מתוך שיחה של הרבי
בדיבורים השייכים לגוף - אין טוב משתיקה. ובדברי תורה שחייבים דבר, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.. הגמרא אומרת בחולין פט. על הפסוק מתהילים נח ב "האמנם אלם צדק תדברון" - "מה אומנתו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם; יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר, צדק תדברון" צ"ל א. מהמשנה והגמרא זה נראה רק כעצה (השתיקה לגוף). אבל אפשר להקשות: "ודיברת בם, ולא בדברים בטלים!" ב. יכול אף לדברי תורה - איך בכלל העלו על הדעת שצריך למעט בדברי תורה? ג. אומנתו של אדם. איך מגדירים אומנתו כסור מרע, כשברור שהתכלית היא עשה טוב? ד. מה הכוונה אומנתו בעולם "הזה"? שיטת החסידות מבארת: דיברו ושתיקה ברוחניות זה דיבור ומחשבה. דיבור- "בדבר ה' שמים נעשו" "בעשרה מאמרות נברא העולם" יחודיות הדיבור היא שעל ידו אפשר לגלות לעולם ולזולת את מה שצפון במחשבה ולא גלוי לזולת. והמחשבה היא נסתרת. אולם "ישראל עלו במחשבה". דהיינו שהם מאוחדים בקב"ה "חלק אלוקה ממעל ממש". ואינם בבחינת זולת. וזהו תפקידן של נשמות ישראל בעולם לגלות בעולם בחינת מחשבה ולאחד את העולם עם אלוקות (שהעולם לא יהיה כ"זולת") וזהו הפרוש ל"מה היא אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם" היינו שתפקידו של יהודי הוא לגלות את בחינת מחשבה (ההפך מדיבור - אילם) כאן בעולם. והנה שתי בחינות אלה מחשבה ודיבור ישנן גם בתורה: דיבור זה נגלה מחשבה זה נסתר ופנימיות כשהתורה מדברת בענייני העולם הזה הגשמי שהוא על דרך המגלה לזולתו מה שבמחשבתו. על כך אומרת הגמרא "יכול אף בדברי תורה" דהיינו שהיתה סברה לומר שכשם שבעניני העולם צריך להתעלות מבחינת דיבור על דרך זה גם בתורה יעסוק אדם רק בפינימיותה (דהיינו שכמו שצריך לשתוק בענייני הדוף כך גם בנגלה) על כך התשובה "צדק תדברון" יש להתעסק בנגלה פה למטה כדי לזכך את העולם מכאן מבינים שהביטול הכי טוב לגוף (אונמתו של אדם בעולם הזה) - שיתבטל לאלוקות (על דרך התאחדותה של הנשמה בקב"ה) ואולם כאמור בנוגע לדברי תורה, "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" , והכוונה היא שיש ללמוד את התורה כפי שירדה (ליקוטי שיחות כרך ד עמ 1186)