מסכימה עם העובדות, לא עם המסקנות
אני בהחלט לא חושבת שנתנו זכויות יתר לתלמידים, לא חשבתי ככה במשך כך השנים בהן הייתי תלמידה ובטח ובטח שלא עכשיו כשאני כבר שנה שניה סייעת בבית ספר. אני מסכימה איתך שיש המון בעתיות במצב הנוכחי אבל הוא לא נובע מאותן סיבות שאתה נתת. אצלי בבית הספר נתנו כבוד למורה שהגיע לו כבוד, ואני מלמדת את אחי הצעיר לעשות את אותו הדבר. למה שאחי הצעיר יכבר מורה שלא מכבד אותו? אז זה מה שאני ואחיי וכמעט כל מי שלמד איתנו עשה ועושה עד היום, נותנים את הכבוד הבסיסי לכל בן אדם, כי זה דבר שמגיע לכל בן אדם באשר הוא. מעבר לזה כבוד באמת נותנים למי שמתנהג כלפיך בכבוד, מורה שלא מכבד אותך לא מגיע לו כבוד בחזרה. וזאת הבעיה האמיתית. אני ממליצה לך ללמוד קצת על דבר שנקרא דיסאוננס קוגניטיבי, שזהו לדעתי המרכז של כמעט כל בעית החינוך בישראל. אנחנו מלמדים את הילדים שני דברים הפוכים בעיקרם. מצד אחד אנו אומרים להם שהם חייבים לתת כבוד למורים כאילו היו אלא מלכים (לקום לכבודם, לקרוא להם בשם משפחתם, לדבר רק עם הרמת יד וכו') מצד שני אנו מלמדים אותם שאם הם לא מתנהגים בצורה מכובדת אחרים לא יכבדו אותם. אז הילד לא יודע מה לעשות, מצד אחד אמרו לו לכבד את כל המורים ומצד שני אמרו לו שבן אדם שלא מתנהג בכבוד כלפי אחרים לא מכבדים אותו. אז נוצרת אמביוולנטיות אצל הילד, שבמקום להבין שלמורה כזה מגיע כבוד ולאחר לא הוא מפסיק לכבד את כל המורים! את אותו עיקרון ניתן להשליך על הרבה מאוד תחומים אחרים בבית ספר, אבל לדעתי הכל מגיע לעניין אחד פשוט - המערכת רקובה מהיסוד! אפשר לחשוב על המדינה כעל בן אדם זרוק ברחוב, אשר משקיע את כל כספו, שמנו ומרצו בפיתוח שרירים, ככה שאף אחד אולי לא יתחיל איתו מכות או יגנוב לו את הפינה הקטנה שלו, אבל מצד שני מוחו נשאר רפוי כשל תינוק. אני חושבת שזאת כבר עובדה ידועה לכולם שכדי לשרוד יותר חשובה חוכמת "רחוב" מאשר כוח, ואני עובדת בפנימיה בה אני רואה הוכחה לעובדה זו כל הזמן. צריך להשקיע במורים שיהיו ראויים לכבוד, להשקיע בבתי הספר שיהיו רואיים לאותם מורים מובחרים, להשקיע בחומר הלימודי שיהיו ראויים לאותם בתי ספר- וכך בסוף יהיו גם התלמידים תלמידים ראויים!
אני בהחלט לא חושבת שנתנו זכויות יתר לתלמידים, לא חשבתי ככה במשך כך השנים בהן הייתי תלמידה ובטח ובטח שלא עכשיו כשאני כבר שנה שניה סייעת בבית ספר. אני מסכימה איתך שיש המון בעתיות במצב הנוכחי אבל הוא לא נובע מאותן סיבות שאתה נתת. אצלי בבית הספר נתנו כבוד למורה שהגיע לו כבוד, ואני מלמדת את אחי הצעיר לעשות את אותו הדבר. למה שאחי הצעיר יכבר מורה שלא מכבד אותו? אז זה מה שאני ואחיי וכמעט כל מי שלמד איתנו עשה ועושה עד היום, נותנים את הכבוד הבסיסי לכל בן אדם, כי זה דבר שמגיע לכל בן אדם באשר הוא. מעבר לזה כבוד באמת נותנים למי שמתנהג כלפיך בכבוד, מורה שלא מכבד אותך לא מגיע לו כבוד בחזרה. וזאת הבעיה האמיתית. אני ממליצה לך ללמוד קצת על דבר שנקרא דיסאוננס קוגניטיבי, שזהו לדעתי המרכז של כמעט כל בעית החינוך בישראל. אנחנו מלמדים את הילדים שני דברים הפוכים בעיקרם. מצד אחד אנו אומרים להם שהם חייבים לתת כבוד למורים כאילו היו אלא מלכים (לקום לכבודם, לקרוא להם בשם משפחתם, לדבר רק עם הרמת יד וכו') מצד שני אנו מלמדים אותם שאם הם לא מתנהגים בצורה מכובדת אחרים לא יכבדו אותם. אז הילד לא יודע מה לעשות, מצד אחד אמרו לו לכבד את כל המורים ומצד שני אמרו לו שבן אדם שלא מתנהג בכבוד כלפי אחרים לא מכבדים אותו. אז נוצרת אמביוולנטיות אצל הילד, שבמקום להבין שלמורה כזה מגיע כבוד ולאחר לא הוא מפסיק לכבד את כל המורים! את אותו עיקרון ניתן להשליך על הרבה מאוד תחומים אחרים בבית ספר, אבל לדעתי הכל מגיע לעניין אחד פשוט - המערכת רקובה מהיסוד! אפשר לחשוב על המדינה כעל בן אדם זרוק ברחוב, אשר משקיע את כל כספו, שמנו ומרצו בפיתוח שרירים, ככה שאף אחד אולי לא יתחיל איתו מכות או יגנוב לו את הפינה הקטנה שלו, אבל מצד שני מוחו נשאר רפוי כשל תינוק. אני חושבת שזאת כבר עובדה ידועה לכולם שכדי לשרוד יותר חשובה חוכמת "רחוב" מאשר כוח, ואני עובדת בפנימיה בה אני רואה הוכחה לעובדה זו כל הזמן. צריך להשקיע במורים שיהיו ראויים לכבוד, להשקיע בבתי הספר שיהיו רואיים לאותם מורים מובחרים, להשקיע בחומר הלימודי שיהיו ראויים לאותם בתי ספר- וכך בסוף יהיו גם התלמידים תלמידים ראויים!
