נותן תקווה... -
למה שאחרים יתנו לנו תקווה?
למה אנו לא נהיה השראה לאחרים?
ב-60 מתחילים לחיות? ולמה לא לפני כן? למה לא להתחיל כבר בגיל 20 וכאשר זמן פחתו להמשיך לחיות אבל בצורה יותר מצומצמת? למה להפסיק בכלל? מה, אנו מקרר שבהגיעו לקור רצוי מפסיק לעבוד עד שיתחמם שוב? נפסיק לחיות עד שנרגיש מתים לגמרי ורק אז חתעורר.
מה פתאום!
אנחנו זה מה שאנחנו חושבים שאנחנו.
40+ 50+ 60+ 70+ 80+ וכן הלאה -- כל אלו רק ספרות המקובצות בקבוצות של שניים. לא יותר מזה. זה לא גיל, אלא רק מספר.
הגיל הוא משהו שכל הזמן איתנו בלי שום קשר למספר ימי הולדת שחגגנו (ומבחינה זו, דילוג על חגיגת יום הולדת לא כל כך עוזר), אלא מה שאנו מרגישים בראש, בטן והלב.
אני, משום מה, כל שנה מרגיש שהגיל האמתי שלי פוחת ופוחת. לפעמים יש לי הרגשה שלא רחוק הזמן שאצטרך לחגוג יומי הולדתת עם מספר סידורי שלילי.
ולהגיד את האמת (או הביטוי המטומטם הזה זרומז ששאו שלא דיברנו עד כה אנת או שלמרות ההצהרה, יבוא כאן שקר), אני אף פעם לא זוכר מה הוא הגילי. אני מחשב אותו, אם כבר אני חייב להצהיר עליו. כלומר, אני זוכר רק את שנת הלידה, ולא הגיל עצמו. בצורה הזו אני גם חוסך במה שאני צריך לזכור (רק מספר אחד, במקום שאצטרך לזכור כל שנה מספר אחר) וגם שוכח לחלוטין את הגיל, מה שעוזר לי להתנהג בפשטות של צעירים (-: