זאב ז`בוטינסקי
New member
במקום לתקוף את מזוז יש לשנות את החוק
ההתקפות על היועץ המשפטי לממשלה בגין החלטתו, להודיע לבג"ץ כי הסדר החלפת הקרקעות שהיה קיים יחודש, אינן מוצדקות כי זו ההחלטה הכי סבירה שניתן היה לקבל בתסבוכת שנוצרה. כדי להתיר את הסבך באופן סופי על הכנסת להכניס תיקון לחוק מקרקעי ישראל שחוקק בשנת 1960.
הקרן הקיימת לישראל נוסדה כגוף של העם היהודי לגאולת הקרקע בארץ ישראל שלא באמצעות אלימות אלא בקניה כשרה של הקרקעות מבעליהם הערבים בכספי תרומות של יהודים בארץ ובגולה במשך דורות. לכן נקבע בתקנון הקרן כי היא רשאית לאפשר שימוש בקרקעות הנמצאות בניהולה ליהודים בלבד.
הבקורת הראשונה שנשמעה היא על עצם קיום האיסור למתן שימוש בקרקעות קק"ל לשאינם יהודים. אפילו הרחיקו לכת וכינו זאת גזענות. כבוד שופט בית המשפט העליון השופט חיים כהן היה מאבירי שמירת שויון הזכויות וההגנה על המיעוטים. בפני השופט חיים כהן עמדה תביעה של אזרח ארמני בשם בורקאן שרצה לגור ברובע היהודי בעיר העתיקה וטען שמניעת האפשרות שלו לגור ברובע היהודי נעשית בשל גזענות ולכן היא פסולה ויש לאפשר לו לגור ברובע היהודי. השופט כהן קבע בפסק הדין כי ההחלטה שלא לאפשר לבורקאן לגור בעיר העתיקה אינה משום אפליה אסורה (אפליה שהסיבה לקיומה אינה מותרת, כמו במקרה של גזענות, או שאין סיבה אמיתית לקיומה) אלא היא אבחנה מותרת כי הסיבה לקיום האבחנה היא שלכל רובע בעיר העתיקה יש צביון תרבותי מסוים וכן כי יש לו אפשרות לגור ברובע הארמני המתאים לתרבותו.
בגזירה שווה לנימוקי פסק הדין הרי שאבחנה בין אזרחים שמטרתה לשמר ערכים תרבותיים ולאומיים של ציבור מסוים החי בסביבה הומוגנית היא אבחנה מותרת. לכן גם פסל בית המשפט העליון תביעה שהיתה ליהודים שבקשו לקנות רכוש בעיירה בדואית בנגב ואיש לא ראה בכך גזענות אלא אבחנה מותרת.
מכיון שנוצרה בעיה כאשר יהודי שבבעלותו נכס על קרקע הקרן הקיימת רצה למכור אותו לאדם שאינו יהודי, והקרן הקיימת אינה רשאית לבצע מכירה כזו לפי תקנון הקרן ולפי מהותה ואי יכולתה זו הינה אבחנה מותרת, וכדי שלא יווצר מצב בו לא תתבצע המכירה בכל זאת, המציאו בעבר את מנגנון חילופי הקרקעות. לפי הסדר זה לפני העברת הזכויות לשימוש בקרקע לרוכש הלא יהודי העבירה קק"ל את הקרקע לבעלות מינהל מקרקעי ישראל (שרשאי לתת זכויות שימוש בקרקע לכל אזרח) ובתמורה קיבלה קרקע חליפית מהמינהל. אחרי ביצוע ההחלפה, המינהל הוא שחתם עם הרוכש את הסכמי החכירה למיניהם. לכאורה היה זה הסדר שעבד יפה שנים רבות אבל לפני זמן מה הוא הופסק לפי הוראת היועץ המשפטי של קק"ל.
עם ביטול ההסדר, הגיע המקרה הראשון של סרוב לאפשר שימוש בקרקע קק"ל לערבים ומכאן הדרך לבג"ץ היתה קצרה. מזוז אמר לנוכחים באותה פגישה כי החוק אינו מאפשר לו להגן על הסרוב ולכן יודיע לבג"ץ על חידוש ההסדר הישן שהיה מאוזן ויצר צדק הן לשמירת העם היהודי על נכסיו והן לערבים רוכשי נדל"ן הנמצא על קרקעות קק"ל.
ארגון עדאללה, שעתר לבג"ץ, מתנגד גם להסדר זה בטענה כי רק חצי מיליון דונם מתוך הקרקעות הנמצאות בניהול קק"ל הן כתוצאה מרכישת קרקעות מידי ערבים באופן פרטי ואילו מיליון דונם, שחלקם הופקע מערבים, הועברו לקק"ל ע"י המדינה בשנת 1949 ועוד מיליון בשנת 1953. הצגת העובדות בצורה זו מוכיחה את האימרה כי חצי אמת גרועה משקר מלא. כי ארגון עדאללה משקר במצח נחושה – בשני המקרים הללו הקרקעות לא "הועברו" אלא נקנו בכסף מלא שמקורו בתרומות של יהודים מהמדינה.
בשנת 1949 מכרה המדינה את מיליון הדונם לקק"ל כדי לאפשר למדינה בעיצומה של מלחמת השחרור לקנות בכסף נשק שנועד כדי להביס את הערבים שיתכן שצאצאיהם הם התובעים היום בבג"ץ, בהעדר מקורות מימון אחרים למלחמה. בשנת 1953 שוב נאלצה המדינה למכור מיליון דונם נוספים, בהעדר מקורות מימון אחרים, כדי שניתן יהיה להאכיל את אזרחי המדינה כאשר נהג משטר הצנע בארץ, בין השאר משום שלמדינת ישראל הגיעו כמיליון וחצי פליטים יהודים חסרי כל שמדינות ערב גרשו ושדדו את רכושן. הצורך להאכיל את אזרחי המדינה כלל, כמובן, גם את האזרחים הערביים שחיו בישראל בשנת 1953.
למרות כל האמור לעיל קיימת כיום לקונה בחוק יסוד מקרקעי ישראל ואותה יש לתקן. בחוק, הניתן לשנוי ברוב רגיל, כתוב כי קרקעות המדינה הן הקרקעות הנמצאות בניהול מינהל מקרקעי ישראל, וכן קרקעות הנמצאות בניהול רשות הפיתוח וכן קרקעות הנמצאות בניהול קק"ל. כתוצאה מכך יש לקק"ל נציגות נכבדת במועצת המינהל. כדי לתקן את הבעיה שנוצרה מן היסוד על המחוקקים לבטל את הגדרת הקרקע שבניהול קק"ל כקרקע המדינה. נכון שאז לא תהיה נציגות של קק"ל במועצת המינהל אבל זה תיקון הכרחי ויפה שעה אחת קודם.
לסיכום כדאי שארגון עדאללה יביא בחשבון שיתכן שאין הרבה הבדל בין האיסור הדתי על מכירת קרקעות ליהודים (ההבדל הוא שבמקרה זה חל איום של רצח המוכר) לבין האיסור התקנוני על מכירת קרקעות העם היהודי שהן בניהול קק"ל ללא יהודים. וטיפול בצד אחד של המשוואה יחייב גם טיפול מקביל בצידה האחר. בנוסף כדאי לארגון עדאללה שלא תמצא משוואה דומה בין דרישה חוקית להעמיד למכירה במכרז את העם היהודי ובין דרישה חוקית דומה להעמיד למכירה במכרז פתוח את קרקעות הוואקף וקרקעות הכנסיה למשל. נראה לי שלא בטוח שאם כך יקרה, השליטה על הר הבית למשל תשאר כפי שהיא. מבחינתם זה אחד המקרים בהם כדאי לתת לפתרון חכם לפתור תסבוכת מאשר לעמוד על העקרון "יקוב הדין את ההר", גם אם יש להם הרגשה (מוטעית) שהוא לא לגמרי צודק.
ההתקפות על היועץ המשפטי לממשלה בגין החלטתו, להודיע לבג"ץ כי הסדר החלפת הקרקעות שהיה קיים יחודש, אינן מוצדקות כי זו ההחלטה הכי סבירה שניתן היה לקבל בתסבוכת שנוצרה. כדי להתיר את הסבך באופן סופי על הכנסת להכניס תיקון לחוק מקרקעי ישראל שחוקק בשנת 1960.
הקרן הקיימת לישראל נוסדה כגוף של העם היהודי לגאולת הקרקע בארץ ישראל שלא באמצעות אלימות אלא בקניה כשרה של הקרקעות מבעליהם הערבים בכספי תרומות של יהודים בארץ ובגולה במשך דורות. לכן נקבע בתקנון הקרן כי היא רשאית לאפשר שימוש בקרקעות הנמצאות בניהולה ליהודים בלבד.
הבקורת הראשונה שנשמעה היא על עצם קיום האיסור למתן שימוש בקרקעות קק"ל לשאינם יהודים. אפילו הרחיקו לכת וכינו זאת גזענות. כבוד שופט בית המשפט העליון השופט חיים כהן היה מאבירי שמירת שויון הזכויות וההגנה על המיעוטים. בפני השופט חיים כהן עמדה תביעה של אזרח ארמני בשם בורקאן שרצה לגור ברובע היהודי בעיר העתיקה וטען שמניעת האפשרות שלו לגור ברובע היהודי נעשית בשל גזענות ולכן היא פסולה ויש לאפשר לו לגור ברובע היהודי. השופט כהן קבע בפסק הדין כי ההחלטה שלא לאפשר לבורקאן לגור בעיר העתיקה אינה משום אפליה אסורה (אפליה שהסיבה לקיומה אינה מותרת, כמו במקרה של גזענות, או שאין סיבה אמיתית לקיומה) אלא היא אבחנה מותרת כי הסיבה לקיום האבחנה היא שלכל רובע בעיר העתיקה יש צביון תרבותי מסוים וכן כי יש לו אפשרות לגור ברובע הארמני המתאים לתרבותו.
בגזירה שווה לנימוקי פסק הדין הרי שאבחנה בין אזרחים שמטרתה לשמר ערכים תרבותיים ולאומיים של ציבור מסוים החי בסביבה הומוגנית היא אבחנה מותרת. לכן גם פסל בית המשפט העליון תביעה שהיתה ליהודים שבקשו לקנות רכוש בעיירה בדואית בנגב ואיש לא ראה בכך גזענות אלא אבחנה מותרת.
מכיון שנוצרה בעיה כאשר יהודי שבבעלותו נכס על קרקע הקרן הקיימת רצה למכור אותו לאדם שאינו יהודי, והקרן הקיימת אינה רשאית לבצע מכירה כזו לפי תקנון הקרן ולפי מהותה ואי יכולתה זו הינה אבחנה מותרת, וכדי שלא יווצר מצב בו לא תתבצע המכירה בכל זאת, המציאו בעבר את מנגנון חילופי הקרקעות. לפי הסדר זה לפני העברת הזכויות לשימוש בקרקע לרוכש הלא יהודי העבירה קק"ל את הקרקע לבעלות מינהל מקרקעי ישראל (שרשאי לתת זכויות שימוש בקרקע לכל אזרח) ובתמורה קיבלה קרקע חליפית מהמינהל. אחרי ביצוע ההחלפה, המינהל הוא שחתם עם הרוכש את הסכמי החכירה למיניהם. לכאורה היה זה הסדר שעבד יפה שנים רבות אבל לפני זמן מה הוא הופסק לפי הוראת היועץ המשפטי של קק"ל.
עם ביטול ההסדר, הגיע המקרה הראשון של סרוב לאפשר שימוש בקרקע קק"ל לערבים ומכאן הדרך לבג"ץ היתה קצרה. מזוז אמר לנוכחים באותה פגישה כי החוק אינו מאפשר לו להגן על הסרוב ולכן יודיע לבג"ץ על חידוש ההסדר הישן שהיה מאוזן ויצר צדק הן לשמירת העם היהודי על נכסיו והן לערבים רוכשי נדל"ן הנמצא על קרקעות קק"ל.
ארגון עדאללה, שעתר לבג"ץ, מתנגד גם להסדר זה בטענה כי רק חצי מיליון דונם מתוך הקרקעות הנמצאות בניהול קק"ל הן כתוצאה מרכישת קרקעות מידי ערבים באופן פרטי ואילו מיליון דונם, שחלקם הופקע מערבים, הועברו לקק"ל ע"י המדינה בשנת 1949 ועוד מיליון בשנת 1953. הצגת העובדות בצורה זו מוכיחה את האימרה כי חצי אמת גרועה משקר מלא. כי ארגון עדאללה משקר במצח נחושה – בשני המקרים הללו הקרקעות לא "הועברו" אלא נקנו בכסף מלא שמקורו בתרומות של יהודים מהמדינה.
בשנת 1949 מכרה המדינה את מיליון הדונם לקק"ל כדי לאפשר למדינה בעיצומה של מלחמת השחרור לקנות בכסף נשק שנועד כדי להביס את הערבים שיתכן שצאצאיהם הם התובעים היום בבג"ץ, בהעדר מקורות מימון אחרים למלחמה. בשנת 1953 שוב נאלצה המדינה למכור מיליון דונם נוספים, בהעדר מקורות מימון אחרים, כדי שניתן יהיה להאכיל את אזרחי המדינה כאשר נהג משטר הצנע בארץ, בין השאר משום שלמדינת ישראל הגיעו כמיליון וחצי פליטים יהודים חסרי כל שמדינות ערב גרשו ושדדו את רכושן. הצורך להאכיל את אזרחי המדינה כלל, כמובן, גם את האזרחים הערביים שחיו בישראל בשנת 1953.
למרות כל האמור לעיל קיימת כיום לקונה בחוק יסוד מקרקעי ישראל ואותה יש לתקן. בחוק, הניתן לשנוי ברוב רגיל, כתוב כי קרקעות המדינה הן הקרקעות הנמצאות בניהול מינהל מקרקעי ישראל, וכן קרקעות הנמצאות בניהול רשות הפיתוח וכן קרקעות הנמצאות בניהול קק"ל. כתוצאה מכך יש לקק"ל נציגות נכבדת במועצת המינהל. כדי לתקן את הבעיה שנוצרה מן היסוד על המחוקקים לבטל את הגדרת הקרקע שבניהול קק"ל כקרקע המדינה. נכון שאז לא תהיה נציגות של קק"ל במועצת המינהל אבל זה תיקון הכרחי ויפה שעה אחת קודם.
לסיכום כדאי שארגון עדאללה יביא בחשבון שיתכן שאין הרבה הבדל בין האיסור הדתי על מכירת קרקעות ליהודים (ההבדל הוא שבמקרה זה חל איום של רצח המוכר) לבין האיסור התקנוני על מכירת קרקעות העם היהודי שהן בניהול קק"ל ללא יהודים. וטיפול בצד אחד של המשוואה יחייב גם טיפול מקביל בצידה האחר. בנוסף כדאי לארגון עדאללה שלא תמצא משוואה דומה בין דרישה חוקית להעמיד למכירה במכרז את העם היהודי ובין דרישה חוקית דומה להעמיד למכירה במכרז פתוח את קרקעות הוואקף וקרקעות הכנסיה למשל. נראה לי שלא בטוח שאם כך יקרה, השליטה על הר הבית למשל תשאר כפי שהיא. מבחינתם זה אחד המקרים בהם כדאי לתת לפתרון חכם לפתור תסבוכת מאשר לעמוד על העקרון "יקוב הדין את ההר", גם אם יש להם הרגשה (מוטעית) שהוא לא לגמרי צודק.