בעסה
שעה מאוחרת בלילה. נדודי שינה נהיו שכיחים אצלי בחודשים האחרונים. ניסיתי לכתוב לעצמי, אבל ההשראה היתה ממני והלאה. אז חשבתי אולי אקבל אותה פה. זה יכול להיראות יפה-נפש, אבל זה לא. ממש לא. מה זה כן? קצת קשה להגיד. אולי בגלל שגרתי באירופה תקופה ארוכה מחיי, וקשה להתרגל. בראש רצות לי תמונות מהיום המחורבן שהיה לי. החיים שלי לא נוראים, ההיגיון אומר. ההיגיון אומר. אבל ההיגיון והלב הם שני קוים מקבילים... אני רגישה. רגישה נורא. נעלבת בקלות. מתרתחת בקלות. זה פשוט אבסורד. קוראת כתבות בעיתון וחשה תחושה נוראית במשך יום שלם. על ההוא שהכה את האיש שעמד עם תינוק בידיו, וצעק עליו על שהוא נוהג כל כך גרוע, על ההוא שהרג מישהו בגלל שהוא עקף אותו על הכביש... ``נסעתי אחריו כדי לראות מה הבעיה שלו`` ``פעלתי מתוך הגנה עצמית`` - אני שונאת את כל עורכי הדין האלו, שאין להם אלהים, מוסר, מצפון - רק כסף, כסף זה הכל, זה האלהים, זה המוסר, זה המצפון. אני שונאת את כל חוסר היושר הזה, שטובעים בו מסביב. את האנשים ש``מתחמנים``. ``אני הייתי פה בתור``, אומרים, ועוקפים שלושים אנשים ממושמעים. משקרים במצח נחושה, וזוכים בפרס. מנסים לרמות על ימין ועל שמאל. אני לא יכולה לסבול את כל האנשים, שמביעים דיעה כל כך נחרצת, למרות שהם לא יודעים כלום, שאין להם מושג. גם לי אין מושג. ובגלל זה אני לא שונאת. גם לי אין מושג, ובגלל זה אני לא יוצאת נגד. אני שונאת את כל האנשים האלה, שנוסעים כמו חיות על הכביש - ואת זה שעקף את חברה שלי, וחסם לנו את המעבר, וכשביקשתי ממנו שיזוז ויתן לי לעבור, אמר בגסות: ``אני חייב לך משהו?`` או את זה שראה את השלט ``במבחן רשמי של רשות הרישוי`` על האוטו בו נהגתי, והתחיל לצפור ולצפור כמו משוגע, בכוונה, דווקא. אני שונאת את האנשים שישר מתחילים לצעוק. למה לצעוק? אתם לא חושבים שתשיגו את המטרה שלכם אם תדברו בכבוד. ישר לקללות. העיקר לא ``לצאת פראייר``. חס וחלילה לא לצאת פראייר. ``פראייר``. מילה מגעילה. ``קומבינות``. מילה דוחה. נדמה לי, כאילו לאן שאני לא אלך, בכל מקום אני אתקל ברמאות, בגסות, בתחמנות. די!!!! נמאס!!!! אני חושבת על הילדה בת התשע שהלכה ברחוב, כשגבר בן 40 ניגש אליה, נכנס אחריה לביתה הריק, ואנס אותה שם. אונס של ילדה בת 9! בת 9! הרס לה את החיים ברגע אחד. שימות! שיתלה. אני שונאת את כל האנשים שאני צריכה להתמודד אתם בעבודה שלי - כי מה לעשות, עבודות סטודנטיאליות הן עבודות עם ציבור. ולעבוד עם הציבור הנפלא הזה זה קשה. אני שונאת לחזור הביתה בעצבים. יש אנשים טובים - שוב, ההיגיון הזה - הם פשוט לא אלה שעושים את הרעש. אני חושבת על מי שנדקר בגלל ריב על כסא נוח. זה כזה אבסורד - איך מגיעים למצבים כאלה! איך? למה לצעוק? למה? כתבתי פה בליל של דברים. מה שעבר לי בראש. הכי אני כועסת על עצמי, ועל העובדה שזה כל כך כל כך מזיז לי. כל כך אכפת לי. שאני לא יכולה לקום בוקר אחד ולהגיד, שמהיום, כלום לא משנה לי יותר.
שעה מאוחרת בלילה. נדודי שינה נהיו שכיחים אצלי בחודשים האחרונים. ניסיתי לכתוב לעצמי, אבל ההשראה היתה ממני והלאה. אז חשבתי אולי אקבל אותה פה. זה יכול להיראות יפה-נפש, אבל זה לא. ממש לא. מה זה כן? קצת קשה להגיד. אולי בגלל שגרתי באירופה תקופה ארוכה מחיי, וקשה להתרגל. בראש רצות לי תמונות מהיום המחורבן שהיה לי. החיים שלי לא נוראים, ההיגיון אומר. ההיגיון אומר. אבל ההיגיון והלב הם שני קוים מקבילים... אני רגישה. רגישה נורא. נעלבת בקלות. מתרתחת בקלות. זה פשוט אבסורד. קוראת כתבות בעיתון וחשה תחושה נוראית במשך יום שלם. על ההוא שהכה את האיש שעמד עם תינוק בידיו, וצעק עליו על שהוא נוהג כל כך גרוע, על ההוא שהרג מישהו בגלל שהוא עקף אותו על הכביש... ``נסעתי אחריו כדי לראות מה הבעיה שלו`` ``פעלתי מתוך הגנה עצמית`` - אני שונאת את כל עורכי הדין האלו, שאין להם אלהים, מוסר, מצפון - רק כסף, כסף זה הכל, זה האלהים, זה המוסר, זה המצפון. אני שונאת את כל חוסר היושר הזה, שטובעים בו מסביב. את האנשים ש``מתחמנים``. ``אני הייתי פה בתור``, אומרים, ועוקפים שלושים אנשים ממושמעים. משקרים במצח נחושה, וזוכים בפרס. מנסים לרמות על ימין ועל שמאל. אני לא יכולה לסבול את כל האנשים, שמביעים דיעה כל כך נחרצת, למרות שהם לא יודעים כלום, שאין להם מושג. גם לי אין מושג. ובגלל זה אני לא שונאת. גם לי אין מושג, ובגלל זה אני לא יוצאת נגד. אני שונאת את כל האנשים האלה, שנוסעים כמו חיות על הכביש - ואת זה שעקף את חברה שלי, וחסם לנו את המעבר, וכשביקשתי ממנו שיזוז ויתן לי לעבור, אמר בגסות: ``אני חייב לך משהו?`` או את זה שראה את השלט ``במבחן רשמי של רשות הרישוי`` על האוטו בו נהגתי, והתחיל לצפור ולצפור כמו משוגע, בכוונה, דווקא. אני שונאת את האנשים שישר מתחילים לצעוק. למה לצעוק? אתם לא חושבים שתשיגו את המטרה שלכם אם תדברו בכבוד. ישר לקללות. העיקר לא ``לצאת פראייר``. חס וחלילה לא לצאת פראייר. ``פראייר``. מילה מגעילה. ``קומבינות``. מילה דוחה. נדמה לי, כאילו לאן שאני לא אלך, בכל מקום אני אתקל ברמאות, בגסות, בתחמנות. די!!!! נמאס!!!! אני חושבת על הילדה בת התשע שהלכה ברחוב, כשגבר בן 40 ניגש אליה, נכנס אחריה לביתה הריק, ואנס אותה שם. אונס של ילדה בת 9! בת 9! הרס לה את החיים ברגע אחד. שימות! שיתלה. אני שונאת את כל האנשים שאני צריכה להתמודד אתם בעבודה שלי - כי מה לעשות, עבודות סטודנטיאליות הן עבודות עם ציבור. ולעבוד עם הציבור הנפלא הזה זה קשה. אני שונאת לחזור הביתה בעצבים. יש אנשים טובים - שוב, ההיגיון הזה - הם פשוט לא אלה שעושים את הרעש. אני חושבת על מי שנדקר בגלל ריב על כסא נוח. זה כזה אבסורד - איך מגיעים למצבים כאלה! איך? למה לצעוק? למה? כתבתי פה בליל של דברים. מה שעבר לי בראש. הכי אני כועסת על עצמי, ועל העובדה שזה כל כך כל כך מזיז לי. כל כך אכפת לי. שאני לא יכולה לקום בוקר אחד ולהגיד, שמהיום, כלום לא משנה לי יותר.