האחת והיחידה84
New member
דימוי עצמי ופחד ממה שחושבים
שלום לכולם. אני מיישמת את התוכנית לשינוי כבר קרוב לשנה, רק שלא יוצא לי לכתוב כאן הרבה. בעקבות התוכנית הזאת, התחלתי להיות הרבה יותר מודעת לעצמי ולמה שאני אומרת ואני גם קוראת המון חומר בנושא פסיכולוגיה ומודעות אישית ומנסה ללמוד כמה שיותר ולשפר את החיים שלי. רק שלא תמיד זה מצליח (פירוט בהמשך). השתחררתי לפני שנתיים, שבמהלכן היו לי תקופות קצרות שעבדתי, וביניהן היו הפסקות ארוכות כי לא הצלחתי למצוא משהו קבוע. שנה אחרי השחרור נתקלתי במקרה בפורום הזה ובאתר של יעל, והחלטתי שאני מנסה את התוכנית הזאת. היו לי המון עליות והישגים אבל גם תקופות קשות (לרוב אלה היו התקופות שלא עבדתי), ואז לפני חודשיים וחצי בערך התחלתי ללמוד לתואר. הלימודים מתישים אומנם, אבל מעניינים ויש לי ציונים טובים מאוד, ואני מרגישה שאני באמת עושה משהו ולא מבזבזת את הזמן. אבל כמו שציינתי יש את הבעיה שמעיבה על הכל: אני לא תמיד מצליחה לעמוד בתוכנית! כאן מגיע הפירוט שהבטחתי: לפעמים יש תקופות טובות שבהן הביטחון העצמי בשמיים, אבל התקופות האלה לא מצליחות להחזיק מעמד! בתקופות הרעות אני לא מאמינה בעצמי, מחפשת חיזוקים מהסביבה לדברים שאני עושה, אני מוצאת את עצמי מקנאה באחרים על שהולך להם בתחומים מסויימים ולפעמים מגלה שבעצם חשוב לי מאוד מה כולם חושבים עליי. אני מקנאה באחותי (שהיא רק בת 18, אני 22) על זה שהיא הצליחה למצוא עבודה ממש מהר ומרוויחה טוב. אתמול היא סיפרה על מישהו שעובד איתה והזמין אותה לצאת (לא היה לה אף פעם חבר), ופתאום אני מתחילה לקנא בה גם בזה... ולמה? כי אני עדיין קצת פגועה מקשר גרוע שהסתיים קצת אחרי שהשתחררתי, ומאז אומנם יצאתי עם המון בחורים (מתחילים איתי הרבה) אבל עד היום לא מצאתי מישהו שאני באמת רוצה (לדעתי זה בגלל שהאמון שלי בגברים לא חזר להיות מה שהוא היה קודם). אני מרגישה קצת רע עם זה שאני מקנאה בה ורוצה להיות יותר טובה ממנה, אבל מצד שני אני גם מבינה שזה כנראה נובע מכך שתמיד בבית הרגשתי שאני מקום שלישי (אני הכי גדולה- יש לי 2 אחיות קטנות ממני, ומאז ומתמיד הן נחשבו למבריקות של הבית. גם אם מה שאני מרגישה לא נכון (אני יודעת שהם אוהבים אותי)- זו בכל אופן ההרגשה שנתנו לי ההורים. תמיד הן היו באור הזרקורים וקיבלו מחמאות ושבחים, ואני קיבלתי הרבה פחות- גם כשהייתי מביאה הישגים מרשימים מאוד. גם היחסים שלי עם ההורים מתוחים מאוד הרבה פעמים, כנראה בגלל פער הדורות והשוני בחשיבה. זה מביא להמון מריבות ועימותים איתם (אחותי כנועה ומקבלת כל מה שאומרים לה, שותקת ולא מתווכחת ולכן מסתדרת איתם הרבה יותר) ובנוסף לכל הצרות זה גם בית קטן ככה שאפילו חדר משלי אין לי ואני נאלצת לחלוק אותו עם אחותי. ככה יוצא שכל החיים בעצם נכנסו לי לווריד, לא הייתה לי טיפת פרטיות ואני רק חושבת כל הזמן היום שאני אעוף מהבית הזה (אבל זה יקרה רק כשיהיה לי מספיק כסף- דבר שלא יקרה בשנה וחצי הקרובות כי אם אני אעבוד עכשיו זה יפגע לי בלימודים). הייתי שמחה מאוד לקבל טיפים איך לגרום לתוכנית להצליח במלואה, ובעיקר- שהביטחון העצמי יישאר? אני יודעת שיש לי המון במה להתגאות, אבל כנראה שלא הפנמתי עדיין את זה...
שלום לכולם. אני מיישמת את התוכנית לשינוי כבר קרוב לשנה, רק שלא יוצא לי לכתוב כאן הרבה. בעקבות התוכנית הזאת, התחלתי להיות הרבה יותר מודעת לעצמי ולמה שאני אומרת ואני גם קוראת המון חומר בנושא פסיכולוגיה ומודעות אישית ומנסה ללמוד כמה שיותר ולשפר את החיים שלי. רק שלא תמיד זה מצליח (פירוט בהמשך). השתחררתי לפני שנתיים, שבמהלכן היו לי תקופות קצרות שעבדתי, וביניהן היו הפסקות ארוכות כי לא הצלחתי למצוא משהו קבוע. שנה אחרי השחרור נתקלתי במקרה בפורום הזה ובאתר של יעל, והחלטתי שאני מנסה את התוכנית הזאת. היו לי המון עליות והישגים אבל גם תקופות קשות (לרוב אלה היו התקופות שלא עבדתי), ואז לפני חודשיים וחצי בערך התחלתי ללמוד לתואר. הלימודים מתישים אומנם, אבל מעניינים ויש לי ציונים טובים מאוד, ואני מרגישה שאני באמת עושה משהו ולא מבזבזת את הזמן. אבל כמו שציינתי יש את הבעיה שמעיבה על הכל: אני לא תמיד מצליחה לעמוד בתוכנית! כאן מגיע הפירוט שהבטחתי: לפעמים יש תקופות טובות שבהן הביטחון העצמי בשמיים, אבל התקופות האלה לא מצליחות להחזיק מעמד! בתקופות הרעות אני לא מאמינה בעצמי, מחפשת חיזוקים מהסביבה לדברים שאני עושה, אני מוצאת את עצמי מקנאה באחרים על שהולך להם בתחומים מסויימים ולפעמים מגלה שבעצם חשוב לי מאוד מה כולם חושבים עליי. אני מקנאה באחותי (שהיא רק בת 18, אני 22) על זה שהיא הצליחה למצוא עבודה ממש מהר ומרוויחה טוב. אתמול היא סיפרה על מישהו שעובד איתה והזמין אותה לצאת (לא היה לה אף פעם חבר), ופתאום אני מתחילה לקנא בה גם בזה... ולמה? כי אני עדיין קצת פגועה מקשר גרוע שהסתיים קצת אחרי שהשתחררתי, ומאז אומנם יצאתי עם המון בחורים (מתחילים איתי הרבה) אבל עד היום לא מצאתי מישהו שאני באמת רוצה (לדעתי זה בגלל שהאמון שלי בגברים לא חזר להיות מה שהוא היה קודם). אני מרגישה קצת רע עם זה שאני מקנאה בה ורוצה להיות יותר טובה ממנה, אבל מצד שני אני גם מבינה שזה כנראה נובע מכך שתמיד בבית הרגשתי שאני מקום שלישי (אני הכי גדולה- יש לי 2 אחיות קטנות ממני, ומאז ומתמיד הן נחשבו למבריקות של הבית. גם אם מה שאני מרגישה לא נכון (אני יודעת שהם אוהבים אותי)- זו בכל אופן ההרגשה שנתנו לי ההורים. תמיד הן היו באור הזרקורים וקיבלו מחמאות ושבחים, ואני קיבלתי הרבה פחות- גם כשהייתי מביאה הישגים מרשימים מאוד. גם היחסים שלי עם ההורים מתוחים מאוד הרבה פעמים, כנראה בגלל פער הדורות והשוני בחשיבה. זה מביא להמון מריבות ועימותים איתם (אחותי כנועה ומקבלת כל מה שאומרים לה, שותקת ולא מתווכחת ולכן מסתדרת איתם הרבה יותר) ובנוסף לכל הצרות זה גם בית קטן ככה שאפילו חדר משלי אין לי ואני נאלצת לחלוק אותו עם אחותי. ככה יוצא שכל החיים בעצם נכנסו לי לווריד, לא הייתה לי טיפת פרטיות ואני רק חושבת כל הזמן היום שאני אעוף מהבית הזה (אבל זה יקרה רק כשיהיה לי מספיק כסף- דבר שלא יקרה בשנה וחצי הקרובות כי אם אני אעבוד עכשיו זה יפגע לי בלימודים). הייתי שמחה מאוד לקבל טיפים איך לגרום לתוכנית להצליח במלואה, ובעיקר- שהביטחון העצמי יישאר? אני יודעת שיש לי המון במה להתגאות, אבל כנראה שלא הפנמתי עדיין את זה...
