האם אתן כועסות?

תלתלושה

New member
האם אתן כועסות?../images/Emo123.gif

או לחלופין מקנאות...בבן הזוג? אני קצת אסביר את עצמי... בערך מהרגע שהילדושה נולדה כל פעם שהוא עושה משהו או רוצה לעשות משהו שאני לא יכולה זה מרגיז אותי.דוגמאות לא חסר-הוא הלך לראות את שר הטבעות.את החלקים הקודמים ראינו ביחד אבל הפעם לא יכלתי ללכת כי הילדושה יונקת ומסרבת לבקבוק כך שסרט באורך 3 וחצי שעות היה יותר מדי.בסופ"ש האחרון הוא נסע ל-4 ימים לחו"ל בעניני תחביב שלו(אפילו לא עבודה!!!)אני הרגשתי כעס וקנאה וכל מה שעבר לי בראש שלא לא תהיה שום אפשרות לפצות את עצמי בקצת כיף שכזה... אולי זה לא פייר...למה רק בגלל שאני לא יכולה הוא לא יעשה דברים?אבל לרוב המחשבה היא לא רציונלית כלכך. מה אתן אומרות?נשמע מוכר?איך בכל זאת מפרגנים?
 

מזאלונה

New member
כועסת, אבל מסיבות אחרות

הכעס שלי לא נובע מקנאה בזה שהוא יכול לעשות דברים (כי האמת היא שגם הוא כל כך עסוק בין העבודה, הלימודים ושיפוץ הבית, שהוא לא עושה כלום חוץ מזה) אלא מכך שהוא "מקטין ראש" בכל מה שקשור בטיפול הפיזי בתינוקת: אם צריך לרחוץ אותה, הוא עושה את זה במהירות האפשרית, אם צריך להרדים אותה, הוא מיד עובר לאופציית המוצץ, כאשר המטרה שלי היא לצמצם במידת האפשר את השימוש בו; אם אני מבקשת ממנו להשגיח עליה, מהר מאוד אני מגלה שה"בילוי" שלהם ביחד כולל ישיבה משותפת מול הטלוויזיה. נכון, הוא עייף אחרי יום עבודה, אבל גם אני עייפה אחרי שקמתי בלילה. אני כועסת על כך שהוא חושב שאני רק מבלה כל היום, כי אני לא עובדת, אבל הוא שוכח שרוב היום מוקדש לטיפול בה, שאני ישנה בצהריים כי אני באמת עייפה אחרי הלילה. אני כועסת לפעמים על זה שנראה לי שהוא רואה אותי עכשיו רק כאמא, אבל אני גם אישה, ואני גם רוצה להרגיש שהציצים שלי הם לא רק "מחלבה"...... אבל אני עדיין אוהבת אותו נורא.....
 
נגעת פה בנקודה כואבת ../images/Emo4.gif

לצערי, אני כועסת המון על בעלי
. הוא מדהים עם מעין, אבל ההגיון או האינטואיציה שלו, סותרים את שלי. לדוג' סדר היום של מעין כולל אמבטיה בערב, החשכת החדר ואח"כ אוכל. השבוע עבדתי על פרוייקט, אז הוא השכיב אותה לישון. ערב אחד הוא החליט שהיא עירנית מידי, אז פתח את האור אחרי ששם אותה במיטה. אותי זה מאד עיצבן, כי יש שגרה מסויימת וזה חשוב לי לא לשבור אותה. אח"כ אני אשב איתה בלילות, לא הוא
. כמובן שלאחר כיבוי האור היא נרדמה תוך דקות.. עוד דוגמה מהשבוע: הוא חזר בערב מהעבודה ורצה לשחק עם מעין. ישבתי עם מישהו ללמוד, אז ביקשתי ממנו לעשות אמבטיה למעין. אבל הוא רצה לשחק, וכשכבר עשה לה אמבטיה היא היתה מאד עיפה ורעבה, לא נהנתה מהאמבטיה ומאד בכתה. אתן יודעות, כשמדובר בתינוק, אפילו דקות ספורות הן קריטיות!! ולא חסרות דוגמאות כאלו, לצערי. ואחרי כל ויכוח שכזה, הוא אומר למעין: "בארוחה הבאה, תני ביס חזק" מה שממש ממש
אותי אה, וגם הוא נסע לחופשת סקי (8 ימים) ועוד בתקופת המבחנים שלי
. הזוגיות שלנו די על הפנים בגלל כל החיכוכים האלה, אבל אני לא רוצה לוותר בנוגע לנושאים קריטיים בעיני. אבל בסה"כ הוא נהדר עם מעין, איך שהוא מגיע הביתה היא עוזבת הכל ומחייכת אליו!
 

עינבלית

New member
אוי אוי כמה שאת צודקת!

"כשמדובר בתינוק, אפילו דקות ספורות הן קריטיות!"! כמה פעמים אני מסבירה, זה לא עוזר. ליה רעבה, בוכה. אנחנו בנסיעה, האיש נוהג. אני- תעצור במד. עכשיו.הוא: תכף אמצע מקום לעצור. 20 דקות אח"כ, בכי איום והיסטרי ואנחנו נוסעים. אני- נו? מתי כבר תעצור? הוא- אבל עינבלי- עוד 10 דקות אנחנו בבית! אני- תעצור ע כ ש י ו. הוא- מתץקפל ועוצר בשוליים, אחרי אין ספור תחנות דלק שחלפנו על פניהן בטיסה - סליחה- נסיעה מהירה. אבל מאז שהקטנה אוכלת מוצקים, זה כבר לא קורה. שבעה ורגועה יותר בנסיעות. אבל סיפור האמבטיה והמשחק- בול אותו דבר. הפתרון שלי הוא שאני עושה את ההתחלה- מכינה את המים/מפשיטה ושולחת אותו לערוך את העניין...וככה אין לו ברירה... מתילדה, האיש שלך נשמע כמו מי שצריך קצת להתאפס על אבהותו וגילו. נשמע לי לא אחראי כל כך להגיד לה לתת לך ביס חזק בארוחה הבאה! אולי את צריכה לספר לו שזה מרגיז אותך! חייבים לדבר, על הכל! זה אולי לא פותר אבל מעלה על סדר היום ולפעמים קצת מקל, עלייך, ומאפשר להוציא קיטור!
 

עינבלית

New member
תשלחי אותו לקרוא כאן! מכתב לאבא...

והנה: שלום לך האיש של מתילדה. מתילדה מתאמצת מאוד להיות, לראשונה בחייה, אמא. היא מניקה, וסביב השעון משתדלת למלא את כל צרכיה של מעין הקטנה. גם לך יש תפקיד חשוב בתמונה. אתה אבא של מעין. אתה האיש מתילדה בחרה בו להיות לה שותף לחיים, להורות, לזוגיות. זה תפקיד גדול וחשוב שאינו גדול עליך. הוא תפור עליך בול, אתה רק צריך למדוד את החליפה.
להקשיב ולהנהן ולחשוב על מה שאתה שומע.
לספר למעין איזו אמא נפלאה יש לה (מתילדה תספר למעין כמה אביה מקסים) וכמה חשוב לינוק בעדינות ובפה גדול כדי שלאמא לא יכאבו הפטמות (ואם אתה רוצה להבין במה מדובר, יכול להיות שמעין תסכים לינוק לך את הפטמה. הוואקום שם כל כך חזק שאתה ממש תחניק צעקה)
לספק למעין את צרכיה המיידיים. אצל תינוקות, מושג הזמן שונה. המילה "תכף" והמילה"עוד רגע" חסרות משמעות. רעב מיידי, ואם אינו בא על סיפוקו- מבחינת התינוק זה סוף העולם. עדיין אין סבלנות. עייפות- מגיעה בפתאומיות ואז אי אפשר לעשות כלום. מאוד חשוב סדר היום. התינוקת שלך אינה מופתעת לקבל אמבט בשעה מסוימת, ולהתעייף מיד אחרי זה ולישון. כל חריגה קטנה מסדר יום עלולה לבלבל אותה, והיא תתעורר בלילה כאילו אמצע היום ותרצה הורה פעיל. אבל אמא מתילדה היא ההורה בלילה, היא בעלת הציצי. אתה יכול לעזור וללכת למעין, להביא אותה למיטה שלכם, ולחסוך לאשתך התעוררות. אתה יכול לרקוד עם בתך התינוקת ולשחק איתה, לעייף אותה ולשמח אותה. בעלי היה חודש שלם במילואים. מאז שהוא חזר- הבת שלי רודפת אחריו בבית בקריאות "אבא בא!". היא בת 9 חודשים. ואבא שלה נמס כל פעם מחדש. אוטוטו גם אתה תהיה "אבא-בא-בא" והלב שלך יגאה וימס. נכון שאמא זה כביכול ה ת פ ק י ד. אבל בנותינו מעריצות שרופות שלכם, האבות. ובכדי שגם האמהות יהיו מעריצות שרופות שלכם, אתם צריכים לעשות דבר מאוד חשוב. להקשיב. לא להתווכח. אין לנו כוחות להווכח איתכם. כוחותינו מנוצלים עד תום בנתינה מקסימלית לתינוקות שלנו. ולהשתדל. ולהגיד לאשה שלך "אני אוהב אותך" "אני מעריך את מה שאת עושה. את עושה עבודה נפלאה בגידול הבת שלנו" לא תאמין כמה שזה עוזר. כל פעם שאני שומעת את המשפטים הללו מבעלי אני נמסה. אני מתמלאת בכוחות מחודשים. ונזכרת באהבה הגדולה שחיברה בינינו אז ומחברת אותנו כאן ועכשיו. ולסיום מזל טוב !!!
 
תודה על השירות ../images/Emo8.gif

הדפסתי את המכתב תוך החלפת "מתילדה" ב"מירב"... ריגשת אותי. הצלחת לבטא היטב במילים את שאני מנסה להגיד הרבה זמן, אך תמיד זה יוצא מבולבל ומסורבל
.
מירב
 
ולמען הסר ספק:

הוא אבא נהדר למעין, משוגע עליה וגאה בה כ"כ: הוא זה שסורק, עורך ושולח תמונות של מעין לכל חברינו, תמיד רוצה לעשות לה אמבטיה, מתעקש להחזיקה כשאנחנו מחוץ לבית, מצחיק אותה, משחק איתה... וגם היא משוגעת עליו. והוא ג"כ משתדל לעזור לי בבית: כלים, בישולים, נקיונות... הוא גם יוצא כל יום לעבודה מאוחר יותר ע"מ שאוכל לישון עוד שעה.
.
 

עינבלית

New member
../images/Emo9.gifתמיד שמחה לרגש/לעזור!

נכתב עם המון כנות ואהבה לאיש שלי, אגב. כל טוב לכם עינבל
 
../images/Emo140.gifזה מאוד אופיני אחרי....

שנולד הילד הראשון ואחרי שאתם הופכים מזוג להורים. עד עתה כל דבר ביצעתם יחדיו ופתאוםמישהוא צריך להקריב מעצמו ולוותר על ההנאות והכיפים שלו, לצערנו הרב בדר"כ זו האשה שעושה זאת, כי היא מניקה (או לא) וחייבת להיות זמינה לתינוק, כך מצופה וכך גם היא מצפה מעצמה שתתפוס עצמה כאם 24 שעות ביממה,ואם לא תעשה זאת היא מרגישה האמא ה"גרועה ביותר בתבל" כי התינוק הוא חלק בלתי נפרד ממנה, בייחוד לאחר לידת הילד הראשון, כי ההורות רק נבנת. ומה לעשות? אין צדק בעולם, הגבר הוא שיסע, יבלה וכ"ו. אני יכולה רק לעודד אותך שבשני זה עובר, כי תחושת ה"חנק" קורית בד"רכ עם הראשון. עם השני כבר הפכתם מזוג לשלישיה והגדרת התפקידים ברורה יותר. יש גברים שההורות בהתחלה מלחיצה אותם והם חייבים לקחת ת"ספייס" שלהם ולנשום כי העולל הקטן שתלוי בכם 24 שעות מהווה עבורם איום ושוק. ומה יותר מעודד מאשר לברוח עם החברים לטיול, לח"ול, לעבודה ועוד... תני לו ת"זמן שלו. הואיעזוב את זה לבד ו"יכנס" הביתה לאט לאט לתפקיד שלו. קחי ת"זמן. תראי שזה יסתדר. התחושות שלך מאוד נורמליות
 
גם אני הייתי כועסת ומקנאה במקומך

לשמחתי בעלי לא עושה דברים שכאלה. נסיעות וחופשים הוא נהנה לעשות רק איתנו כמשפחה, ולא לבד. הוא לא יצא בלעדיי בערב למרות שזה לא הכי אכפת לי, ואילו אני לעתים כן יוצאת עם חברות (לעתים רחוקות מא-----ד, פעם בכמה חודשים). אבל אם הוא היה מבקש שלא אצא או שיש סרט שרצינו לראות יחד, לא אראה לבד וגם הוא כנ"ל. היינו מחכים זה לזו. זה מאוד לא הוגן שהוא לא מתחשב בך. המחשבה שלך בעיניי רציונלית מאד. אם את יכולה לחכות מס' חודשים עד שהקטנה שלכם תגדל קצת ותהיה פחות תלויה בך ובציץ, אז גם לו לא יזיק. זה לא חייב להיות "סבל" - אפשר לעשות דברים ביחד גם בבית, או לצאת ביחד למקומות שאפשר לקחת את הקטנה ואולי בשעות קצת יותר מוקדמות של היום... או בסופ"ש. כנ"ל לגבי נסיעות. לדוגמה אתן לך אותנו. שנינו צוללים עוד מלפני שהילדות נולדו. לאחר שנולדו היינו כמה פעמים בסיטואציות שהיתה אופציה שהוא יסע לצלול, או שהיינו בחופשה יחד אבל אני לא יכולתי בגלל ההריון (השני) או הילדה שלא היה עם מי להשאיר אותה. הוא אמר לי חד וחלק - את בת הזוג שלי בצלילות, ואני בלעדייך לא צולל! כשתוכלי לצלול נצלול ביחד. והוא אוהב מאוד לצלול!
 

מעיןבר

New member
האמת../images/Emo35.gif

אני לא כועסת על האיש שלי כי אין לי סיבה ואני בהחלט מבינה את הכעס שלך. אני בדיעה של רוני - אם את צריכה לוותר כמה חודשים גם הוא יכול, לא רק החיים שלך השתנו כשנולדה הילדה, הוא אבא שלה וזה אומר שגם חייו השתנו. אז מה אם הוא לא מניק? הוא בעלך קודם כל ורצוי שהא יהיה שם בשבילך. אני חושבת שלהשאיר אותך לבד עם תינוקת כ"כ קטנה זה אנוכיות מצידו, וגם ילדותיות. מה - הוא לא יכול לדחות קצת את הסיפוקים? ניחא הסרט, אבל סופ"ש שלם? סליחה שאני כ"כ עצבנית אבל זה באמת מסוג ההתנהגויות שמרגיזות אותי ומעידות אלא תפיסה מאוד לא שוויונית של ההורות.
 

lulyK

New member
מחשבה רציונלית מאד.

כשהוא לא נמצא בבית 4 ימים, אלו ארבעה ימים שבהם את לבד ללא שותפים במערכה. כשהוא נוסע לארבעה ימים הוא מפסיד את הימים האלה עם התינוקת - וזה מעליב. כשהוא נוסע הוא "מבזבז" ימי חופש שהיה יכול להקדיש לחופשה משפחתית, או יותר מאוחר כשלא תניקי - ליום חופש בשבילך. בקיצור, כמו שאת מבינה - אני לא ממה שאת קוראת "המפרגנות"...... (דווקא לסרטים אנחנו הולכים בנפרד אז אולי בכל זאת אני קצת כן מפרגנת
)
 

משוש30

New member
את האמת אני ממש ממש לא כועסת

על בעלי להיפך...הוא ממש ממש מדהים ועובד נורא נורא קשה יוצא בשש בבוקר חוזר בעשר אחת עשרה בלילה וישר לוקח את מתני...כשאני צריכה אותו הוא עוזב הכל ורץ הביתה. לדוגמא אתמול הרגשתי לא טוב והתקשרתי אליו בוכה הוא עזב מיד את הכל וטס הביתה לטפל בי ואמר לי שאם אני צריכה הוא מבטל את כל היום היום וישאר איתי. בסוף הרגשתי יותר טוב והוא נסע אבל התקשר היום כמה פעמים לבדוק אם אני רוצה שהוא יבוא הביתה...נכון שהוא מקסים???
בקשר לחופש...הוא היה עם העבודה בחרמון והיו לו שעתיים חופש אז הוא עשה סקי וסיפר לי על זה יום אחרי זה עם רגשי אשמה..."פחדתי לספר לך כי אני יודע שאת נורא רוצה לעשות סקי אז אני מצטער שעשיתי בלעדיך..." כזה מצחיק...ממילא הוא היה שם אז למה שלא יהנה? התקשרתי אליו היום להגיד לו שהוא בעל ואבא הכי מדהים בעולם (למרות שהוא לא נמצא הרבה) מצטערת על הדביקות אבל זה המצב
 

פיצהלה

New member
לנו היה ריב מאוד רציני לפני כחודש

שבעלי סירב לשנות את שגרת חייו והמשיך ללכת 3 פעמים בשבוע לכדורסל. אז נכון שזה חשוב שהוא לא יעשה ויתורים גדולים ויתמרמר, ונכון שמגיע לו להתאוורר אבל אני נקרעתי מזה שהייתי עם שיר כל היום לבד, ואז במקום שהוא יגיע הביתה ב- 7, ויתן לי כמה דקות חופש ממנה לעשות דברים מאוד פשוטים כמו ללכת להתקלח, לאכול משהו, אתן יודעות - אלמנטרי... הוא המשיך לו לכדורסל וחזר רק בסביבות 9. אני פשוט נקרעתי מזה, וכל פעם הייתי עושה פרצופים או אומרת מפורשות והוא התעצבן שאני סתם עושה לו דווקא. עד שזה הגיע לכדיי פיצוץ מטורף שבו מצאנו את עצמנו באמצע רחוב ביאליק ברמת גן מנהלים ריב קולני שאני עומדת ובוכה והוא מתעצבן ועדיין לא מבין עד שאמרתי לו פשוט לשים לב איך בחודש הזה מאז הלידה כמה השתנו החיים שלי, וכמה השתנו החיים שלו. בלי קשר ללידה. כמה ויתורים אני עושה, ועל מה הוא ויתר? מה הוא שינה בחיים שלו בכלל? ואז אני חושבת שהוא הפנים שהנסיון הזה שלו לשמור על החיים כמו שהיו קודם הוא פשוט אנכי, כי שום דבר בחיים שלי לא נשאר כמו קודם, אז למה שלו לא יכול להשתנות בכלום?! אז כמה שעות אחרי זה הוא בא אלי מרוכך ומפויס והחלטנו שהוא ישחק כסורסל בימי שישי. וזה גם יתן לו להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב ולהוציא אנרגיה, אבל ביום שישי זה לא מפריע לי כי הוא איתי בבוקר ובערב, ואני יכולה גם להיות ביום הזה עם ההורים או חברות, ואני לא עם שיר לבד שעות על גבי שעות. אז הטיפ שלי הוא - פשרות קטנות... וכן, אם הוא היה נוסע לחו"ל עכשיו ל- 4 ימים שלא בעניני עבודה או אילוצים ממשיים הייתי מתעצבנות מאוד. מאוד מאוד אפילו. אבל זו אני..
 

lulyK

New member
אני קוראת וכמעט בוכה....

(וזה מזכיר את הסיפור שהפך כבר למיתולוגיה משפחתית. כשיותם היה בן 3 שבועות, אבא שלו שב מהעבודה ושאל אם הוא יכול להתקלח וללכת לערב כייף עם שאר אנשי החברה. אמרתי לו בצרחות נטולות כל פרופורציה שיילך ולא יחזור....... מאז המצב השתפר קצת
)
 

אפרת12

New member
לוליקי, נראה לי שהשתפר בהרבה, לא../images/Emo35.gif

אני עדין מלאת קנאה מזה ש-י' לקח את י' למפגש כשהיית חולה...
 

lulyK

New member
בהחלט השתפר.

אבל אין מה לעשות, ההתחלה קשה מנשוא. לא סתם רוב הגירושים הם בשנה הראשונה אחרי הולדת הילד הראשון
 

אפרת12

New member
אני כועסת, אבל לא בדיוק בגלל דברים

כאלה. אני כועסת כי תמיד כשאני מבקשת מהאיש שיישאר עם סיון אפילו לכמה דקות כשאני מכינה לו את האמבטיה, זה כאילו שאני מבקשת ממנו טובה גדולה, או שזה משהו שהוא לא מובן מאליו. אבל מצד שני - זו תחושה סובייקיבית שלי, ואני יודעת שלא תמיד זה נכון. וחוץ מזה - הוא מפנים את ההערות שלי בנושא הזה (ואולי יום אחד יהיה לו קשר אמיתי וחם והדוק איתו...) לגבי ליסוע ל-4 ימים לחו"ל
האמת היא שאני בד"כ מסתדרת כל כך טוב בלעדיו (ז"א - בטיפול בילד) שהייתי מפרגנת לו... הייתי מפרגנת לו גם אם לא, כי אני יודעת שהוא היה מפרגן לי (אני רק לא יודעת איך הוא היה מסתדר...) אני לא כועסת כי כשהוא רוצה ללכת לסרט הוא שואל אותי אם זה בסדר, ואני גם דואגת לזה שהוא לא יילך לסרט שגם אני רוצה לראות (למרות שבפועל סביר להניח שבסופו של דבר נראה אותו בוידאו) אני חושבת שהדרך לפירגון עוברת בצד השני - אם הוא יבין שאת רוצה ללכת לסרט ולא יכולה וזה מבאס אותך, אולי לאות הזדהות ובגילוי אמפטיה - הוא לא יעשה את זה.
 
למעלה