ביקורת קטנה על הפורום

אמנם לא אני עוברת את הדיאליזה

פיזית, אך בתור בת יחידה אני מאוד קשורה לשני ההורים וכשאני רואה את אמא שלי סובלת בגלל הטיפולים זה מכאיב לי מאוד בעיקר שחוץ מעזרה בבית אני לא יכולה לעשות כלום על מנת להקל עליה וזה דבר שהיא חייבת לעבור על מנת לחיות חיים תקינים. כשהייתי מספרת לסביבה הפעילה שלי שהיא מתחילה לעבור דיאליזה קיבלתי ממש תגובות של זעזוע ושל רחמים עד שהבנתי שאני לא צריכה לדבר על זה כי עבורי זה עושה את התגובה ההפוכה.... היום כשקשה לי רק החברה הכי טובה שלי ובן הזוג שלי מודעים לטיפולים וגם אבא שלי כמובן ואלו האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שיעודדו אותי ויכניסו לי אוויר... וככה גם יש לי כוחות לתמוך באמא ואני לא מיואשת ומתבצרת בעצמי כשאני רואה את מצבה.
 

Avraham F

New member
הכל תלוי בגישה

שמש יקרה, לעניות דעתי ומנסיון אישי, העזרה החשובה ביותר למטופל/ת דיאליזה היא התמיכה מהסביבה. אשרי אמך, שיש לה בת כמוך, המוכנה לתת לה את כל התמיכה הנכונה האפשרית. התמיכה המשפחתית, היא המשענת העיקרית לתקווה עבור המטופל/ת. בכל מקרה מחלה קשה או חלילה אסון, תגובת "אוי ואבוי" מסביבת החולה או משפחתו היא הרע במיעוטו. הסובבים הנדים בראשם, אמנם לא עושים זאת מרוע לב, אך לחולה ומשפחתו, זה ודאי לא מעודד. לכן, התמיכה בתוך המשפחה היא ההגנה הטובה ביותר אל מול תופעת ה"אוי ואבוי". עזרה נוספת חשובה לא פחות, היא להבין את תהליך הטיפול על אף שנראה כי הוא מסובך. ככל שהבנת המטופל/ת את הטיפול בו תגדל, יקטן החשש מהטיפול. בלא חשש מהטיפול והבנתו, העיסוק בזמן הטיפול, לפ האפשרויות (טלויזיה, קריאה, מוסיקה וכו'), יעביר את הזמן, או יתן למטופל/ת זמן למחשבה בתכנון החיים "עם" הטיפולים ולא "בגללם". קשה להתמודד עם מצב רפואי כזה של קרוב משפחה, אולם יש מצבים קשים יותר, שלא נדע. את פועלת נכון ואני רק מנסה לעודד. כי זה חשוב יותר ממנוד הראש ("אוי ואבוי"). בריאות טובה יותר לאמך.
 
למעלה