בטרוף זמני
New member
ועוד סיפור לסיכום
אצרף עוד סיפור אנחנו כידוע מקדשים את החיים ובני דודינו מקדשים את האדמה והחיים אצלם כידוע לא כל כך נחשבים. במצב כזה כשהם כל הזמן מציקים בטרור אנחנו סוחרים איתם - מקבלים כל פעם עוד פיסת "שלום" ותמורתה נותנים עוד פיסת אדמה. הסיפור הבא שקיבלתי לאחרונה במייל ממחיש בעיניים פלסטיניות איך יראה המזרח התיכון עוד חצי יובל. אגדה פלסטינית יושב איכר לסעוד עם בנו הקטן, והאיכר אומר לבנו: “תסתכל סביב, יא איבני , ותראה את האדמה השחורה והטובה, - כל זה שלנו. פעם גרו כאן יהודים ‘ציונים’, והם בנו כפרים וחרשו את השדות ואהבו את עבודת האדמה והפריחו את השממה . והבן מסתכל על אביו האיכר בעיניים שחורות וגדולות ושואל אותו: “ומה אנחנו עשינו?” “אנחנו, יא איבני - עונה האיכר - נלחמנו ביהודים כי חשבנו שהם באו לגזול את אדמתנו. מאה שנים נלחמנו בהם. אבל הם חרשו את האדמה והיו מוכנים להילחם ולמות בשבילה. הם הקימו כפרים בכל הארץ, וגם מדינה יפה, יא איבני, מדינה ‘ציונית ‘, ואותנו הם גרשו, ובכפרים שלנו הם שמו “ציונים” ולא הצלחנו לנצח אותם”. “לאן הלכו כל היהודים, אם הם היו חזקים כל כך ?” “הרוח לקחה אותם, יא איבני. הם נעלמו כמו טיפות הטל על העלים. פתאום נמאס להם מהמלחמה, נמאס להם מהאדמה, והם רצו שלום. ולא רצו יותר להילחם בשביל האדמה, ושלא ימותו יותר החיילים שלהם במלחמה “. “בחייאת אבויה! רק שלום בלי אדמה? מה יעשו היהודים רק עם שלום בלי אדמה?” “נעשו מג’נונים היהודים ורק שלום עניין אותם. והאמהות של החיילים הגיבורים יצאו לרחובות ועשו הפגנות. ואנחנו, יא איבני, נתנו להם את מה שביקשו, נתנו להם שלום”. “אז לאן הלכו, יא אבויה, אם נתתם להם שלום ?” “נתנו להם שלום, יא איבני, והם נתנו לנו אדמה. כל פעם קצת. והיום כל האדמה שלנו וכל השלום שלהם. יש להם עוד קצת אדמה בחוף הים, אבל למי זה איכפת? בעוד כמה שנים גם את זה הם יתנו. הם כבר לא אוהבים אדמה, הם אפילו שכחו מי היו הציונים שפעם בנו כפרים והפריחו את השממה. הם הפסיקו לקרוא לאדמה מולדת והם קוראים לה נדל”ן, וכמה שהנדל”ן יותר קרוב לים הם אוהבים אותו יותר, כי הוא נותן להם יותר כסף “. “ומתי תיקח אותי לראות את היהודים שגרים בנדל”ן על החוף, אבויה ?” “פעם אקח אותך, יא איבני, לראות את הבתים הגבוהים של היהודים על החוף ליד הים. ועכשיו תסתכל סביב ותראה את החרמון והכינרת והתבור ותדע שכל זה שלנו. ותזכור שאדמה זה הדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לבן אדם, יותר יקר מאשה שלו , יותר יקר מבן שלו, יותר יקר מחיים שלו, יותר יקר משלום “. והאיכר קם לאיטו, אוחז בידו את מחרשתו והמשיך לפתוח תלם ארוך באדמה השחורה באדמה המקודשת שפעם הייתה לה חזון
אצרף עוד סיפור אנחנו כידוע מקדשים את החיים ובני דודינו מקדשים את האדמה והחיים אצלם כידוע לא כל כך נחשבים. במצב כזה כשהם כל הזמן מציקים בטרור אנחנו סוחרים איתם - מקבלים כל פעם עוד פיסת "שלום" ותמורתה נותנים עוד פיסת אדמה. הסיפור הבא שקיבלתי לאחרונה במייל ממחיש בעיניים פלסטיניות איך יראה המזרח התיכון עוד חצי יובל. אגדה פלסטינית יושב איכר לסעוד עם בנו הקטן, והאיכר אומר לבנו: “תסתכל סביב, יא איבני , ותראה את האדמה השחורה והטובה, - כל זה שלנו. פעם גרו כאן יהודים ‘ציונים’, והם בנו כפרים וחרשו את השדות ואהבו את עבודת האדמה והפריחו את השממה . והבן מסתכל על אביו האיכר בעיניים שחורות וגדולות ושואל אותו: “ומה אנחנו עשינו?” “אנחנו, יא איבני - עונה האיכר - נלחמנו ביהודים כי חשבנו שהם באו לגזול את אדמתנו. מאה שנים נלחמנו בהם. אבל הם חרשו את האדמה והיו מוכנים להילחם ולמות בשבילה. הם הקימו כפרים בכל הארץ, וגם מדינה יפה, יא איבני, מדינה ‘ציונית ‘, ואותנו הם גרשו, ובכפרים שלנו הם שמו “ציונים” ולא הצלחנו לנצח אותם”. “לאן הלכו כל היהודים, אם הם היו חזקים כל כך ?” “הרוח לקחה אותם, יא איבני. הם נעלמו כמו טיפות הטל על העלים. פתאום נמאס להם מהמלחמה, נמאס להם מהאדמה, והם רצו שלום. ולא רצו יותר להילחם בשביל האדמה, ושלא ימותו יותר החיילים שלהם במלחמה “. “בחייאת אבויה! רק שלום בלי אדמה? מה יעשו היהודים רק עם שלום בלי אדמה?” “נעשו מג’נונים היהודים ורק שלום עניין אותם. והאמהות של החיילים הגיבורים יצאו לרחובות ועשו הפגנות. ואנחנו, יא איבני, נתנו להם את מה שביקשו, נתנו להם שלום”. “אז לאן הלכו, יא אבויה, אם נתתם להם שלום ?” “נתנו להם שלום, יא איבני, והם נתנו לנו אדמה. כל פעם קצת. והיום כל האדמה שלנו וכל השלום שלהם. יש להם עוד קצת אדמה בחוף הים, אבל למי זה איכפת? בעוד כמה שנים גם את זה הם יתנו. הם כבר לא אוהבים אדמה, הם אפילו שכחו מי היו הציונים שפעם בנו כפרים והפריחו את השממה. הם הפסיקו לקרוא לאדמה מולדת והם קוראים לה נדל”ן, וכמה שהנדל”ן יותר קרוב לים הם אוהבים אותו יותר, כי הוא נותן להם יותר כסף “. “ומתי תיקח אותי לראות את היהודים שגרים בנדל”ן על החוף, אבויה ?” “פעם אקח אותך, יא איבני, לראות את הבתים הגבוהים של היהודים על החוף ליד הים. ועכשיו תסתכל סביב ותראה את החרמון והכינרת והתבור ותדע שכל זה שלנו. ותזכור שאדמה זה הדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לבן אדם, יותר יקר מאשה שלו , יותר יקר מבן שלו, יותר יקר מחיים שלו, יותר יקר משלום “. והאיכר קם לאיטו, אוחז בידו את מחרשתו והמשיך לפתוח תלם ארוך באדמה השחורה באדמה המקודשת שפעם הייתה לה חזון