דברים שהבנתי אחרי
אחרי חצי שנה עקצה אותי דבורה בפעם הראשונה, הרגשתי רע... מצחיק, לא בגלל העקיצה, זה לא כזה כואב.
הבנתי אחרי כמה ימים שלא פתחתי את האנשי קשר ולחצתי על 'אמא' בכדי לספר לה.
זה יותר מחסר להתרגל לדברים פשוטים שאינם.
אחרי 258 יום הפסקתי לספר את הימים.
אחרי שנה וחצי בכיתי בפעם הראשונה.
אחרי שנה וחצי אני יודעת את ההבדל בין בכי לאבל.
עדיין שונאת לבכות ומי שאומר שזה משחרר שקרן או פשוט לא מבין.
במשך שנתיים לא הקשבתי לשיר מהרגע שאומרים בו 'אמא', פשוט התחלתי לבכות וברחתי.
במשך שנתיים היה לי קשה לשמוע את המילה 'אמא' אפילו כשהיא לא מיוחסת אליי, לשמוע חבר מדבר עם אמא שלו.
היה קשה לגור במשפחת אומנה עם ילדים 'אמא אמא אמא אמא'
אחרי שנתיים ידעתי להפנות אצבע מאשימה, היא לא מושלמת.
אחרי שנתיים התחלתי לספר עליה, ולהזכיר אותה.
אחרי שנתיים התחלתי עם הבדיחות השחורות.
אחרי שנתיים היא עדיין חסרה ביום יום, אמנם יש לי חברים לספר להם, עדיין לא אותו הדבר, לא מכירה אחרת.
אחרי שנתיים סיפרתי פעם ראשונה לחברה על אותו היום ועל החודש שליפני. (עד היום סיפרתי רק לשלושה אנשים).
אחרי שלוש שנים בכיתי שוב, טירונות עזרה לזמן לחלוף.
בעיקר הייתה חסרה בכל מיני ציוני דרך - השבעה, כומתה, יציאה עם נשק לראשונה ולפעמים גם סתם בשעות טש.
אחרי שלוש שנים עיצבן אותי שאני לא יכולה לומר את המילה הזאת בלי שאני מספרת עליה וזה נהיה עצוב, והתחלתי כשאפשר.
אחרי ארבע שנים הבנתי שהיא לא חסרה לי ביום יום ואני לא מתגעגעת. מרגישה משהו אחר. רגש שאין לו שם.
אחרי חצי שנה עקצה אותי דבורה בפעם הראשונה, הרגשתי רע... מצחיק, לא בגלל העקיצה, זה לא כזה כואב.
הבנתי אחרי כמה ימים שלא פתחתי את האנשי קשר ולחצתי על 'אמא' בכדי לספר לה.
זה יותר מחסר להתרגל לדברים פשוטים שאינם.
אחרי 258 יום הפסקתי לספר את הימים.
אחרי שנה וחצי בכיתי בפעם הראשונה.
אחרי שנה וחצי אני יודעת את ההבדל בין בכי לאבל.
עדיין שונאת לבכות ומי שאומר שזה משחרר שקרן או פשוט לא מבין.
במשך שנתיים לא הקשבתי לשיר מהרגע שאומרים בו 'אמא', פשוט התחלתי לבכות וברחתי.
במשך שנתיים היה לי קשה לשמוע את המילה 'אמא' אפילו כשהיא לא מיוחסת אליי, לשמוע חבר מדבר עם אמא שלו.
היה קשה לגור במשפחת אומנה עם ילדים 'אמא אמא אמא אמא'
אחרי שנתיים ידעתי להפנות אצבע מאשימה, היא לא מושלמת.
אחרי שנתיים התחלתי לספר עליה, ולהזכיר אותה.
אחרי שנתיים התחלתי עם הבדיחות השחורות.
אחרי שנתיים היא עדיין חסרה ביום יום, אמנם יש לי חברים לספר להם, עדיין לא אותו הדבר, לא מכירה אחרת.
אחרי שנתיים סיפרתי פעם ראשונה לחברה על אותו היום ועל החודש שליפני. (עד היום סיפרתי רק לשלושה אנשים).
אחרי שלוש שנים בכיתי שוב, טירונות עזרה לזמן לחלוף.
בעיקר הייתה חסרה בכל מיני ציוני דרך - השבעה, כומתה, יציאה עם נשק לראשונה ולפעמים גם סתם בשעות טש.
אחרי שלוש שנים עיצבן אותי שאני לא יכולה לומר את המילה הזאת בלי שאני מספרת עליה וזה נהיה עצוב, והתחלתי כשאפשר.
אחרי ארבע שנים הבנתי שהיא לא חסרה לי ביום יום ואני לא מתגעגעת. מרגישה משהו אחר. רגש שאין לו שם.
