בית או החוצה?...
אני נמצאת כרגע במצב די מעיק.
מצד אחד - אני גרה עם ההורים ובגדול, מה רע? יש לי אוכל, יש לי חדר עם מיטה, חשמל והוצאות לא על חשבוני.
ממש לה דולצ'ה ויטה.
אממה, יש קצר בתקשורת עם אחד ההורים.
אותו הורה בעייתי מאוד. כשאומרים לו שהוא פוגע, הוא טוען בתוקף שלא.
הבנאדם פשוט חי כמו עיוור ככל שזה נוגע לרגשותיהם של אנשים אחרים, כולל משפחתו הקרובה.
אז בגדול המצב בסדר ויש סוג של סטטוס-קוו, אבל לפעמים נשבר. ורע לי להמשיך לגור במקום כזה שבו אני מרגישה שרק מחפשים תירוצים בשביל לרדת עליי או מתגרים בי.
בין אם זה ע"י המצב הכספי האישי שלי (כרגע אני סטודנטית, עובדת אמנם אבל המשכורת שלי מאוד מאוד נמוכה. גם שכ"ל ממומן ממנה, כך שלא הרבה נשאר) או על האנשים היקרים לי שנמצאים בחיי או אפילו אמירות כמו "תגידי, השמנת?" שבאות אאוט אוף דה בלו (אגב, מהן היום כבר למדתי להתעלם
).
לא עוזר "לחנך" את אותו הורה.
לכן, אני נדחקת לפינה. כ"כ רוצה לעזוב את הבית, אבל - כסף אין.
אם כבר לעזוב את הבית, חשבתי, אז עם החבר.
אבל: אותו הורה מתנגד לכך. לפי השקפת עולמו זה מיותר ובת צריכה לעזוב את הבית רק כשהיא מתחתנת, לא לגור עם גבר לפני כן (חס וחלילה רחמנא ליצלן).
וגם, כרגע מסיבות שלא ממש בא לי לפרט כאן לגבי החבר, מעבר דירה איתו בשלב זה לא הולך לקרות, ספק אם יקרה בכלל..
אני יודעת שזה לא ממש קשור ל"בינו לבינה", אבל קאם און... תנו עצה.
אז השאלה היא האם להמשיך להשאר ולסבול או שמא כבר עדיף לחפש דירת 3 שותפים במיקום לא נוח וזול, בתשלום שכנראה אוכל לעמוד בו, לחתום חוזה לשנה ובכך גם לחסל כל סיכוי ללגור עם החבר ביחד?
אני נמצאת כרגע במצב די מעיק.
מצד אחד - אני גרה עם ההורים ובגדול, מה רע? יש לי אוכל, יש לי חדר עם מיטה, חשמל והוצאות לא על חשבוני.
ממש לה דולצ'ה ויטה.
אממה, יש קצר בתקשורת עם אחד ההורים.
אותו הורה בעייתי מאוד. כשאומרים לו שהוא פוגע, הוא טוען בתוקף שלא.
הבנאדם פשוט חי כמו עיוור ככל שזה נוגע לרגשותיהם של אנשים אחרים, כולל משפחתו הקרובה.
אז בגדול המצב בסדר ויש סוג של סטטוס-קוו, אבל לפעמים נשבר. ורע לי להמשיך לגור במקום כזה שבו אני מרגישה שרק מחפשים תירוצים בשביל לרדת עליי או מתגרים בי.
בין אם זה ע"י המצב הכספי האישי שלי (כרגע אני סטודנטית, עובדת אמנם אבל המשכורת שלי מאוד מאוד נמוכה. גם שכ"ל ממומן ממנה, כך שלא הרבה נשאר) או על האנשים היקרים לי שנמצאים בחיי או אפילו אמירות כמו "תגידי, השמנת?" שבאות אאוט אוף דה בלו (אגב, מהן היום כבר למדתי להתעלם
לא עוזר "לחנך" את אותו הורה.
לכן, אני נדחקת לפינה. כ"כ רוצה לעזוב את הבית, אבל - כסף אין.
אם כבר לעזוב את הבית, חשבתי, אז עם החבר.
אבל: אותו הורה מתנגד לכך. לפי השקפת עולמו זה מיותר ובת צריכה לעזוב את הבית רק כשהיא מתחתנת, לא לגור עם גבר לפני כן (חס וחלילה רחמנא ליצלן).
וגם, כרגע מסיבות שלא ממש בא לי לפרט כאן לגבי החבר, מעבר דירה איתו בשלב זה לא הולך לקרות, ספק אם יקרה בכלל..
אני יודעת שזה לא ממש קשור ל"בינו לבינה", אבל קאם און... תנו עצה.
אז השאלה היא האם להמשיך להשאר ולסבול או שמא כבר עדיף לחפש דירת 3 שותפים במיקום לא נוח וזול, בתשלום שכנראה אוכל לעמוד בו, לחתום חוזה לשנה ובכך גם לחסל כל סיכוי ללגור עם החבר ביחד?