בראשית.....
כבר חצי שנה עברה מאז. XXX הוא פגש אותה בבוקר מקסים. השמש עלתה מלטפת את ההרים בקרנים רכות, מבשרת על הפוגה בגשמים, העלים עוד היו רטובים מהלילה או ממשהו אחר, הקור של השחר התערבב בחום המתקרב והאוויר ניבא שמשהו הולך לקרות. היא יצאה מהאוהל, בגופיה אדומה ומכנסים קצרים, וכל מה שרצית לדעת יכולת לראות. האש מהלילה עוד בערה ומעט אנשים ישבו שם. היא התקדמה לכיוון האש, מרגישה את החום הנוגע, וצמרמורת אחזה בגופה. צמרמורת כזאת, קטנה, שאפשר רק להרגיש אבל בלתי אפשרי לראות. רק הוא ראה. הוא ראה הכל. תמיד. הוא חיכה לה רחוק, היא לא שמה לב. ערפל כיסה את העמק, והשמש התאמצה להיראות מדי פעם. היא התישבה ליד המדורה והחלה מתחממת. מישהו הציע לה משהו חם, והיא לקחה. שוב צמרמורת. אבל הפעם אחרת. זה משהו אחר. ממש כמו אז. רק שהיא אחרת, אבל אותה אחת ממש. לב לא שוכח- היא אמרה לעצמה בשקט. הוא זוכר הכל. ה-כ-ל. הראש יכול להדחיק, הזכרון יכול למחוק, הגוף יכול להתעלם, אבל הנפש מתכווצת. והיא זועקת, והיא שואלת- עד מתי? ואין תשובה. והיא גם לא מחכה. הוא ראה הכל מרחוק. הוא תמיד ראה הכל. אבל לא העיז להתקרב. היא יותר מדי מיוחדת, חשב. אז למה להרוס אותה, שוב, אם הוא גם ככה לא יכול להשאר. הוא כל כך ביקש אותה, כל כך רצה אותה, אבל פחד. פחד כזה, שמעולם לא חווה. כמעט משתק. פחד כזה, שלא יגמר, כי הוא פשוט לא יכול. לא יכול. היא חממה את גופה והוא הסתכל. לא נגע. לא התקרב. רק הסתכל. הביט איך הגוף שזכר כל כך טוב את חומו, את המגע, את הריח, נע למשחק הלהבות ומקבל את מה שהוא כל כך כמה לו. אפילו אם רק קצת. היא הרגישה נוכחות אחרת, משהו חזק יותר ממנה, שלא יכלה להסביר ורק נשמתה יכלה לדעת. הוא חזר. היא ידעה. הוא חזר. והכל מסביב אמר לה שצריך להתגבר, ולעבור הלאה, בשבילך, לא בשבילם. והכל היה נראה כל כך בלתי אפשרי, ולא יתכן שהחיים שלהם יהיו נפרדים. חיים חסרי אושר. הוא לקח איתו כמעט הכל, (את ``הדברים החשובים באמת, מה שסמוי מן העין``), הוא לקח. והשאיר מעט מאוד אחריו. לחיות זאת לא בעיה. להיות מאושרים בחיים האלה, זה כבר משהו אחר. הוא התקרב, לא יכל יותר. והיא הרגישה. הוא חזר. ככה, כמעט כמו שהלך, הוא חזר. אבל היא ידעה. הוא לא יכול להשאר. יודע כמה טוב היא ורק היא יכולה לתת לו, כמה אושר, כמה נגיעות. ובגלל זה הוא לא יכול להשאר. איך תוכל להשאיר את האושר מסופק, ללא שאיפות, אם יקבל אותה? מה יהיה אחר כך? היא הסתובבה וראתה דמות נשענת על האוהל. צמצמה את המבט בנסיון לראות ברור יותר, למרות התחושות, חייבת להיות בטוחה, חושבת שמדמיינת, הוזה, אך השמש סינוורה אותה, וראתה רק דמות בלתי מוגדרת. הילה. הוא יצא מהערפל וקרב אליה, הגוף כבר לא הקשיב לראש, הנשמה נותקה מהגוף והוא היה חייב. חייב לגעת בה, להרגיש אותה. ואפילו רק פעם אחת. ואפילו רק לרגע אחד. הלב לא שוכח, הוא חשב לעצמו. הוא שמע את זה כבר פעם. הוא זוכר הכל. היא איבדה נשימה. האושר היה עכשיו ממש במרחק נגיעה. והוא נגע. כמה שהוא נגע. והיא ידעה. והאושר ידע. ועכשיו יש רק אחד, והוא לא יתן להם ללכת. גם אושר צריך. גם אושר רוצה. ואולי, הוא היה, המלאך שבשבילה. ואולי, לו היא חכתה. הכל מתחיל עכשיו, במקום אחר. מתחיל מבראשית **********************************************************
כבר חצי שנה עברה מאז. XXX הוא פגש אותה בבוקר מקסים. השמש עלתה מלטפת את ההרים בקרנים רכות, מבשרת על הפוגה בגשמים, העלים עוד היו רטובים מהלילה או ממשהו אחר, הקור של השחר התערבב בחום המתקרב והאוויר ניבא שמשהו הולך לקרות. היא יצאה מהאוהל, בגופיה אדומה ומכנסים קצרים, וכל מה שרצית לדעת יכולת לראות. האש מהלילה עוד בערה ומעט אנשים ישבו שם. היא התקדמה לכיוון האש, מרגישה את החום הנוגע, וצמרמורת אחזה בגופה. צמרמורת כזאת, קטנה, שאפשר רק להרגיש אבל בלתי אפשרי לראות. רק הוא ראה. הוא ראה הכל. תמיד. הוא חיכה לה רחוק, היא לא שמה לב. ערפל כיסה את העמק, והשמש התאמצה להיראות מדי פעם. היא התישבה ליד המדורה והחלה מתחממת. מישהו הציע לה משהו חם, והיא לקחה. שוב צמרמורת. אבל הפעם אחרת. זה משהו אחר. ממש כמו אז. רק שהיא אחרת, אבל אותה אחת ממש. לב לא שוכח- היא אמרה לעצמה בשקט. הוא זוכר הכל. ה-כ-ל. הראש יכול להדחיק, הזכרון יכול למחוק, הגוף יכול להתעלם, אבל הנפש מתכווצת. והיא זועקת, והיא שואלת- עד מתי? ואין תשובה. והיא גם לא מחכה. הוא ראה הכל מרחוק. הוא תמיד ראה הכל. אבל לא העיז להתקרב. היא יותר מדי מיוחדת, חשב. אז למה להרוס אותה, שוב, אם הוא גם ככה לא יכול להשאר. הוא כל כך ביקש אותה, כל כך רצה אותה, אבל פחד. פחד כזה, שמעולם לא חווה. כמעט משתק. פחד כזה, שלא יגמר, כי הוא פשוט לא יכול. לא יכול. היא חממה את גופה והוא הסתכל. לא נגע. לא התקרב. רק הסתכל. הביט איך הגוף שזכר כל כך טוב את חומו, את המגע, את הריח, נע למשחק הלהבות ומקבל את מה שהוא כל כך כמה לו. אפילו אם רק קצת. היא הרגישה נוכחות אחרת, משהו חזק יותר ממנה, שלא יכלה להסביר ורק נשמתה יכלה לדעת. הוא חזר. היא ידעה. הוא חזר. והכל מסביב אמר לה שצריך להתגבר, ולעבור הלאה, בשבילך, לא בשבילם. והכל היה נראה כל כך בלתי אפשרי, ולא יתכן שהחיים שלהם יהיו נפרדים. חיים חסרי אושר. הוא לקח איתו כמעט הכל, (את ``הדברים החשובים באמת, מה שסמוי מן העין``), הוא לקח. והשאיר מעט מאוד אחריו. לחיות זאת לא בעיה. להיות מאושרים בחיים האלה, זה כבר משהו אחר. הוא התקרב, לא יכל יותר. והיא הרגישה. הוא חזר. ככה, כמעט כמו שהלך, הוא חזר. אבל היא ידעה. הוא לא יכול להשאר. יודע כמה טוב היא ורק היא יכולה לתת לו, כמה אושר, כמה נגיעות. ובגלל זה הוא לא יכול להשאר. איך תוכל להשאיר את האושר מסופק, ללא שאיפות, אם יקבל אותה? מה יהיה אחר כך? היא הסתובבה וראתה דמות נשענת על האוהל. צמצמה את המבט בנסיון לראות ברור יותר, למרות התחושות, חייבת להיות בטוחה, חושבת שמדמיינת, הוזה, אך השמש סינוורה אותה, וראתה רק דמות בלתי מוגדרת. הילה. הוא יצא מהערפל וקרב אליה, הגוף כבר לא הקשיב לראש, הנשמה נותקה מהגוף והוא היה חייב. חייב לגעת בה, להרגיש אותה. ואפילו רק פעם אחת. ואפילו רק לרגע אחד. הלב לא שוכח, הוא חשב לעצמו. הוא שמע את זה כבר פעם. הוא זוכר הכל. היא איבדה נשימה. האושר היה עכשיו ממש במרחק נגיעה. והוא נגע. כמה שהוא נגע. והיא ידעה. והאושר ידע. ועכשיו יש רק אחד, והוא לא יתן להם ללכת. גם אושר צריך. גם אושר רוצה. ואולי, הוא היה, המלאך שבשבילה. ואולי, לו היא חכתה. הכל מתחיל עכשיו, במקום אחר. מתחיל מבראשית **********************************************************