ר22 היחידה
New member
גבר בן 34 שמתנהג כמו ילד בן 4
בעלי בן 34, אנחנו נשואים 6 שנים עם 2 ילדים.
תמיד היה מפרגן ונותן לי הרגשה באמת של מלכה. הרגשתי ממש מדהים וחיזק לי את הבטחון (שהיה ממש על הפנים).
מהרגע שהבת הגדולה נולדה, משהו השתנה אצלו. נהיה ממש ילד של אימא. ושתבינו, לפני הלידה לא היינו יוצאים לטיולים עם ההורים שלו. היינו עם חברים שלו הרבה (לי אין חברות), הרגשתי באמת כמו זוג צעיר שעושה דברים של בוגרים. (סתם דוגמא טיולים, בתי מלון..)
כשהבת נולדה, הוא לא מפסיק לדבר עם אימא שלו עלינו ועל הילדה. אימא שלו היא ההפך הגמור ממני, וממש מבטלת אותי כאימא. הוא מבחינתו מת מפחד ממנה, אז גם כשיש משהו הוא עומד מהצד ונותן לאימא שלו להכאיב לי. אף פעם לא אמר שהיא מגזימה (למרות שבין השורות הוא אומר את זה). למעשה נותן לי לספוג את כל האש ממנה, וכל זה רק בגלל שאני אימא שרוצה לגדל את המשפחה שלי כמו שמתאים לי, ולא כמו שמתאים לה. היא נותנת לי את הרגשה שממש לא בא לי שהילדים שלי יהיו לידה יותר מידי. ורק בגלל שהיא לא אחראית ומלמדת את הילדים שלי שמה שאימא לא חשוב.
אימא שלו עובדת עליו בצורה מאוד רגשנית. כל הזמן אומרת שהיא לא רואה את הילדים, ואם הילדים היו אצלה הייתה יכולה לעשות איתם משהו...(רואה אותם לפחות פעמיים בשבוע) ועוד כל מיני משפטים שגורמים לו להרגיש לא בסדר. מידי פעם גם אומרת לו איך לדבר אליי, כי מתאים לה יותר שאשב בשקט ואתן לה לנהל את הבן והנכדים.
כל פעם שנושא אימא שלו עולה לאוויר הוא מתעצבן והולך, אז גם לנהל שיחה כמו בן אדם מולו לא ניתן. פעם איים עליי בגירושין, כל פעם אומר אם אני רוצה שיעזוב ולא יחזור. ובלב שלי אני אומרת שכן. מספר פעמים נתן לי להבין שאני סוג ב בשבילו. המשפחה שלו קודם כל, ואחר כך אני. הגעתי למצב שאין לי כוח אליו, מנסה לתפקד כמו שאני יודעת בבית ומול הילדים. כי להעיר לו שיעזור לי קצת יותר בבית, הוא מביא לי תשובה כמו אבל אני עוזר. (כן, פעם שחודש לעשות כלים, ולהפעיל מכונה..). הוא עוזר לי בעיקר בכל מה שקשור לקניות מחוץ לבית כמו סופר ודברים שהתקלקלו. אהה ויושב עם הילדים בממוצע שעה וחצי ביום!-לא ברציפות.
ובינינו, אם אני אשלם לבייביסיטר כמה שקלים-אני גם יעשה את הסידורים של מחוץ לבית.
ההורים שלי פשוט מתחרפנים מההתנהגות הזאת שלו, ופעם אחת הציעו לי להתגרש. אבא שלו פעם דיבר איתי אחרי פיצוץ מול חמותי, ואמר לי וגם לבעלי לא להקשיב לאימא שלו. אבא שלו אמר שהכי חשוב זה האישה והילדים, ושישתחרר מהאימא כי אנחנו המשפחה.
אבל עדיין מרגיש לי שיש לי 3 ילדים, שאחד מהם ממש מרדן גדול.
גם אם אני נשברת ממשהו, אם זה בגלל הילדים או בגללו או בגלל אימא שלו, אני פשוט לימדתי את עצמי להתגבר על בעיות. מריצה מחשבות ופתרונות בראש במשך מספר ימים, כלפיי חוץ מראה שהכל בסדר, וממשיכה הלאה. כי כתף תומכת כבר אין לי בבית.
אז תחשבו שאני עובדת, נמצאת עם הילדים, יש לי בית לדאוג לו ובנוסף להמשיך להיות חזקה כדי לא להכנס לדכאון. אז כשכואב לו באצבע הוא לא מבין למה אני לא מפנקת אותו, ולא נכנסת לפאניקה מיותרת. כי באמת אין לי כוחות לזה.
בעלי בן 34, אנחנו נשואים 6 שנים עם 2 ילדים.
תמיד היה מפרגן ונותן לי הרגשה באמת של מלכה. הרגשתי ממש מדהים וחיזק לי את הבטחון (שהיה ממש על הפנים).
מהרגע שהבת הגדולה נולדה, משהו השתנה אצלו. נהיה ממש ילד של אימא. ושתבינו, לפני הלידה לא היינו יוצאים לטיולים עם ההורים שלו. היינו עם חברים שלו הרבה (לי אין חברות), הרגשתי באמת כמו זוג צעיר שעושה דברים של בוגרים. (סתם דוגמא טיולים, בתי מלון..)
כשהבת נולדה, הוא לא מפסיק לדבר עם אימא שלו עלינו ועל הילדה. אימא שלו היא ההפך הגמור ממני, וממש מבטלת אותי כאימא. הוא מבחינתו מת מפחד ממנה, אז גם כשיש משהו הוא עומד מהצד ונותן לאימא שלו להכאיב לי. אף פעם לא אמר שהיא מגזימה (למרות שבין השורות הוא אומר את זה). למעשה נותן לי לספוג את כל האש ממנה, וכל זה רק בגלל שאני אימא שרוצה לגדל את המשפחה שלי כמו שמתאים לי, ולא כמו שמתאים לה. היא נותנת לי את הרגשה שממש לא בא לי שהילדים שלי יהיו לידה יותר מידי. ורק בגלל שהיא לא אחראית ומלמדת את הילדים שלי שמה שאימא לא חשוב.
אימא שלו עובדת עליו בצורה מאוד רגשנית. כל הזמן אומרת שהיא לא רואה את הילדים, ואם הילדים היו אצלה הייתה יכולה לעשות איתם משהו...(רואה אותם לפחות פעמיים בשבוע) ועוד כל מיני משפטים שגורמים לו להרגיש לא בסדר. מידי פעם גם אומרת לו איך לדבר אליי, כי מתאים לה יותר שאשב בשקט ואתן לה לנהל את הבן והנכדים.
כל פעם שנושא אימא שלו עולה לאוויר הוא מתעצבן והולך, אז גם לנהל שיחה כמו בן אדם מולו לא ניתן. פעם איים עליי בגירושין, כל פעם אומר אם אני רוצה שיעזוב ולא יחזור. ובלב שלי אני אומרת שכן. מספר פעמים נתן לי להבין שאני סוג ב בשבילו. המשפחה שלו קודם כל, ואחר כך אני. הגעתי למצב שאין לי כוח אליו, מנסה לתפקד כמו שאני יודעת בבית ומול הילדים. כי להעיר לו שיעזור לי קצת יותר בבית, הוא מביא לי תשובה כמו אבל אני עוזר. (כן, פעם שחודש לעשות כלים, ולהפעיל מכונה..). הוא עוזר לי בעיקר בכל מה שקשור לקניות מחוץ לבית כמו סופר ודברים שהתקלקלו. אהה ויושב עם הילדים בממוצע שעה וחצי ביום!-לא ברציפות.
ובינינו, אם אני אשלם לבייביסיטר כמה שקלים-אני גם יעשה את הסידורים של מחוץ לבית.
ההורים שלי פשוט מתחרפנים מההתנהגות הזאת שלו, ופעם אחת הציעו לי להתגרש. אבא שלו פעם דיבר איתי אחרי פיצוץ מול חמותי, ואמר לי וגם לבעלי לא להקשיב לאימא שלו. אבא שלו אמר שהכי חשוב זה האישה והילדים, ושישתחרר מהאימא כי אנחנו המשפחה.
אבל עדיין מרגיש לי שיש לי 3 ילדים, שאחד מהם ממש מרדן גדול.
גם אם אני נשברת ממשהו, אם זה בגלל הילדים או בגללו או בגלל אימא שלו, אני פשוט לימדתי את עצמי להתגבר על בעיות. מריצה מחשבות ופתרונות בראש במשך מספר ימים, כלפיי חוץ מראה שהכל בסדר, וממשיכה הלאה. כי כתף תומכת כבר אין לי בבית.
אז תחשבו שאני עובדת, נמצאת עם הילדים, יש לי בית לדאוג לו ובנוסף להמשיך להיות חזקה כדי לא להכנס לדכאון. אז כשכואב לו באצבע הוא לא מבין למה אני לא מפנקת אותו, ולא נכנסת לפאניקה מיותרת. כי באמת אין לי כוחות לזה.