תשובה אפשרית לשאלה מעין זו תלויה אולי באופן ההסתכלות על "בני-אדם", באם מתייחסים אליהם כאל יחידים, או מבינים בראש וראשונה את בני האדם ככלל, כקולקטיב וחברה.
אינדיבידואלים יכולים ללא קושי לחיות ללא כל "אמונה דתית", להיות במלוא מובן המילה אגנוסטיים ובכלל לא לראות את העניין הזה של הדת, ואת שאלת קיומו של "אל" וכו' כבעיה.
אבל יתכן שברמה החברתית, אם מתיחסים לחברות כאל ישויות שהן יותר מסך האנשים המרכיבים אותן ומהוות רמת מציאות נבדלת ובעלת תופעות יחודיות, יתכן בהחלט אז כי מרכיב דתי באופן זה או אחר הוא מודוס התנהלות נחוץ לעצם קיומן.
יש משהו שתמיד עניין אותי במהפכה הצרפתית, למשל, והוא הדבר המוזר הזה של "הסגידה ליצור העליון" (culte de l’Être suprême) שפתאום הגיח משום מקום, לאחר שמהפכה היתה ביסודה חילונית, אנטי-קלריקלית ואנטי נוצרית באופן מובהק, ורוצה כביכול לסגוד רק לרציונאליות ולאורות.
אבל לא, רובספייר פתאום הנהיג את הדת החדשה התמוהה הזו, שנחגגה אגב ב 20 לפרריאל שנה II (תאריך רבולוציונרי).
סמלית, המהפכה שאפה ליצור טבולה רסה רבתי ולבנות הכל מחדש על חורבות הסדרים הישנים (זה כולל כמובן שיטת תיארוך חדשה): עד מהרה התברר כנראה כי משהו כמו דת הכרחי לתפקוד חברתי מינימלי...