האם לסלוח ולשכוח? או רק לסלוח?

[נעמי באבד]

האם לסלוח ולשכוח? או רק לסלוח?

השאלה עלתה וצפה לה מעמקי לבי פעמים רבות. והיום ברור לי למשל מעבר לכל ספק כי אני סולחת וסולחת לכול. לכל מה שעוללתי לעצמי במרוצת השנים הארוכות, "עוללות" שנבעו בעיקרן מאי ידיעה, ואי הבנה, והעדר המודעות שהיום עדיין לא הבשילה בי לכל נבכיה ואורחותיה, אך בהחלט אוכל לאמר בוודאות שהיום אני מבינה מעט יותר משידעתי בכל ימי חלדי. אני גם סולחת מסיבות דומות אלה לכל מי שפגע בי, עלב בי וניסה לחבל בחיי. סולחת מעומק הלב, מאותן סיבות שאני סולחת גם לעצמי. גם הם לא ידעו. גם הם לא הבינו. גם להם לא הייתה המודעות. אך מה שאינו ברור לי עדיין ונפשי תוהה ושואלת: האם גם לשכוח את העוולות שעשיתי אני והצלקות שנעשו על ידי האחרים?האם למחוק אותם מהזכרון? לעשות להם delete? והיום אני נוטה לאמר שאינני רוצה לשכוח. לא כדי חלילה, להשתמש בידיעה זו כבעין עדות- נצח כנגד מי שפגע בי. ולא כדי להיזהר מאותו אדם כדי לא לפול למלכודת דומה. אם כי במחשבה שנייה, אולי זו בהחלט סיבה טובה שלא לשכוח. מטעמי זהירות. הרי איננו משליכים עצמנו סתם כך אל תוך גוב האריות, או אל ליבו של כביש רחש וסואן. זהירות, תכונה טובה היא, כל עוד אינה חוסמת אותנו ובולמת את התפתחותנו. אך ייתכן והסיבה היותר מהותית מבחינתי שהנה אני מחליטה לסלוח אך לא לשכוח - היא הסיבה שאמרו לנו שמי שלא לומד מההסטוריה נידון לחזור עליה. נדמה לי שכל מה שנעשה בעבר בסכומו של דבר הוא לטובה, אפילו גרם לנו אי נוחות ולעתים גם סבל רב. למדנו משהו, הבנו, נתרמנו. ולכן את האוצר הזה על כל הזוועות לעתים, על כל תחושת הייסורים, הצער ואי הנעימות שנגרמו לנו, ואולי זו לשון המעטה - חשבתי לכנוס אותם יחד בקופסא רוחנית ולדחוס במגירה בארכיון של נעמי, כתזכורת, ומפעם לפעם אציץ בארכיון נעמי ללא כאב, ללא צער, אלא כעובדה הסטורית שאוכל ללמוד ממנה, להפיק תועלת לעצמי וגם לאחרים. כי הנה פעמים רבות מגיעים אלי אנשים, שחוו טראומות ומצוקות דומות, ואני יכולה להבין על מה הם מדברים, כי בסרט דומה כבר הייתי. והם מרגישים את האמפטיה, חווים את ההתייחסות ממקום חם ויודע המקלה עליהם. וגם העצות שיוצאות מנבכיי יכולות להועיל יותר. כך שנכון להיום אני אומרת, לסלוח כן, אך לשכוח? נכון לעכשיו - עדיין לא! אלא אם כן אשתכנע במרוצת השנים אחרת.

 

[טלאור נתנאל התלמיד]

תשובתי בסיוע הבעש"ט והרבי נחמן מברסלב

נעמי האהובה עד מאוד. אהבה היא שמך הנשמתי. את אהבה חומלת ובריאה. את אהבה שאותיותיה הן אהוה. את יהוה שנוספה ל-י האות ו' ועוד י' ונוצרה במקום יהוה = אהוה... וד"ל... כבר אמר הר' נחמן שמעלת השיכחה היא טובה וזאת מן הטעם שעלינו לדבוק במידותיו של ה' שאומרות - נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה. הוא ינקה כל פשעינו כפי שהתפלל דוד מלכנו הרגיש מכל אדם: א למְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד. ב בְּבוֹא-אֵלָיו, נָתָן הַנָּבִיא-- כַּאֲשֶׁר-בָּא, אֶל-בַּת-שָׁבַע. ג חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ; כְּרֹב רַחֲמֶיךָ, מְחֵה פְשָׁעָי. ד הרבה (הֶרֶב), כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי; וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי. ה כִּי-פְשָׁעַי, אֲנִי אֵדָע; וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. ו לְךָ לְבַדְּךָ, חָטָאתִי, וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ, עָשִׂיתִי: לְמַעַן, תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ-- תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ. ז הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי. ח הֵן-אֱמֶת, חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת; וּבְסָתֻם, חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי. ט תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר; תְּכַבְּסֵנִי, וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין. י תַּשְׁמִיעֵנִי, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה; תָּגֵלְנָה, עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ. יא הַסְתֵּר פָּנֶיךָ, מֵחֲטָאָי; וְכָל-עֲו‍ֹנֹתַי מְחֵה. יב לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. יג אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ; וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי. יד הָשִׁיבָה לִּי, שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ; וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי. טו אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ; וְחַטָּאִים, אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ. טז הַצִּילֵנִי מִדָּמִים, אֱלֹהִים-- אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי: תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי, צִדְקָתֶךָ. יז אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח; וּפִי, יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. יח כִּי, לֹא-תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה; עוֹלָה, לֹא תִרְצֶה. יט זִבְחֵי אֱלֹהִים, רוּחַ נִשְׁבָּרָה: לֵב-נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה-- אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה. כ הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ, אֶת-צִיּוֹן; תִּבְנֶה, חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם. כא אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי-צֶדֶק, עוֹלָה וְכָלִיל; אָז יַעֲלוּ עַל-מִזְבַּחֲךָ פָרִים. אז נעמי בתי, כשם שאמר מלכנו הקדוש, הרגיש באדם, עלינו להניח לפשעינו ולנהוג באותה מידה גם בזולתנו. עלינו להדמות לאל ולברוא לב חדש וטהור ונקי. לכבס את מלבושינו ולהתחיל כל יום מחדש בלוח חלק. כי בכל יום תמיד מחדש מעשה בראשית ןכל יום הוא יום טהור וחדש אז הזיכרון הוא בעוכרינו הוא משקולת שניתן לוותר עליה בתי - כי הכיוון הוא קדימה ולא אחורה והרי יהוה הוא לא קדימה וגם לא אחורה - יהוה הוא היה הווה ויהיה ובו העבר וההווה כלולים יחדיו. אז בעיני יהוה תביטי במציאות ותראי גם את העבר כמקשה אחת עם ההווה ועם העתיד ואז לא יקרא עוד הדבר זיכרון כי אם חויה מתמשכת. למה הדבר דומה? למיתר. כי המיתר בקצה האחד שלו אינו נע ואינו זע ואילו באמצעיתו הוא רוטט בעוצמה ולאורכו קרוב לקצוות הרטט חלש יותר - והרי זהו אותו מיתר... כך הזמן הוא אותו הזמן.... החוויה היא אותה החוויה. ואל לנו לתייג מה שקרה כעבר או אף כחטא. עלינו להתייחחס לשיר כולו והרי השיר כולו הוא שיר שבח ליהוה אז הבה ננטוש את הכאב ואת הצער ונתחיל לשיר ולשמוח כי אדר הגיע ומצווה גדולה להיות תמיד בשמחה ובמיוחד בחודשים אלה שישועות גדולות קורים בהם. אוהבים, הרבי נחמן, הבעש"ט ודוד