האם זה נהוג שילדים בוכים בטיפול ABA?
נתקלתי בשאלה הזו לא אחת ובדיון מאוד צורם באחד הפורומים לאחרונה.
לא יכלתי שלא להתייחס לזה כאן.
ראשית חשוב לציין שילדים לא אמורים לבכות בטיפול. זה לא חלק מהטיפול. זה לא נהוג בטיפולי ABA ואף נהפוך הוא!
הטיפול אמור להתאים לילד ולהתקדם בהדרגה כך שהילד לא מרגיש לחץ גדול מידי ובטח ובטח לא סובל מהטיפול.
תחילתו של טיפול התנהגותי, ככל טיפול אחר הוא ביצירת קשר ראשוני. יצירת חוויה של קשר, משחק משותף, היכרות עם עולמו של הילד ואהבותיו.
רק לאחר מכן, מתחילים להכניס דרישות. לאט לאט ובהדרגה. עד למצב שהילד לומד להתמיד לאורך זמן.
כמו בכל טיפול, לעיתים הילד בוכה כאשר לא מתחשק לו לעשות את מה שנתבקש. אך אין זה טיבעו של הטיפול כלל. במצב כזה, אנו מסייעים לילד לבצע דרישה קטנה ומיד מחזקים אותו על ביצועה. אנו מלמדים את הילד לעשות קצת, להתאמץ מעט ואז לקבל את מבוקשו. בהדרגה נעלה את הדרישה הלימודית ומשך זמן שיתוף הפעולה ולמידה של הילד יעלה. חשוב מאוד לא ללחוץ על הילד ולא לתת לו חוויה שהמפגש הוא "עונש" וכל הזמן דורשים ממנו. עם זאת, כמובן שלא נפסיק את הטיפול בכל פעם שהילד בוכה, אלא נחפש את הדרך לסייע לו, להרגיע אותו ולהוסיף חוויות כייפיות תוך כדי הלמידה.
אבן הדרך הראשונה היא ליצור שיתוף פעולה והבנה כי ראשית הילד מבצע משהו שהתבקש ורק לאחר מכן מקבל את מה שביקש. לעיתים בימים ראשונים אלו יש מעט התנגדות והיא חולפת במהרה. במיוחד עם שוזרים את הדרישות בתוך מפגש נעים ומהנה.
הטיפול ממוקד ביצירת למידה חווייתית. למידה מתוך הצלחות והמון חיזוקים. החיזוקים כמובן לקוחים מתוך עולמו של הילד והעדפותיו.
חשיבות רבה לפיתוח קשר בין המטפל והילד ולכך שזמן כיף עם המטפל (כמו דיגדוגים, שירים וקפיצות) יהיו המחזקים בטיפול.
לפעמים מטפלים לוחצים על הילד חזק מידי ודורשים יותר מידי ולא בקצב שמתאים לילד. חשוב להדריך את המטפל בצורה טובה שידע כיצד ליצור שיתוף פעולה ולהגביר את המוטיבציה. אין זה חלק מהטיפול ההתנהגותי אלא יישום לא נכון שלו. כאשר היישום נכון, ההתנגדויות הללו נעלמות ובאות לידי ביטוי בד"כ כאשר התוכן הנלמד בשיעור עולה רמה והילד מעט מתוסכל. עם סיוע נכון, גם הן נעלמות במהירות.
חשוב שכל מטפל ייקבל הדרכה שוטפת על מנת לא לתסכל את הילד.
בטיפול ההתנהגותי חשוב לנו מאוד לשמור על רמת שמחת חיים גבוהה של הילד לאורך הטיפול, רק כך נשיג התקדמות טובה ולמידה טובה.
נקודה חשובה נוספת שאני רוצה להעלות מתייחסת לכך שפעמים רבות אנו מוותרים לילד מתוך הנחה ש"הוא לא יכול". "הוא מתנהג כך בגלל הלקות", "הוא לא מסוגל". טענות אלו פעמים רבות אינן נכונות כלל. אנו צריכים לסייע לילד להצליח. ללמד אותו ללמוד, לחזק אותו על התנהגויות חדשות. לילדים עם צרכים מיוחדים יש יכולות מדהימות- אנחנו צריכים לעבוד קשה יותר כדי להביא אותן לידי ביטוי. לוותר לילד בכל פעם שמתוסכל זה לא הפתרון. כך אנו מלמדים את הילד לוותר לעצמו.
אני מאמינה שעלינו לסייע לילד, לתמוך בו עד שיתגבר על הקושי וללמד אותו בהדרגה עוד שלב ועוד שלב.
אשמח לענות על שאלות כלליות או ספציפיות בנושא.
נתקלתי בשאלה הזו לא אחת ובדיון מאוד צורם באחד הפורומים לאחרונה.
לא יכלתי שלא להתייחס לזה כאן.
ראשית חשוב לציין שילדים לא אמורים לבכות בטיפול. זה לא חלק מהטיפול. זה לא נהוג בטיפולי ABA ואף נהפוך הוא!
הטיפול אמור להתאים לילד ולהתקדם בהדרגה כך שהילד לא מרגיש לחץ גדול מידי ובטח ובטח לא סובל מהטיפול.
תחילתו של טיפול התנהגותי, ככל טיפול אחר הוא ביצירת קשר ראשוני. יצירת חוויה של קשר, משחק משותף, היכרות עם עולמו של הילד ואהבותיו.
רק לאחר מכן, מתחילים להכניס דרישות. לאט לאט ובהדרגה. עד למצב שהילד לומד להתמיד לאורך זמן.
כמו בכל טיפול, לעיתים הילד בוכה כאשר לא מתחשק לו לעשות את מה שנתבקש. אך אין זה טיבעו של הטיפול כלל. במצב כזה, אנו מסייעים לילד לבצע דרישה קטנה ומיד מחזקים אותו על ביצועה. אנו מלמדים את הילד לעשות קצת, להתאמץ מעט ואז לקבל את מבוקשו. בהדרגה נעלה את הדרישה הלימודית ומשך זמן שיתוף הפעולה ולמידה של הילד יעלה. חשוב מאוד לא ללחוץ על הילד ולא לתת לו חוויה שהמפגש הוא "עונש" וכל הזמן דורשים ממנו. עם זאת, כמובן שלא נפסיק את הטיפול בכל פעם שהילד בוכה, אלא נחפש את הדרך לסייע לו, להרגיע אותו ולהוסיף חוויות כייפיות תוך כדי הלמידה.
אבן הדרך הראשונה היא ליצור שיתוף פעולה והבנה כי ראשית הילד מבצע משהו שהתבקש ורק לאחר מכן מקבל את מה שביקש. לעיתים בימים ראשונים אלו יש מעט התנגדות והיא חולפת במהרה. במיוחד עם שוזרים את הדרישות בתוך מפגש נעים ומהנה.
הטיפול ממוקד ביצירת למידה חווייתית. למידה מתוך הצלחות והמון חיזוקים. החיזוקים כמובן לקוחים מתוך עולמו של הילד והעדפותיו.
חשיבות רבה לפיתוח קשר בין המטפל והילד ולכך שזמן כיף עם המטפל (כמו דיגדוגים, שירים וקפיצות) יהיו המחזקים בטיפול.
לפעמים מטפלים לוחצים על הילד חזק מידי ודורשים יותר מידי ולא בקצב שמתאים לילד. חשוב להדריך את המטפל בצורה טובה שידע כיצד ליצור שיתוף פעולה ולהגביר את המוטיבציה. אין זה חלק מהטיפול ההתנהגותי אלא יישום לא נכון שלו. כאשר היישום נכון, ההתנגדויות הללו נעלמות ובאות לידי ביטוי בד"כ כאשר התוכן הנלמד בשיעור עולה רמה והילד מעט מתוסכל. עם סיוע נכון, גם הן נעלמות במהירות.
חשוב שכל מטפל ייקבל הדרכה שוטפת על מנת לא לתסכל את הילד.
בטיפול ההתנהגותי חשוב לנו מאוד לשמור על רמת שמחת חיים גבוהה של הילד לאורך הטיפול, רק כך נשיג התקדמות טובה ולמידה טובה.
נקודה חשובה נוספת שאני רוצה להעלות מתייחסת לכך שפעמים רבות אנו מוותרים לילד מתוך הנחה ש"הוא לא יכול". "הוא מתנהג כך בגלל הלקות", "הוא לא מסוגל". טענות אלו פעמים רבות אינן נכונות כלל. אנו צריכים לסייע לילד להצליח. ללמד אותו ללמוד, לחזק אותו על התנהגויות חדשות. לילדים עם צרכים מיוחדים יש יכולות מדהימות- אנחנו צריכים לעבוד קשה יותר כדי להביא אותן לידי ביטוי. לוותר לילד בכל פעם שמתוסכל זה לא הפתרון. כך אנו מלמדים את הילד לוותר לעצמו.
אני מאמינה שעלינו לסייע לילד, לתמוך בו עד שיתגבר על הקושי וללמד אותו בהדרגה עוד שלב ועוד שלב.
אשמח לענות על שאלות כלליות או ספציפיות בנושא.