אפשר לכתוב תילי תילים של מחשבות וסיפורים על "מה היה אילו", אלא שכל אלה יתבססו אך ורק על "נדמה לי". כש"היכרנו", היינו בנקודת זמן שונה מזו בה אנו נמצאים היום. היו לנו רגשות, תכניות ומחשבות שהתאימו אז לשאיפותינו אז, ובעקבות זאת, בנינו חיים משותפים לטוב ולרע. נולדו לנו ילדים, והיה עלינו להתמודד עם תלאות היום... פרנסה, מחלות, פציעות, הצלחות וכישלונות בלימודים ומה לא.
מצד אחד, התחשלנו, ומנגד, השתנינו. שאיפותיו של כל שחקן השתנו, וגם ההרגל לשגרת היומיום הפך אותנו לאדישים זה לזו... מה שהיה פעם "נחמד", הפך להיות מאוס ומעיק, ואם יצא לנו לפגוש ב"נפש תאומה", וואלה, גילינו עולם ומלואו. אבל האם חשבנו לרגע, כמה מתוך זה הוא מצג אמיתי וכמה אחוזים מהחשיפה הם הצגה? כמה אמת יש בסיפורים ששמענו, וכמה מהם יצרו בליבנו רק רחמים והזדהות מדומה עם תמונה חלקית וחד צדדית שהוצגה בפנינו?
אז נכון. נוצר מעין קליק, נוצר מפגש, היה חיבוק והייתה גלישה למיטה. ואז? אז אולי גם העזנו לעשות את מה שלא בדיוק ניסינו בבית, כי הצד האחר נרתע, או כי התרגלנו לדברים אחרים ולא העזנו להתקדם הלאה... "זיקוקים"!
המצליחים יזהו בקשר החדש סוג של תגלית, ויעשו הכל כדי לשמרו.
אחרים, ימאסו בו, או שהנסיבות יביאו אותם למצב בו לא יוכלו או יעזו לשמר את הקשר לטווח הארוך.
אז אחרי כל זה, איך אפשר בכלל לנסות ולהתחרט על כברת הדרך שכבר עברנו, ו"אילו יכולנו לבחור אחרת, האם היה נכון לעשות זאת"?
והלוא גם נישואין של פשרה ללא היכרות של ממש (שידוך במגזר החרדי), או של בחירה באחת "הפחות מוצלחת" מבין שתיים שהיו אז במקביל, עשויים להתפתח לאחלה של קשר, ומנגד, אהבות לוהטות מתפוגגות להן לאבק. אז אחרי כל זה לבוא ולהחזיר גלגל לאחור ולהתחרט?
חירטוט!