בין האינקוויזיציה והתקשורת - מאמר נדיר

[soulipcist]

בין האינקוויזיציה והתקשורת - מאמר נדיר

באתר אמת אחרת פורסם לאחרונה מאמר שמשווה בין השיטות וצורת העבודה של התקשורת בימינו לתפקיד שמילאו האינקוויזיציות הקתוליות ברומא, ספרד, אמריקה וכו'. ההשוואה אינה מופרכת כמו שהיא נראית, כי האינקוויזיציה וארגונים דתיים אחרים הם בראש ובראשונה ארגונים פוליטיים לכל דבר. לפחות מבחינת דפוס הפעולה וההתנהגות ה"מקצועית" שלהם. כך שלמעשה, אפשר לראות גם בגוף התקשורת העצום ששולט במידה רבה בתקופה הפוסטמודרנית, משהו שדומה לארגון דתי דורסני וכלל עולמי (בדומה לקולוניאליזם של האינקוויזיציה. התקשורת מעמידה פנים שהיא רק משרתת את החברה, אבל בפועל היא עוברת עבירות קשות ופוגעת בנורמות דמוקרטיות בסיסיות, בזכויות אדם, ומשבשת את הפעילות החוקית של מערכת המשפט והמשטרה. הנה קישור למאמר- http://www.emetaheret.org.il/2010/11/29/האינקוויזיציה-תקשורת-פילוסופיה/

 

[Immanuel Goldstein]

קראתי. לדעתי מאמר דמגוגי ושטחי.

ה"תקשורת" האיומה משמשת כבר שנים כשק חבטות- כולל של עצמה. נא לא לשכוח שכאשר מדברים על תקשורת, לא מדובר על תמנון אימתני בעל אלפי זרועות ומח אחד או אפילו על להקת זאבים רעבים התוקפת איל בודד ומשסעת אותו לגזרים. בפועל מדובר בקבוצה גדולה מאד של אינדיבידואלים, שכל אחד מהם פועל לטובת עצמו ולטובת הרעיונות בהם הוא מאמין. אם התוצאה היא שאכן היד הנעלמה של סמית יוצרת סדר, כלומר כולם כאחד תוקפים אותה מטרה? ממש לא. מה שיוצר את האשליה הוא קודם כל העובדה שכל אחד מאיתנו צורך מעט מאד אמצעי תקשורת. מי קורא באותו יום את ידיעות, מעריב, הארץ, יתד נאמן, הצופה, ג'רוזלם פוסט וישראל היום? מעט מאד אנשים. יתרה מזו- אחרי חשיפה מתחילה מלחמה בין כלי התקשורת השונים. כל עיתון ישמח להוכיח שהסקופ של מתחרהו חסר ערך- כך, לדוגמא, סיפר לנו "ישראל היום" באיזה שטויות עסקה החקירה של ברלב בנושא ההטרדה המינית של אינס. ואולי החשוב מכל: בימינו הפוסט מודרניים כולנו מונינו בעל כרחנו לשופטים בפרשו שונות העולות לדיון ציבורי, בין השאר באמצעות התקשורת. אם תמנע מהבעת עמדה בפרשת קצב, למשל, תהיה שותף מתוך מחדל לתביעה לבצע בו לינץ' עוד לפני המשפט. אין לך אופציה לא לעשות כלום: גם אי עשיה היא עשיה. וכדי שנוכל להחליט מהי דרך הפעולה הנכונה אנחנו חייבים לקבל מידע והרבה. אם לא נקבל אותו מה"תקשורת" המשוקצת על ידי כותב המאמר נקבל אותו בדרכי אחרות, דרכי תקשורת משנית או מחתרתית. העיתון לא ידווח לנו על הסקנדל של אינס? אז רוטר ידווח. האתר של רוטר יסגר? אז נשלח אחד לשני מיילים. האי- מייל יצונזר? אז נלחש אחד לשני באוזן. אפילו בימי שלטון האימים של סטאלין אי אפשר היה למנוע לחישות באוזן (אם כי היה אפשר לשלוח את הלוחש לסיביר). וככל שהדרכים יהפכו לעקלקלות יותר, כך יהפוך המידע לאמין פחות- וההחלטות שנקבל על פיו גרועות יותר. יש כלים למלחמה בעבריינות של עיתונאים. תביעות לשון הרע, למשל. אבל ההתקפה על ה"תקשורת" המוצגת כדמון היא מסוכנת ומזיקה. אני רוצה להזכיר רק דבר אחד קטן: חבורות הלינץ' בארה"ב התארגנו ללא צורך בתקשורת ממוסדת. מספיק ללחוש מפה לאוזן שמאן דהו, כושי ברוב המקרים, אנס מישהי (לבנה, כמובן)- ותוך כמה שעות הוא יתנדנד על עץ. רק למחרת הסיפור יופיע בעיתון המקומי.