לגמרי קורע את הלב
ואני לגמרי מבינה ואני גם בתקווה הזו.
אני נורא רוצה להאמין לאמא שלי אבל יודעת שזה לא נכון, שוחחתי עם אחותי שתיחקרה אותה גם וגם היא באותה מסקנה כמוני - רק פקח עיניים, לא רואה ולא איתנו
ואני מקווה שלא ימשך חודשים ארוכים - בעיקר כי הוא מאוד לא רצה את זה... וזה סתם. פשוט סתם.
הוא לא איתנו, אז באמת אני חושבת שטוב שהיתה לאמא שלי האפשרות להיפרד ממנו כשהוא עוד לא אבן - אלא גוף חם שאפשר להחזיק לו את היד ולדבר אליו בלי להחשב מוזרה.
מודה שגם כשאני שם (וזה כל יום כמה שעות) אני מחזיקה לו את היד ומדברת אליו. אבל הכהות מגיעה לכולנו....
כמו כן הגוף שלו לא חזק, הוא אחרי 18 שנים של מלחמה בפרקינסון, כמות כימיה יומית שיכולה להביס כל צעיר, לב אחרי התקף, ריאות עם דלקת שלא עוברת - אני מאוד מקווה בשבילו, בשביל הנשמה שלו שזה לא ימשך ויתנו לו ללכת....
מצב חרא. כמו שאמרתי