גירושין ופרק ב׳, הכל דומה, הכל שונה

[Rtitan]

גירושין ופרק ב׳, הכל דומה, הכל שונה

כשקראתי את המונולוג הזה חשבתי לעצמי שיש לא מעט דברים שהוא מתאר ממש מדויק, ככל שהעמקתי לקרוא התחלתי להבחין בפרטים הקטנים והשונים...
בעיקר דמה החובה הפנימית לרצות, שלא יכעסו עלי, ״ להיות בסדר״ - בשלב מסוים זה נמאס גם כנשוי ואז במקום לדבר אתה זורק @&$.
באופן אישי, אחרי התקופה הראשונה שהיתה קשה מאד - הגרושין היו זכייה בפיס של החיים.
אני מניח שחלק מזה נובע מכך שלא אני בחרתי להתגרש אלא הגירושין נכפו עלי גם כשרציתי מאד שננסה לתקן.

מבחינתי, מזל שהיא לא הסכימה...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4438467,00.html

 

[פמיניסטי]

הקדמת אותי ...

גם אני קראתי ורציתי להביא את המונולוג הזה לכאן.
מצאתי את עצמי מתחבר להרבה ממה שהבחור מתאר.
וכל כמה שאני מקבל את השורה התחתונה שלו/שלך - בסיכומו של דבר ועניין - מי שאוכל את התבשיל שהקדיח - זה הילדים ...

מוצא את עצמי חושב וחוכך בעניין פה ושם ופה, ופיתרון אין לי

 

[מתולתלת30]

אולי כי אין באמת פתרון אחר ...

מעטים המקרים שבהם חיבורים/נישואים שהתחילו בשנות העשרים מחזיקים באמת מעמד (ממקום טוב) לאורך עשרות שנים, שלא לדבר עד סוף החיים ... בהרבה מקרים אנשים נשארים בגלל הילדים ... בגלל הלא נעים .. כי אין אומץ וכו' וגו'. ברוב המקרים, מה שהתאים לנו כשהיינו צעירים כבר לא מתאים לנו אחרי 10/20 שנה. אנחנו גדלים ומתפתחים, בכיוונים שונים ומנוגדים הרבה פעמים ולא ביחד. השאלה הגדולה היא אם אנחנו מוכנים לוותר על עצמנו בגלל ו/או למען הילדים שלנו? מבחינתי לא היתה כאן שאלה בכלל, לא הייתי מוכנה לוותר על עצמי גם אם הבן שלי שילם מחיר כזה או אחר בעקבות הגירושין. החכמה הגדולה כמובן היא ללמוד משהו מהכישלון הזה ולנסות ולעשות הכל בכדי למנוע אותו שוב בעתיד.

 

[דף חדש4]

הוא כתב-במבט לאחור הבעיות היו פתירות

זו הנקודה שאני מזדהה איתה ושכואבת לי בגרושיי. אין לי ספק שהבעיות היו פתירות אבל גם אין לי ספק שהייתי צריכה להתגרש כדי להבין את זה... פרדוקס...
כשהתגרשתי- לא הייתי מודעת למחיר העצום של הגרושין ולקושי הצפוי לי. ידעתי מה רע לי ורציתי לצאת מזה- אבל לא הייתי מודעת לקושי "בחוץ". אילו הייתי מודעת- לא הייתי מתגרשת.
בנוסף- המפגש עם גברים אחרים לאחר גרושיי- גרמו לי להעריך את הבעל שנפרדתי ממנו ואת מסגרת הנשואין.
סרובו לחזור אלי ולנסות שוב- היו הפצע הגדול של חיי, תחושת ההחמצה הגדולה ביותר שחשתי והבגידה הכי גדולה שחויתי ושאי פעם אחוה.
מאז - שיקמתי את חיי. נשאתי מחדש לגבר שאני מאד אוהבת ומעריכה. אבל אני שמה לב כמה מאמץ אני משקיעה כדי שהקשר הנוכחי יצליח ועל כמה דברים אני מבליגה שלא מוצאים חן בעיני. הרבה יותר מאשר בנשואין הראשונים. אני בטוחה שגם בעלי הנוכחי- עושה אותו דבר. ואני בטוחה שגם בעלי לשעבר בקשר החדש שלו- מבליג ומתאמץ הרבה יותר ממה שהוא נהג איתי....

 

[הפסיכולוג של עצמי]

מסכים ומזדהה לחלוטין.

(ואפילו עוד לא התחלתי פרק ב'...)