אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
במסכת אבות...
- פותח הנושא Guy3331
- פורסם בתאריך
שים לב לעוד דבר
דיבור הוא עניין רוחני דהיינו הנפש/נשמה הן המדברות ולא הגוף עצמו. אם כך מה הטעם לומר בכלל "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה"? שכן אם כך אמרת שהגוף הוא המדבר ולא הצד הרוחני שבו. ואם אנחנו יודעים שהדיבור בא מן הצד הרוחני דהיינו נפש/נשמה - הרי שאין שתיקה מועילה בדבר משום שזה נוגד את התפילה וזהו מזון רוחני דווקא לנפש/נשמה.
דיבור הוא עניין רוחני דהיינו הנפש/נשמה הן המדברות ולא הגוף עצמו. אם כך מה הטעם לומר בכלל "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה"? שכן אם כך אמרת שהגוף הוא המדבר ולא הצד הרוחני שבו. ואם אנחנו יודעים שהדיבור בא מן הצד הרוחני דהיינו נפש/נשמה - הרי שאין שתיקה מועילה בדבר משום שזה נוגד את התפילה וזהו מזון רוחני דווקא לנפש/נשמה.
לדוג', למשל
הרצון הרוחני דהיינו של הנשמה זה להלל ולשבח ולרומם את בוראה דהיינו ה' ואם אתה משתיק אותה כלומר מונע ממנה זאת הרי שזה חמור ולא טוב לנשמה. זה מוות רוחני. הרצון של הגוף לעומת זאת זה: לקבל עינוגים ללא הרף. ועינוגים ללא הרף מדברים גשמיים זה אבדון לכן דווקא טוב יהיה לה השתיקה, דהיינו מחסום לדברים הנ"ל. אבל מצד שני אם אתה תחסום לה זאת הרי שהגוף יחדל מלהתקיים. מה מאזן בין שני הקטבים אם לא הנפש?.....הנפש דהיינו הצד הרוחני המקשרת בין הגוף לנשמה יכולה לווסת עצמה ולאזן בין השניים: היא אמנם יכולה להישמע לערכים האידיאליסטים של הנשמה היינו לשמור כשרות, מצוות, לברך לפני שאוכלים ולא להתנפל מיד וכו' אבל גם מצד שני היא יכולה שלא לשמוע לצד הרוחני הגבוה ממנה ולסייע לגוף לאבד עצמו. אבל כל עוד היא יכולה לאזן מה טוב ומה נעים - זה הניסיון והבחירה. אבל כאן במשנה לא מוזכרת הנפש דהיינו הדבר המאזן אלא רק הגוף - כבעל אישיות משלו כ"ש: "נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו". היא מוזכרת כאן כאילו אין לה אדון ולכן טוב לה השתיקה ולמה שתיקה, הרי שזה סותר את דברי מלכתחילה שכן היא יכולה למות. אבל מי שהגיע לדרגה כזו נמוכה שחושב רק על גופו הרי שהוא צריך לה להקצין לצד השני שזוהי השתיקה לגוף ואז הוא יחזור וישוב לדרך האמצע (כמו איזון דף נייר מקופל - צריך לקפל אותו לצד שני ורק אח"כ יתאזן).
הרצון הרוחני דהיינו של הנשמה זה להלל ולשבח ולרומם את בוראה דהיינו ה' ואם אתה משתיק אותה כלומר מונע ממנה זאת הרי שזה חמור ולא טוב לנשמה. זה מוות רוחני. הרצון של הגוף לעומת זאת זה: לקבל עינוגים ללא הרף. ועינוגים ללא הרף מדברים גשמיים זה אבדון לכן דווקא טוב יהיה לה השתיקה, דהיינו מחסום לדברים הנ"ל. אבל מצד שני אם אתה תחסום לה זאת הרי שהגוף יחדל מלהתקיים. מה מאזן בין שני הקטבים אם לא הנפש?.....הנפש דהיינו הצד הרוחני המקשרת בין הגוף לנשמה יכולה לווסת עצמה ולאזן בין השניים: היא אמנם יכולה להישמע לערכים האידיאליסטים של הנשמה היינו לשמור כשרות, מצוות, לברך לפני שאוכלים ולא להתנפל מיד וכו' אבל גם מצד שני היא יכולה שלא לשמוע לצד הרוחני הגבוה ממנה ולסייע לגוף לאבד עצמו. אבל כל עוד היא יכולה לאזן מה טוב ומה נעים - זה הניסיון והבחירה. אבל כאן במשנה לא מוזכרת הנפש דהיינו הדבר המאזן אלא רק הגוף - כבעל אישיות משלו כ"ש: "נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו". היא מוזכרת כאן כאילו אין לה אדון ולכן טוב לה השתיקה ולמה שתיקה, הרי שזה סותר את דברי מלכתחילה שכן היא יכולה למות. אבל מי שהגיע לדרגה כזו נמוכה שחושב רק על גופו הרי שהוא צריך לה להקצין לצד השני שזוהי השתיקה לגוף ואז הוא יחזור וישוב לדרך האמצע (כמו איזון דף נייר מקופל - צריך לקפל אותו לצד שני ורק אח"כ יתאזן).
המשך: "לא מצאתי לגוף טוב...
טוב - זו מידת האמצע. וכדי למצא לגוף את הטוב צריך שתיקה הקצנה לצד השני כפי שביארתי מלכתחילה. ומי מחפש אותו אם לא אותו אחד שהקצין לצד השלילי לכן הוא צריך לנקוט בעמדת השתיקה (כפי שביארתי) ביחס לגוף. כך לדוג' אדם שהגיע ל- 160 קילו....זה רע, זה אבדון לגוף....הוא צריך להגיע לדרך האמצע דהיינו לטוב ולכן הוא צריך לשתוק מלאכול, להקצין לצד השני ועל זה (אולי) נאמר: "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".
טוב - זו מידת האמצע. וכדי למצא לגוף את הטוב צריך שתיקה הקצנה לצד השני כפי שביארתי מלכתחילה. ומי מחפש אותו אם לא אותו אחד שהקצין לצד השלילי לכן הוא צריך לנקוט בעמדת השתיקה (כפי שביארתי) ביחס לגוף. כך לדוג' אדם שהגיע ל- 160 קילו....זה רע, זה אבדון לגוף....הוא צריך להגיע לדרך האמצע דהיינו לטוב ולכן הוא צריך לשתוק מלאכול, להקצין לצד השני ועל זה (אולי) נאמר: "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".
מתוך שיחה של הרבי
בדיבורים השייכים לגוף - אין טוב משתיקה. ובדברי תורה שחייבים דבר, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.. הגמרא אומרת בחולין פט. על הפסוק מתהילים נח ב "האמנם אלם צדק תדברון" - "מה אומנתו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם; יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר, צדק תדברון" צ"ל א. מהמשנה והגמרא זה נראה רק כעצה (השתיקה לגוף). אבל אפשר להקשות: "ודיברת בם, ולא בדברים בטלים!" ב. יכול אף לדברי תורה - איך בכלל העלו על הדעת שצריך למעט בדברי תורה? ג. אומנתו של אדם. איך מגדירים אומנתו כסור מרע, כשברור שהתכלית היא עשה טוב? ד. מה הכוונה אומנתו בעולם "הזה"? שיטת החסידות מבארת: דיברו ושתיקה ברוחניות זה דיבור ומחשבה. דיבור- "בדבר ה' שמים נעשו" "בעשרה מאמרות נברא העולם" יחודיות הדיבור היא שעל ידו אפשר לגלות לעולם ולזולת את מה שצפון במחשבה ולא גלוי לזולת. והמחשבה היא נסתרת. אולם "ישראל עלו במחשבה". דהיינו שהם מאוחדים בקב"ה "חלק אלוקה ממעל ממש". ואינם בבחינת זולת. וזהו תפקידן של נשמות ישראל בעולם לגלות בעולם בחינת מחשבה ולאחד את העולם עם אלוקות (שהעולם לא יהיה כ"זולת") וזהו הפרוש ל"מה היא אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם" היינו שתפקידו של יהודי הוא לגלות את בחינת מחשבה (ההפך מדיבור - אילם) כאן בעולם. והנה שתי בחינות אלה מחשבה ודיבור ישנן גם בתורה: דיבור זה נגלה מחשבה זה נסתר ופנימיות כשהתורה מדברת בענייני העולם הזה הגשמי שהוא על דרך המגלה לזולתו מה שבמחשבתו. על כך אומרת הגמרא "יכול אף בדברי תורה" דהיינו שהיתה סברה לומר שכשם שבעניני העולם צריך להתעלות מבחינת דיבור על דרך זה גם בתורה יעסוק אדם רק בפינימיותה (דהיינו שכמו שצריך לשתוק בענייני הדוף כך גם בנגלה) על כך התשובה "צדק תדברון" יש להתעסק בנגלה פה למטה כדי לזכך את העולם מכאן מבינים שהביטול הכי טוב לגוף (אונמתו של אדם בעולם הזה) - שיתבטל לאלוקות (על דרך התאחדותה של הנשמה בקב"ה) ואולם כאמור בנוגע לדברי תורה, "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" , והכוונה היא שיש ללמוד את התורה כפי שירדה (ליקוטי שיחות כרך ד עמ 1186)
בדיבורים השייכים לגוף - אין טוב משתיקה. ובדברי תורה שחייבים דבר, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.. הגמרא אומרת בחולין פט. על הפסוק מתהילים נח ב "האמנם אלם צדק תדברון" - "מה אומנתו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם; יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר, צדק תדברון" צ"ל א. מהמשנה והגמרא זה נראה רק כעצה (השתיקה לגוף). אבל אפשר להקשות: "ודיברת בם, ולא בדברים בטלים!" ב. יכול אף לדברי תורה - איך בכלל העלו על הדעת שצריך למעט בדברי תורה? ג. אומנתו של אדם. איך מגדירים אומנתו כסור מרע, כשברור שהתכלית היא עשה טוב? ד. מה הכוונה אומנתו בעולם "הזה"? שיטת החסידות מבארת: דיברו ושתיקה ברוחניות זה דיבור ומחשבה. דיבור- "בדבר ה' שמים נעשו" "בעשרה מאמרות נברא העולם" יחודיות הדיבור היא שעל ידו אפשר לגלות לעולם ולזולת את מה שצפון במחשבה ולא גלוי לזולת. והמחשבה היא נסתרת. אולם "ישראל עלו במחשבה". דהיינו שהם מאוחדים בקב"ה "חלק אלוקה ממעל ממש". ואינם בבחינת זולת. וזהו תפקידן של נשמות ישראל בעולם לגלות בעולם בחינת מחשבה ולאחד את העולם עם אלוקות (שהעולם לא יהיה כ"זולת") וזהו הפרוש ל"מה היא אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם" היינו שתפקידו של יהודי הוא לגלות את בחינת מחשבה (ההפך מדיבור - אילם) כאן בעולם. והנה שתי בחינות אלה מחשבה ודיבור ישנן גם בתורה: דיבור זה נגלה מחשבה זה נסתר ופנימיות כשהתורה מדברת בענייני העולם הזה הגשמי שהוא על דרך המגלה לזולתו מה שבמחשבתו. על כך אומרת הגמרא "יכול אף בדברי תורה" דהיינו שהיתה סברה לומר שכשם שבעניני העולם צריך להתעלות מבחינת דיבור על דרך זה גם בתורה יעסוק אדם רק בפינימיותה (דהיינו שכמו שצריך לשתוק בענייני הדוף כך גם בנגלה) על כך התשובה "צדק תדברון" יש להתעסק בנגלה פה למטה כדי לזכך את העולם מכאן מבינים שהביטול הכי טוב לגוף (אונמתו של אדם בעולם הזה) - שיתבטל לאלוקות (על דרך התאחדותה של הנשמה בקב"ה) ואולם כאמור בנוגע לדברי תורה, "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" , והכוונה היא שיש ללמוד את התורה כפי שירדה (ליקוטי שיחות כרך ד עמ 1186)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.