גמרתי לקרוא את חמשת פלחי התפוז
ולא, אני לא רוצה לדבר הרבה על הספר. בעצם, אני יכולה, למה לא. הוא קשה. קשה מאוד. קריא וזורם, אבל קשה. בערך כמו שהאמא, מיראבל, קשה לבתה. הפה הקפוץ שלה. השבוע היה לי שבוע מתיש. אני לא לגמרי יודעת למה, אבל היכולת שלי לספוג צעקות של ילדי (בכי, כעס, משחק, בקשות, הצחקה של התינוק...) היתה קטנה מכרגיל, וכמובן שהגבתי בצעקות משלי. כאב ראש כמעט כל סוף יום. השיניים של התינוק המלוות בלילות מתישים היו אולי קטליזטור (ראשונה כבר מציצה!) אולי כמות היציאות שלי מהבית לענינים חוץ-משפחתיים היתה מוגזמת. אניווי, מה שרציתי לא להגיד על הספר היה - הוא נפל לי בול בזמן: הנוקשות של מיראבל כלפי פרומבואז היתה בשבילי קריקטורה (מוקצנת עד מאוד) של התנהגותי השבוע כלפי ילדי (בעיקר בת ה 4 שלדברי משפחתי דומה לי מאוד - במראה ובהתנהגות. גם באופן החשיבה). הציניות. היתמות. ה"בשביל מה כל זה". היכולת (שצצה, למרבה הכאב, רק בערוב ימיה) למצוא גרעין של רכות בתוך הקפאון של (כביכול-)חוסר-האהבה. כל אלה עזרו לי לחשוב על השבוע שעבר במונחים של "איך עושים את זה אחרת?"
בהמשך לשרשור ספרי אמהות-בנות, קרה לכן שספר האיר את מערכת היחסים שלכן עם אמא? עם בתכן?
ולא, אני לא רוצה לדבר הרבה על הספר. בעצם, אני יכולה, למה לא. הוא קשה. קשה מאוד. קריא וזורם, אבל קשה. בערך כמו שהאמא, מיראבל, קשה לבתה. הפה הקפוץ שלה. השבוע היה לי שבוע מתיש. אני לא לגמרי יודעת למה, אבל היכולת שלי לספוג צעקות של ילדי (בכי, כעס, משחק, בקשות, הצחקה של התינוק...) היתה קטנה מכרגיל, וכמובן שהגבתי בצעקות משלי. כאב ראש כמעט כל סוף יום. השיניים של התינוק המלוות בלילות מתישים היו אולי קטליזטור (ראשונה כבר מציצה!) אולי כמות היציאות שלי מהבית לענינים חוץ-משפחתיים היתה מוגזמת. אניווי, מה שרציתי לא להגיד על הספר היה - הוא נפל לי בול בזמן: הנוקשות של מיראבל כלפי פרומבואז היתה בשבילי קריקטורה (מוקצנת עד מאוד) של התנהגותי השבוע כלפי ילדי (בעיקר בת ה 4 שלדברי משפחתי דומה לי מאוד - במראה ובהתנהגות. גם באופן החשיבה). הציניות. היתמות. ה"בשביל מה כל זה". היכולת (שצצה, למרבה הכאב, רק בערוב ימיה) למצוא גרעין של רכות בתוך הקפאון של (כביכול-)חוסר-האהבה. כל אלה עזרו לי לחשוב על השבוע שעבר במונחים של "איך עושים את זה אחרת?"