הכרה הדדית בזכויות ואמון.

 

[seelinewoman]

אין היתכנות ואמון בשום דבר יותר כבר שנים

דווקא משוםפ שאנחנו קודם מנסים לבנות אמון, ואחר כך לבנות.
לא תמיד זה עובד ככה.
אלה לא נישואים שבהם הזוגות חייבים קודם לאהוב ולהאמין אחד בשני.
זה מה שלא סביר בסיפור הזה מלכתחילה.
לא מדובר בנישואים אלא בדו קיום.
לא משנה לי אם זה לא יהיה הסכם שלום.
אני חושבת שהמילה שלום כבר אינה שייכת לכאן
ומי שממשיך להיאחז במושגים כאלה של הכחשת שואה ומה לא
וממשיך לדרוש תנאים מוקדמים פשוט לא מכיר במציאות.
תשכחו ממציאות של משא ומתן.
שני הצדדים חבולים מדי ולא רק הם הפרו הסכמים.
הסיכוי היחיד לדו קיום הוא חיים, נקודה.
להתרגל לעבודה שאף אחד לא יושמד יותר,
לחיות את השגרה ומשם לצמוח להסכמים.
כל השאר כבר לא ישים ולא מעשי.

 

[ג רפאל]

בעוד שעה קלה תשמע האזעקה -תירגול למלחמה

אין דבר טוב מזה להמחשת המצב בו בעם והמדינה נמצאים משחר היותם.
ולשים בפרופורציה את סדרי הדברים.
והגיע הזמן שנפסיק בצורה מוחלטת וחד משמעית לכוון אצבע מאשימה כלפינו להכות על חזנו על חטא שלא חטאנו, ולהפסיק ל'רדוף' שלום.
הגיע הזמן שאם שכנינו ואיבנו מקרוב ומרחוק רוצים בשלום. יקבלו שלום. רוצים במלחמה יקבלו מלחמה [ולו יהיה לנו שכל להסיר כפפות ולהשליך הפינצטה ולהשמיד -מילה מדוייקת- את הקם עלינו להרגנו.
כי האויב לא חדל מלזמום להשמידנו. [לא צריך ללכת רחוק -לבנון,אירן, עזה]

אין תקווה לדו קיום. יש מקום להפרדה. ועל כן רק טרנספר של כל ערביי ישראל ל'ממלכת ירדן' יביא למרגוע או איבה מעבר לגדר.
חזון אחרית הימים? אולי. אבל במלחמה גדולה הכל יתכן. [אם רק הקברניטים מתארגנים כיאות]

 

[ג רפאל]

סליחה על הבוטות - זה קישקוש.

לא נותנים לחיות לעם שלנו. [לכי ללמוד היסטוריה.] וזהו מצב טראגי נצחי.
אם לא נהיה כאן -לא נהייה.
שנאת ה דור הצעיר המוסלמי -כאן ובעולם כולו - פורחת יותר מאשר בעבר.
אנטישמיות בעולם לא פסקה רק שינתה קוסמטיקה וסגנון דיבור.

הגיע הזמן להיגמל מתחושת ההחמצה והאשמה.

 

[seelinewoman]

ככל שנתבצר בדתו ובלאומים - נסבול יותר

אני לא תמימה לחשוב שאפשר בלי קבוצות השתייכות.
אני רק טוענת שהן משתנות היום וככל שאת המבוגר יותר
אתה מתקשה לקבל את השינוי ולהנחיל אותו הלאה.

 

[מאליו יובן]

הסטורית נסינו גם שלא להתבצר

להזכירך הרצל הגה את מדינת היהודים לאחר שראה במשפט דרייפוס שגם הטמעות בסביבה לא פתרה את בעית היהודים.
היהודים בגרמניה הנאצית התערו בסביבה הגרמנית, שירתו בצבא, התלבשו כמו כולם, השתתפו בפוליטיקה ובממשל והיו כח מוביל בכלכלה ובאקדמיה.

השינוי כבר נוסה ונכשל מספר פעמים מאז תקופת האמנציפציה וגם קודם לכן.

 

[seelinewoman]

אני מנסה להסביר שוב

זה לא רק אנחנו, לא רק במזה"ת.
זה בכל העולם.

 

[ג רפאל]

בדיוק -בכל העולם. בלונדון בפריז בשטוקהולם

באמריקה. קוראים לזה [מכובסת] פשעי שנאה.
זו תופעה שתלך ותיגבר. הסוף -אין לדעת. אין היום קרל שיעצור את האיסלם.

 

[ג רפאל]

זה לא אנחנו - זה הם.

והיום את דגל השטנה נושאים דווקא הצעירים. מהשחור והאדום והחום והירוק. מכל גווני ה'אידיאולוגיות' בעיקר הצעירים.
הזמנתי הבוקר את כל כרכי הסדרה על תולדות האנטישמיות של פוליקוב. [להנעים את זמני.....]

 

[seelinewoman]

מ.ש.ל

 

[דאבל תפוח]

שלום לא עושים בין מנהיגים

אלא בין עמים - אנחנו רחוקים משם שנות אור.
לא יהיה פה שלום בזמן הקרוב וגם שמעון הקוסם יכול להפסיק לבזבז מיליוני שקלים בשנה על השטויות האלה.

 

[הנסיך.]

איזה אומץ - לבקר את הישיש

היו ימים שהכבוד הזה היה שמור רק לשלמה ארצי - להיות מעל הביקורת

בנוסף זה מעלה (שוב) נקודה חשובה - עד כמה הנראטיב הזה של השמאל רלוונטי?

עד כמה ויתורים, פשרנות, פשרות, נכונות לוותר על מרכיבי ליבה של האישיות הלאומית שלנו וכהנה וכהנה הרכנות ראש מול אלימות של הצד השני יביאו (באיזה תקווה עצומת עיניים) או לא מביאים (בראיה מפוכחת ומציאותית) את מה שאנשים רוצים לקרוא לו שלום.

 

[seelinewoman]

בדיוק בגלל זה אני מסרבת

להזדהות כימין או כשמאל כבר שנים.
הייתי גם שם וגם שם, ואני כבר לא זה ולא זה.
בכלל, אני חושבת שאת הפתרון לחידות אפשר
למצוא במילים שבהן משתמשים כיום.
מילת הצייטגייסט שלנו היא "נראטיב".
נראטיב מכשיר הכל.
מילת התגובה שלי: איכס.