בעיות בזוגיות

קלייטון.ש

Well-known member
אשתי ואני בסה"כ זוג טוב, לדעתי. מאד מתאימים באישיות, יש לנו גם סדרה של אינטרסים משותפים, סודות חשובים שרק אנחנו יודעים, ותלויים זה בזו מכמה בחינות מעשיות, וזה דבק שאין לזלזל בו.
אבל הקורונה שנתה משהו. לא יודע אם גם בי אבל היא רכשה לעצמה בתקופת הסגר, כשהיינו ביחד ורק אנחנו כל הזמן, כל מיני מנהגים מוזרים. היא ממשיכה בהם למרות שהסגר נגמר. אני מוטרד ולא יודע מה לעשות.

כך למשל בתקופת הסגר היא רכשה את המנהג המוזר שהיא נרדמת על הספה בסלון, ואני צריך לשאת אותה למיטה בחדר השינה. בהתחלה זה היה "בואי למיטה - אין לי כוח תיקח אותי", אז סוחב אותה כמו ילדה. אחרי כן היתה נרדמת באמת וכבר התרגלתי אז אמרתי לא נעיר אותה, נישא אותה ככה. עכשיו זו שיטה, וכל ערב. אם לא נרדמה היא מעמידה פנים. העיקר שאני אסחב. לא הלכה למיטה על הרגליים שלה כבר כמה חודשים.
מזל שהיא די קלה, אבל גם לסחוב 50 קילו כל ערב זו לא בדיוק פעילות בריאה, לדעתי.

יש עוד בעיה שהרבה פעמים כשאנחנו חולפים זה על פני זו, נגיד אני מהמטבח לחדר העבודה שלי, והיא בכיוון ההפוך, הוא עוצרת אותי באמצע, מחבקת אותי בכוח, ועומדים ככה מחובקים כמה דקות. ואז היא מתנתקת וממשיכה בדרכה. נדמה לי שכולם יסכימו שזה מפריע בשגרת היום.

יש גם העניין שהיא יכולה לא להגיד לי מילה ימים. עם אנשים אחרים היא שופעת להג כמו נהר שוצף. אבל איתי היא יכולה לשתוק ברציפות סוף שבוע שלם. אפילו לא "הי" בתור בוקר טוב. זה לעצמו בסדר גמור מבחינתי וגם אני שותק. בין כה וכה אין משהו שאנחנו יכולים לחדש זה לזו. הבעיה היא שכמה שהיא יותר שותקת, ככה היא מתרפקת. נצמדת אלי על הספה שזה ממש לא נוח. אם אני קם להכין לנו משהו לשתות, או אפילו לשירותים, היא רוטנת, וצופה בי בדריכות כמו כלב עזוב, עד שאני חוזר אליה. שום כבוד למרחב האישי.
אם היא כבר נותנת לי לשבת בנפרד, כל אחד שקוע בטאבלט שלו, הרבה פעמים אני מרים את הראש ותופס אותה נועצת בי מבט. שואל אם הכל בסדר, עונה לי "הכל בסדר גמור" וחוזרת לטאבלט. ברור לי שמשהו לא בסדר, ולא יודע איך לגלות מה.

אשתי הראשונה אמרה לי בזמן האחרון "אתם נראים כמו זוג בני 16 שמאוהבים בפעם הראשונה". חשבתי לשאול אותה אם היא מכירה מטפל זוגי טוב, אבל לא הספקתי.
 

Zadig

Well-known member
אשתי ואני בסה"כ זוג טוב, לדעתי. מאד מתאימים באישיות, יש לנו גם סדרה של אינטרסים משותפים, סודות חשובים שרק אנחנו יודעים, ותלויים זה בזו מכמה בחינות מעשיות, וזה דבק שאין לזלזל בו.
אבל הקורונה שנתה משהו. לא יודע אם גם בי אבל היא רכשה לעצמה בתקופת הסגר, כשהיינו ביחד ורק אנחנו כל הזמן, כל מיני מנהגים מוזרים. היא ממשיכה בהם למרות שהסגר נגמר. אני מוטרד ולא יודע מה לעשות.

כך למשל בתקופת הסגר היא רכשה את המנהג המוזר שהיא נרדמת על הספה בסלון, ואני צריך לשאת אותה למיטה בחדר השינה. בהתחלה זה היה "בואי למיטה - אין לי כוח תיקח אותי", אז סוחב אותה כמו ילדה. אחרי כן היתה נרדמת באמת וכבר התרגלתי אז אמרתי לא נעיר אותה, נישא אותה ככה. עכשיו זו שיטה, וכל ערב. אם לא נרדמה היא מעמידה פנים. העיקר שאני אסחב. לא הלכה למיטה על הרגליים שלה כבר כמה חודשים.
מזל שהיא די קלה, אבל גם לסחוב 50 קילו כל ערב זו לא בדיוק פעילות בריאה, לדעתי.

יש עוד בעיה שהרבה פעמים כשאנחנו חולפים זה על פני זו, נגיד אני מהמטבח לחדר העבודה שלי, והיא בכיוון ההפוך, הוא עוצרת אותי באמצע, מחבקת אותי בכוח, ועומדים ככה מחובקים כמה דקות. ואז היא מתנתקת וממשיכה בדרכה. נדמה לי שכולם יסכימו שזה מפריע בשגרת היום.

יש גם העניין שהיא יכולה לא להגיד לי מילה ימים. עם אנשים אחרים היא שופעת להג כמו נהר שוצף. אבל איתי היא יכולה לשתוק ברציפות סוף שבוע שלם. אפילו לא "הי" בתור בוקר טוב. זה לעצמו בסדר גמור מבחינתי וגם אני שותק. בין כה וכה אין משהו שאנחנו יכולים לחדש זה לזו. הבעיה היא שכמה שהיא יותר שותקת, ככה היא מתרפקת. נצמדת אלי על הספה שזה ממש לא נוח. אם אני קם להכין לנו משהו לשתות, או אפילו לשירותים, היא רוטנת, וצופה בי בדריכות כמו כלב עזוב, עד שאני חוזר אליה. שום כבוד למרחב האישי.
אם היא כבר נותנת לי לשבת בנפרד, כל אחד שקוע בטאבלט שלו, הרבה פעמים אני מרים את הראש ותופס אותה נועצת בי מבט. שואל אם הכל בסדר, עונה לי "הכל בסדר גמור" וחוזרת לטאבלט. ברור לי שמשהו לא בסדר, ולא יודע איך לגלות מה.

אשתי הראשונה אמרה לי בזמן האחרון "אתם נראים כמו זוג בני 16 שמאוהבים בפעם הראשונה". חשבתי לשאול אותה אם היא מכירה מטפל זוגי טוב, אבל לא הספקתי.
1. תיגש להתייעצות לבד
2. תסיק מסקנות מהייעוץ
הכי התרשמתי מהפתיחה שלך "יש לנו גם סדרה של אינטרסים משותפים, סודות חשובים שרק אנחנו יודעים, ותלויים זה בזו מכמה בחינות מעשיות"
 

פונדיצ'רי

Active member
אשתי ואני בסה"כ זוג טוב, לדעתי. מאד מתאימים באישיות, יש לנו גם סדרה של אינטרסים משותפים, סודות חשובים שרק אנחנו יודעים, ותלויים זה בזו מכמה בחינות מעשיות, וזה דבק שאין לזלזל בו.
אבל הקורונה שנתה משהו. לא יודע אם גם בי אבל היא רכשה לעצמה בתקופת הסגר, כשהיינו ביחד ורק אנחנו כל הזמן, כל מיני מנהגים מוזרים. היא ממשיכה בהם למרות שהסגר נגמר. אני מוטרד ולא יודע מה לעשות.

כך למשל בתקופת הסגר היא רכשה את המנהג המוזר שהיא נרדמת על הספה בסלון, ואני צריך לשאת אותה למיטה בחדר השינה. בהתחלה זה היה "בואי למיטה - אין לי כוח תיקח אותי", אז סוחב אותה כמו ילדה. אחרי כן היתה נרדמת באמת וכבר התרגלתי אז אמרתי לא נעיר אותה, נישא אותה ככה. עכשיו זו שיטה, וכל ערב. אם לא נרדמה היא מעמידה פנים. העיקר שאני אסחב. לא הלכה למיטה על הרגליים שלה כבר כמה חודשים.
מזל שהיא די קלה, אבל גם לסחוב 50 קילו כל ערב זו לא בדיוק פעילות בריאה, לדעתי.

יש עוד בעיה שהרבה פעמים כשאנחנו חולפים זה על פני זו, נגיד אני מהמטבח לחדר העבודה שלי, והיא בכיוון ההפוך, הוא עוצרת אותי באמצע, מחבקת אותי בכוח, ועומדים ככה מחובקים כמה דקות. ואז היא מתנתקת וממשיכה בדרכה. נדמה לי שכולם יסכימו שזה מפריע בשגרת היום.

יש גם העניין שהיא יכולה לא להגיד לי מילה ימים. עם אנשים אחרים היא שופעת להג כמו נהר שוצף. אבל איתי היא יכולה לשתוק ברציפות סוף שבוע שלם. אפילו לא "הי" בתור בוקר טוב. זה לעצמו בסדר גמור מבחינתי וגם אני שותק. בין כה וכה אין משהו שאנחנו יכולים לחדש זה לזו. הבעיה היא שכמה שהיא יותר שותקת, ככה היא מתרפקת. נצמדת אלי על הספה שזה ממש לא נוח. אם אני קם להכין לנו משהו לשתות, או אפילו לשירותים, היא רוטנת, וצופה בי בדריכות כמו כלב עזוב, עד שאני חוזר אליה. שום כבוד למרחב האישי.
אם היא כבר נותנת לי לשבת בנפרד, כל אחד שקוע בטאבלט שלו, הרבה פעמים אני מרים את הראש ותופס אותה נועצת בי מבט. שואל אם הכל בסדר, עונה לי "הכל בסדר גמור" וחוזרת לטאבלט. ברור לי שמשהו לא בסדר, ולא יודע איך לגלות מה.

אשתי הראשונה אמרה לי בזמן האחרון "אתם נראים כמו זוג בני 16 שמאוהבים בפעם הראשונה". חשבתי לשאול אותה אם היא מכירה מטפל זוגי טוב, אבל לא הספקתי.
לגבי עניין הנשיאה מהספה, פשוט השאר
אותה שם. זה ייפסק. אם בעלי היה מסוגל להרים אותי בלי חשש לגב שלו, גם אני לא הייתי קמה בכוחות עצמי.
לגבי שתיקתה. אני יכולה להבין. כל מה שתאמר, עלול למצוא את דרכו לפורום הזה.
לגבי חיבוק מתמשך. מכירה את זה מהבית. למדתי להנות מזה. אלא אם זה בקיץ, אני מזיעה באותו הרגע ואין מזגן פועל. אז אני נסוגה במהירות ומתרה בו שלא יתקרב אם חייו יקרים לו.
כל מה שציינת לא נשמע מדאיג במיוחד. אם חסרות לך שיחות, חפש מאהבת עם כישורי שיחה והקשבה.
 

קלייטון.ש

Well-known member
לגבי עניין הנשיאה מהספה, פשוט השאר
אותה שם. זה ייפסק. אם בעלי היה מסוגל להרים אותי בלי חשש לגב שלו, גם אני לא הייתי קמה בכוחות עצמי.
לגבי שתיקתה. אני יכולה להבין. כל מה שתאמר, עלול למצוא את דרכו לפורום הזה.
לגבי חיבוק מתמשך. מכירה את זה מהבית. למדתי להנות מזה. אלא אם זה בקיץ, אני מזיעה באותו הרגע ואין מזגן פועל. אז אני נסוגה במהירות ומתרה בו שלא יתקרב אם חייו יקרים לו.
כל מה שציינת לא נשמע מדאיג במיוחד. אם חסרות לך שיחות, חפש מאהבת עם כישורי שיחה והקשבה.
מאהבת? כזו שאני צריך לספק אותה מינית? לא ילך, אני לא חושב שיש לי כוחות לספק עוד אשה.
 

יוסי ר1

Active member
אשתי ואני בסה"כ זוג טוב, לדעתי. מאד מתאימים באישיות, יש לנו גם סדרה של אינטרסים משותפים, סודות חשובים שרק אנחנו יודעים, ותלויים זה בזו מכמה בחינות מעשיות, וזה דבק שאין לזלזל בו.
אבל הקורונה שנתה משהו. לא יודע אם גם בי אבל היא רכשה לעצמה בתקופת הסגר, כשהיינו ביחד ורק אנחנו כל הזמן, כל מיני מנהגים מוזרים. היא ממשיכה בהם למרות שהסגר נגמר. אני מוטרד ולא יודע מה לעשות.

כך למשל בתקופת הסגר היא רכשה את המנהג המוזר שהיא נרדמת על הספה בסלון, ואני צריך לשאת אותה למיטה בחדר השינה. בהתחלה זה היה "בואי למיטה - אין לי כוח תיקח אותי", אז סוחב אותה כמו ילדה. אחרי כן היתה נרדמת באמת וכבר התרגלתי אז אמרתי לא נעיר אותה, נישא אותה ככה. עכשיו זו שיטה, וכל ערב. אם לא נרדמה היא מעמידה פנים. העיקר שאני אסחב. לא הלכה למיטה על הרגליים שלה כבר כמה חודשים.
מזל שהיא די קלה, אבל גם לסחוב 50 קילו כל ערב זו לא בדיוק פעילות בריאה, לדעתי.

יש עוד בעיה שהרבה פעמים כשאנחנו חולפים זה על פני זו, נגיד אני מהמטבח לחדר העבודה שלי, והיא בכיוון ההפוך, הוא עוצרת אותי באמצע, מחבקת אותי בכוח, ועומדים ככה מחובקים כמה דקות. ואז היא מתנתקת וממשיכה בדרכה. נדמה לי שכולם יסכימו שזה מפריע בשגרת היום.

יש גם העניין שהיא יכולה לא להגיד לי מילה ימים. עם אנשים אחרים היא שופעת להג כמו נהר שוצף. אבל איתי היא יכולה לשתוק ברציפות סוף שבוע שלם. אפילו לא "הי" בתור בוקר טוב. זה לעצמו בסדר גמור מבחינתי וגם אני שותק. בין כה וכה אין משהו שאנחנו יכולים לחדש זה לזו. הבעיה היא שכמה שהיא יותר שותקת, ככה היא מתרפקת. נצמדת אלי על הספה שזה ממש לא נוח. אם אני קם להכין לנו משהו לשתות, או אפילו לשירותים, היא רוטנת, וצופה בי בדריכות כמו כלב עזוב, עד שאני חוזר אליה. שום כבוד למרחב האישי.
אם היא כבר נותנת לי לשבת בנפרד, כל אחד שקוע בטאבלט שלו, הרבה פעמים אני מרים את הראש ותופס אותה נועצת בי מבט. שואל אם הכל בסדר, עונה לי "הכל בסדר גמור" וחוזרת לטאבלט. ברור לי שמשהו לא בסדר, ולא יודע איך לגלות מה.

אשתי הראשונה אמרה לי בזמן האחרון "אתם נראים כמו זוג בני 16 שמאוהבים בפעם הראשונה". חשבתי לשאול אותה אם היא מכירה מטפל זוגי טוב, אבל לא הספקתי.
לגבי העניין של "לשאת אותה", מאיר שלו מפתח את זה בצורה נהדרת ברומן פונטאנלה.
"לשאת אישה" חייב להתחיל במובן המילולי הבסיסי ביותר.
כשאפופה מכיר את אמומה - הוא לא מהסס. "עלי עלי" הוא אומר, היא קופצת על כתיפו, וככה הוא אשכרה נושא אותה לאישה על כתיפו, ימים על ימים, היא מנוותת והוא ולך, עד שהגיעו. (היא החליטה שהגיעו).
 

צליליתה1

Well-known member
לגבי העניין של "לשאת אותה", מאיר שלו מפתח את זה בצורה נהדרת ברומן פונטאנלה.

תודה שהזכרת...סיפור מקסים מרומן מקסים.
אני אוהבת את הסיפורים הקטנים של מאיר שלו. לא תמיד יש לי סבלנות להרצאות בכלל ולסופרים מדברים ספרות בפרט, אבל אותו אני בהחלט עושה מאמצים לשמוע, ותמיד שמחה שכך עשיתי.
 

יוסי ר1

Active member
תודה שהזכרת...סיפור מקסים מרומן מקסים.
אני אוהבת את הסיפורים הקטנים של מאיר שלו. לא תמיד יש לי סבלנות להרצאות בכלל ולסופרים מדברים ספרות בפרט, אבל אותו אני בהחלט עושה מאמצים לשמוע, ותמיד שמחה שכך עשיתי.
אני מת על הסיפורים שלו. ובזמנו התחלתי לכתוב עבודה משווה מוטיבים חוזרים בסיפורים השונים שלו, וגלגוליהם של אותם מוטיבים.
רק שכדי להשלים, צריך המון זמן שלא ממש יש...
 

צליליתה1

Well-known member
אני מת על הסיפורים שלו. ובזמנו התחלתי לכתוב עבודה משווה מוטיבים חוזרים בסיפורים השונים שלו, וגלגוליהם של אותם מוטיבים.
רק שכדי להשלים, צריך המון זמן שלא ממש יש...

נשמע פרויקט מרתק
במסגרת תואר?
 

יוסי ר1

Active member
נשמע פרויקט מרתק
במסגרת תואר?
לא, ממש לא. במסגרת זה שמעניין אותי.
ויש לו אינסוף מוטיבים שחוזרים שוב ושוב בכל ספר.
חלק מהם מובנים - דוד או דודה שהם 'טיפוס' - ואז מעניין למה בסיפור אחד זה זכר, ובסיפור אחר נקבה.

או אם הזכרנו "לשאת" אישה - אז יש לו את הקטע של "לשאת".
הבחור מרומן רוסי שנושא את העגל, זה מפונטנאלה שנושא את אשתו, וזה משתיים דובים שנושא ערימות אבני שפה כעונש של הלקאה עצמית.
האובייקטים משתנים, הסיבות שונות, אבל יש חוט שני של איזה אטלס שנושא את העולם, או סיזיפוס שצריך להתמודד במשקל האבן.

ויש עוד המון אחרים.
אחד, מפתיע לא פחות, זה העניין שיש למספר (או אולי למחבר?) בערווה תפוחה של נשים.
יש ברומן רוסי לבת של רילוב, ויש ביונה ונער לנערה היונאית, ויש בשתיים דובים לרותה.
ויש עוד...
אז מה המשמעות? או אולי אין משמעות?
 

יוסי ר1

Active member
אם כך, אני עוד יותר מתרשמת

ובכלל, הנושא של מוטיבים חוזרים אצל אמנים הוא נושא מרתק. לפעמים אני תוהה אם האמן ער לחזרה מסוימת, או שזה פשוט קרה,
אני לא חושב שזה פשוט קורה.
בטח לא אצל סופרים.
ואצל סופרים, מוטיב חוזר המון פעמים הוא סוג של אחצנה של לבטים פנימיים שלהם שקשורים לאישיותם, אמונתם, דעותיהם, חינוכם.
אצל עגנון זה מאוד מאוד בולט.
אצל שלו , וגם אצל חיים באר, זה סוג של עיבוד חוזר ונשנה של תולדות חייהם, המוטיבים קבועים, ההסיפור משתנה.
 

אבח"י

Well-known member
אשתי ואני בסה"כ זוג טוב, לדעתי. מאד מתאימים באישיות, יש לנו גם סדרה של אינטרסים משותפים, סודות חשובים שרק אנחנו יודעים, ותלויים זה בזו מכמה בחינות מעשיות, וזה דבק שאין לזלזל בו.
אבל הקורונה שנתה משהו. לא יודע אם גם בי אבל היא רכשה לעצמה בתקופת הסגר, כשהיינו ביחד ורק אנחנו כל הזמן, כל מיני מנהגים מוזרים. היא ממשיכה בהם למרות שהסגר נגמר. אני מוטרד ולא יודע מה לעשות.

כך למשל בתקופת הסגר היא רכשה את המנהג המוזר שהיא נרדמת על הספה בסלון, ואני צריך לשאת אותה למיטה בחדר השינה. בהתחלה זה היה "בואי למיטה - אין לי כוח תיקח אותי", אז סוחב אותה כמו ילדה. אחרי כן היתה נרדמת באמת וכבר התרגלתי אז אמרתי לא נעיר אותה, נישא אותה ככה. עכשיו זו שיטה, וכל ערב. אם לא נרדמה היא מעמידה פנים. העיקר שאני אסחב. לא הלכה למיטה על הרגליים שלה כבר כמה חודשים.
מזל שהיא די קלה, אבל גם לסחוב 50 קילו כל ערב זו לא בדיוק פעילות בריאה, לדעתי.

יש עוד בעיה שהרבה פעמים כשאנחנו חולפים זה על פני זו, נגיד אני מהמטבח לחדר העבודה שלי, והיא בכיוון ההפוך, הוא עוצרת אותי באמצע, מחבקת אותי בכוח, ועומדים ככה מחובקים כמה דקות. ואז היא מתנתקת וממשיכה בדרכה. נדמה לי שכולם יסכימו שזה מפריע בשגרת היום.

יש גם העניין שהיא יכולה לא להגיד לי מילה ימים. עם אנשים אחרים היא שופעת להג כמו נהר שוצף. אבל איתי היא יכולה לשתוק ברציפות סוף שבוע שלם. אפילו לא "הי" בתור בוקר טוב. זה לעצמו בסדר גמור מבחינתי וגם אני שותק. בין כה וכה אין משהו שאנחנו יכולים לחדש זה לזו. הבעיה היא שכמה שהיא יותר שותקת, ככה היא מתרפקת. נצמדת אלי על הספה שזה ממש לא נוח. אם אני קם להכין לנו משהו לשתות, או אפילו לשירותים, היא רוטנת, וצופה בי בדריכות כמו כלב עזוב, עד שאני חוזר אליה. שום כבוד למרחב האישי.
אם היא כבר נותנת לי לשבת בנפרד, כל אחד שקוע בטאבלט שלו, הרבה פעמים אני מרים את הראש ותופס אותה נועצת בי מבט. שואל אם הכל בסדר, עונה לי "הכל בסדר גמור" וחוזרת לטאבלט. ברור לי שמשהו לא בסדר, ולא יודע איך לגלות מה.

אשתי הראשונה אמרה לי בזמן האחרון "אתם נראים כמו זוג בני 16 שמאוהבים בפעם הראשונה". חשבתי לשאול אותה אם היא מכירה מטפל זוגי טוב, אבל לא הספקתי.

טיפול זוגי הינו בזבוז כסף וזמן. מציע הפרדת כוחות מיידית. למשל חופשה לא בגליל כי אם בנגב. שני חדרים נפרדים. נפגשים רק פעם ביום "במקרה". נראה לי ייטיב את המצב.
 

אבח"י

Well-known member
אם כך, אני עוד יותר מתרשמת

ובכלל, הנושא של מוטיבים חוזרים אצל אמנים הוא נושא מרתק. לפעמים אני תוהה אם האמן ער לחזרה מסוימת, או שזה פשוט קרה,

הגדי של שלונסקי רדף את שלונסקי בכל מקום, כך לפחות הוא טוען באחד מהראיונות אתו.
 

eliUSA

New member
זה כמובן תלוי ריהוט וסגנון חיים, אבל אולי שווה לנסות לתפוס לה את הספה, ולהשאיר לה לשאת אותך למיטה.
קיימת עוד אפשרות, אבל צריך עבורה מברג גדול. אתם מכירים את הדוקרנים האלו ביציאה ממגרש החנייה? לעקור כזה ולהצמיד אותו לספה
 
למעלה